יריעות שלמה יורה דעה חלק א ס

הרי זה חולין וע"כ אתא לאשמינן דאע"ג דיותר אינו מעלה לה מעה או מזונות אפ"ה אם יעלה לה לאחר זה קדוש ולא מקרי דשלב"ל וע"כ דידם ברשותם ויוכל להקדיש את ידים אם יעלה לה דמי' בידו היא אבל אם אמרינן דיוכלה לומר א"נ וא"ע אף מה שהוא נגד מ"י א"כ כל פעם ה"ז חולין. וזה נכון: ובזה תרצנו ג"כ דיקדוק שמדקדקין בגמ' מה דנטר הגמ' להקשות וסבר ר"מ אין אדם מקדיש וכו' עד לאחר שקאמר דאין אדם מוצי' דבריו לבטלה וכו'. וי"ל דלכאורה קשה מאי מקשה הגמר' וסבר ר"מ אין אדם מקדיש לפי מה שכתב הר"ן ובעל המאור דמותר לא עבידא דאתא כמו דאמר הגמ' דמותר ל"ש א"כ בשלמא בלאחר שאתגייר הוי עביד' דאתא כמו שכתב תוס' אבל הכא לא עביד' דאתא. ועפ"ז ניחא דהיינו דנטר הגמ' להקשות עד פה דאם איתא דידע דסבר ר"מ אדם מקדיש א"כ אמאי נימא דכונתו היה להקדיש ידיהם לעושיהם דהא הקדיש סתם מ"י לא לבד המותר [כמו שכתבו כל הפוסקים דלא כרש"י שכתב בסיפ' הקדיש המותר לבד] וא"כ דלמ' היה כונתו. דאם יעלה לה מעה תחת מעשה ידיה שיהי' קדיש וזה בודאי עביד' דאתא וא"כ לא הוי מוצי' דבריו לבטלה אלא ע"כ מוכח דר"ל היה סבר דאף בעביד' דאתו לא סבר ר"מ אמדשב"ל ושפיר מקש' הגמ' מן לאחר שאתגייר ודו"ק היטב כי נכון הוא: אולם בלא"ה לא קשה קושי' הנ"ל לפי מה שהעלנו לעיל בשיטת הרמב"ם דמה דקאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למ"י היינו משום רישא דקתני הרי זו עושה ואוכלת ולא קתני הרי זה חולין מש"ה צריך לומר מתוך שיכול לכופה דאל"כ אינו בידו להקדיש מ"י ולומר יקדישו ידי' אם יעלה לה מעה כיון דעתה אינו מעלה לה ובידו לא הוי כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע מש"ה צריך לומר מתוך שיכול לכופה ומעשי ידי' ודאי עביד' דאתו. ושפיר מקשה הגמ' מן לאחר שאתגייר דשם חזינן בעביד' דאתו אדם מקדיש דשלב"ל. וא"כ אמאי צריך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה למ"י ודו"ק: ובאמת בסגנון זה תרצנו ג"כ בפשטות קושי' תוס' דמקשן מה מקשה הגמ' מן לאחר שאתגייר דשם גוף בעולם אבל מ"י אינו גוף בעולם. ולפענ"ד י"ל בפשיטות לפי שיטת הר"ן דמש"ה צריך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה דאל"כ לא יוכל להקדיש ידים דידי' אינו ברשותו כיון דיכולה להפקיע שעבודי' לומר א"נ וא"ע ע"ש וזה דמי ממש כמו שאומר שדה זו לכשאקחנה אמכור לך דהא אם יזין ממנה באמת ידים משועבד לו למ"י רק עדיין אינו ברשותו עד שקנה אותו במזונות וכן כתב שער המלך בה' ערכין דדמי לשאומר שדה זו לכשאקחנה וכו' עי"ש. וא"כ בזה הוי בודאי גוף בעולם דהא ידים איתנהו בעולם רק עדיין אינו ברשותו להקדיש' וא"כ שפיר מקש' הגמ' למה צריך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה נימא בקיצור נעשה כמי שאומר יקדישו ידים לעושיהם ודו"ק: ומפאת זאת הבאנו ג"כ ראיה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דהנה תוס' כתב ד"ה. ואין לפרש טעמא דת"ק דאין צריך להפר משום דאין אדם מקנה דשלב"ל דא"כ ה"ל מקדיש מעשה ידי עצמו. והנה מהר"ם שיף הקשה אם כונת תוס' דלמא ת"ק סבר העדפה שע"י דחק שלה רק משום אין אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל מאי מקשה תוס' הא מיירי בהקדישו ידי לעושיהן לפי האמת ושפיר הוי דשלב"ל דידים איתנהו בעולם וכן הקשה מהרש"א ביבמות דף צ"ג. אולם לפי דעתי נראה כונת תוס' להקשות על הגמ' דלקמן בר"פ מציאת האשה דהקשה רבא השתא העדפה לעצמה מציאה לכ"ש מכח זה דחק לומר איפוך וע"ז מקשה תוס' דלמא לעולם ר"ע ג"כ סבר העדפה לבעל אף ע"י דחק רק הכא מיירי באין מעלה לה מעה כסף ומש"ה העדפה לעצמו. ות"ק סבר אין צריך להפר. סבר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאע"ג דאמרי יקדישו ידי' לעושיהן דבכל זאת מקרי דשלב"ל כמו דאמר ר"ל באיפוך דאם אינו יכול לכופה למ"י לא יוכל הוא להקדיש ידיו דידים לאו ברשותם הם פן תאמר א"נ וא"ע ה"נ באיפוך לפי שיטת רבינו יונה דפסק במותר תחת מעה א"י לומר א"נ וא"ע א"כ לא יוכלה להקדיש ידיה לעושיה' דהא ידים לאו ברשותה הם דהא אם ירצה להעלות לה מעה צריכ' ליטול וידים משועבדים לו וא"כ הוי דשלב"ל דהא ידים אינו עדיין ברשותה דהא אם ירצה להעלות לו מעה צריכ' ליטול ולשעבד לו מותר מעשה ידי' ור"ע סבר אדם מדשלב"ל מכ"ש אינו ברשותה [ור' יוחנן דסבר שמא יגרשנה ולא קאמר מטעם העדפה היינו ג"כ סבר דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, ולאחר גירושין שפיר חל כיון דאינו רק מצד אלמוהו. ושוי' כלוקח וכשנתגרשה הוברר דלא הוי כלוקח כמו שפירש הר"ן בנדרים וכן כתב פ"י]. וע"ז תירץ תוס' דא"כ הו"ל למתני' מקדיש מעשה ידי עצמו וע"כ ת"ק סבר ג"כ אדם מקדיש דשלב"ל רק הכל שלו ובמעלה לה מ"כ מיירי ושפיר מקשה הגמ'. אולם לפ"ז הנ"ל לפי' הנ"ל יש להקשות על תירץ תוס' דמש"ה לא קתני מעשה ידי' עצמו דבזה איכא חידוש יותר דאם הוי תני מקדיש מ"י בממ"נ אם הקדיש ידים עצמם באמת לא הוי דשלב"ל ואם הקדיש מעשה ידיו לא הוי גוף בעולם מש"ה אשמעינן באשה שהקדישו ידיה לעושיהם אפ"ה אין צריך להפר דהוי דשלב"ל דידם אינן ברשותם להקדיש מזה מקרי אף בעולם רק אינן ברשותה אפ"ה לא מצי להקדיש מעשה ידיו וצ"ע: ומפאת זאת הוכיח הרמב"ם דינו דאם בשעת הקדש נזונות ממנו יוכלה להקדיש מעשי' ידי' לעושיהם ושוב אינו יוכלה לומר א"נ כיון דחל שעה אחת שוב לא פקע והוי דבר ברשותו כמו שבארנו לעיל וא"כ באיפוך נמי אם אין מעלה לה מעה בשעה שאמרה קונם שאני עושה והקדישו ידים שוב אין יוכל לומר שיעלה לה מעה ויהי' מותר שלו כיון דחל שעה א' שוב לא פקע וא"כ שפיר קשה אי איירי באין מעלה לה מ"ט דת"ק. וזה נכון ודו"ק: ובזאת יש להבין סוגי' דיבמות דרנב"י סבר דר"מ סבר אדם מקדיש דשלב"ל וקשה חדא מאי דחיק' לי' ולא אוקמי' כר"ה ברי' דרב יהוש' בהקדימו ידים לעושיהם. ועוד קשה דמשמע התם דר"ע ור"מ בחדא שיטא קיימי ור"מ סבר דוקא בעבידא דאתו אדם מקנה וכי איכא יותר לא עביד' דאתא מהעדפה ע"י דחק ואפ"ה סבר ר"ע דיפר שמא תעדיף. אולם עפ"ז הכל ניחא במ"ד דרנב"י דחיק' לי' לימר איפך ר"ע לרבנן גבי מציאת אשה ולהכי סבר באמת דר"ע סבר מציאת אשה לבעלה רק הכא מיירי באין מעלה לה מעה ובהקדישו ידיך לעושיהם ות"ק סבר אין אדם מקנה וידים אינה ברשותה פן יעלה לה ור"ע סבר אדם מקנה דשלב"ל אף דידים אינן ברשותה פן יעלה לה מעה ושפיר מוכח דר"ע סבר אדם מקדיש דשלב"ל וממילא מתורץ קושי' שני' הנ"ל הא העדפה לא עביד' דאתא דזה כבר בארנו דזאת הוי גוף בעולם וגוף בעולם לא בעי עביד' דאת' ושפיר הוכיח רנב"י דמחולקים באדם מקנה וזה נכון מאוד: והשתא שזכינו לזה בין תבין דברי תוס' בקידוש דף ס"ג ד"ה וידים איתנהו בעולם שכתבו וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמת דקדושת גוף ושנהו כדמשמע פרק אע"פ. והנה כל אחרונים נבוכו בדברי