יריעות שלמה יורה דעה חלק א נח

שעבוד. ומאי פריך הגמ' לקמן וכיון דמשועבד לו האיך מצי מדיר קאי לת"ק דסבר אינו צריך להפר ולא חיישינן שמא יגרשנה א"כ סבר קונמת אינו מפקיע מידי שעבוד כת"ד והקשה לח"מ עליו בפי"ב מהל' אישות דהא הרמב"ם גופיה פסק המדיר את אשתו מתשמיש המטה לא מהני כלום כיון דמשועבד חזינן דאלמוה רבנן לשעבוד' דאשה. ע"ש מה שתירץ ומשנה למלך תירץ וי"ל ולדעתי נראה דלא כ' אלא בשעבוד' דהוא איש לאשתו דחייב במזונתיה. ולגבי דידיה אמרינן קונמות מפקיע מידי שעבוד. אבל גבי איסור תשמיש כיון דתשמיש שייך נמי לגבי דבעל דאי אמרה היא הנאת תשמיש עליך לא אמרה כלום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ה"נ אם הדירה הבעל ואמר הנאת. וכו'. אלמוה רבנן לשעבוד' דידה כמו דידיה דלא פלוג רבנן וכו' ובאמת תירץ משנה למלך מרפסין איגר' דהא תקנו מזונו' תחת מעשה ידיה או מעשה ידיה תחת מזונו'. וכיון דתקנו זה תחת זה ג"כ נימא דלא פלוג רבנן כמו דאלמוה אם התירה היא מן מעשה ידיה דקונם שאני עושה לפיך לא מהני כמו כן נימא נמי אלמוה רבנן לשעבוד' דאשה אם הוא מדיר מן מזונות. ולכן נראה לי דבזה מובן כונת תוס' לקמן בתירץ הגמ' שהגיע זמן ולא נשאו דבזה לא אלמוה וקונמת מפקיע וכו'. ולכאו' טעמא בעי למה. ועפ"ז ניחא דבאמת מצד הדין לא אלמוה רבנן לשעבוד' דאשה כסברת הר"ן דהא כופין אותו ליתן גט ואם ירצה ליתן גט בלא"ה ג"כ יכול להוצי' רק עיקר טעמ' דאלמוה מכח לא פלוג רבנן כמו דאלמוהו במעשה ידיה כך אלמוהו במזונו'. וזה ניחא בכבר נשאו אבל בהגיע זמן ולא נשאו דמעשה ידיה בלא"ה שלה רק הוא חייב במזונו' ומש"ה לא אלמוהו. והניח על הדין דקונמת מפקיע. וזה נכון: ובזה י"ל ג"כ דיקדוק לקמן. דקאמר ואם אית' לדר"ה אמר רב. מאי לשון ואם אית' דמשמע לדר"ה אמר רב גופיה לא קשה מידי ועפ"ז ניחא דפ"י כתב לקמן דקושי' הגמ' לקמן א"ה פרנס ל"ל. קאי דוקא באומר צאי מעשה ידיך. אבל אם אמרי' נעשה שפיר צריך להעמיד פרנס ע"ש שכתב מלתא בטעמא ואם כן מתורץ דהמקשן ג"כ ידע דא"ל באומר צאי מעשה ידיך רק היה קשה לו בממ"נ אם מיירי בדלא ספקי מאי מהני ואם מיירי בדספקי פרנס ל"ל. אבל לר"ח אמר רבא גופיה שפיר י"ל באמר לה צאי מעשה ידיך ובדלא ספקי. אפ"ה חל הנדר דבזה לא שייך לאלמוה רבנן מכח לא פלוג כמו דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לענין מעשה ידיה דהא לר"ה אמר רב אם היא אמרת אינו נזונת באמת מהני. וא"כ נהי דהוא לא יוכל לומר צאי מעשה ידיך למזונתיך בדלא ספקי אבל בקונם מהני כיון דבכה"ג לא אלמוהו ג"כ לשעבוד' דבעל כנ"ל. אבל לר"ל גופיה שפיר מקשה הגמ' דהא אם אמרת אינו נזונת ואינו עושה ג"כ לא מהני וממיל' אם הדירה ג"כ לא מהני. ושפיר נימא דלא פלוג רבנן ג"כ לשעבודא דאשה אם הוא הדיר מן מזונה. ודו"ק היטב: אולם עיקר סברת הר"ן דלא צריך לאלמוהו. דלענין מאי אלמוהו כי היכ' דלא תדיר דבממ"נ הא כופין להוצי' גט. ויתן כתובה ובלאו נדר ג"כ יכול ליתן לה גט בע"כ. זה תינח אם פירש כופין בשוטי' אבל לפי שיטת רבינו חננאל דבכל הני דקתני יוצא לאו כופין בשוטי' רק הדין כן (ואף דבאינו זן ואינו מפרנס כופין בשוטי' אבל הכא כיון דאפשר בפרנס און כופין כך מוכח בכונת רבינו חננאל לקמן) וא"כ שפיר צריך לאלמוה רבנן פן ואולי לא יתן גט גם לא יחזור את נדרו. ולדידי קשה באיפוך אמאי צריך לאלם לשיעבודיה דבעל כי היכ' דלא תאמר כל פעם קונם מה שאני עושה לפיך דהא יכול להפר נדרה בג"כ ומאי תוכל לפעול באמירת קונם דהא כל פעם יפיר את נדרה ביום שמעו. וכמעט קושי' עצומה היא. ולכן נ"ל אדרבה אמרינן כסברת משנה למלך באיפוך כיון דצריך לאלם לשעבוד' דאשה אם הוא ידיר את אשתו מן מזונות ומלהנות לזאת דלא מהני כמו כן דלא פלוג רבנן ואלמוהו ג"כ לשעבוד' דבעל. אם היא קונם מעשה ידי דלא מהני. כיון דמעשה ידיה תחת מזונו'. וזה נכון מאוד לדעתי: ולפ"ז יצא לנו דין חדש באם אמרה אינו נזונת ואינו עושה. אף לר"ל דלא תוכל לומר כן. אבל אם אמרה א"נ וא"ע וקונם שאני עושה לכ"ע מהני דלא אלמוהו לפי מה שמבי' לקמן שיטה מקובצת בר"פ המדיר בשם הרשב"א לר"ל דסבר מזונו' עיקר יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך אף בדלא ספקי ונגד שיטת תוס' לעיל דף מ"ז ע"ש. ולפ"ז אם הוא אומר צאי מעשה ידיך למזונותיך מהני נדרו אף בדלא ספקי. ולפ"ז ממיל' לא אלמוה רבנן לשעבוד' דבעל אם אמרה אינו נזונת ואינו עושה דהא כל טעמ' דאלמוהו משום לא פלוג וכה"ג לא אלמוהו לשעבוד' דאשה ה"נ לא אלמוה רבנן לשעבוד' דבעל. ולפ"ז מתורץ קושי' הפוסקי' ומפרשים שהתחלנו דליכ' למיפרך מי איכ' מידי דהשתא לא קדיש. דהא בידיה לקדוש מעשה ידיה דהשתא דהא יכולה למימר א"נ וא"ע. ושפיר מפקיע מידי שעבוד כנ"ל וא"כ לא מקרי דבר שלא בא לעולם דהא בידיה. ודוק היטב כי נכון הוא: אולם עיקר נראה לי בפירק קושי' הנ"ל בהקדם לתרץ מה שהקשה תוס' דהא בידה לומר א"נ ואינו עושה. לפי מה שמסופק הרא"ש לעיל בפרק נערה דאינו יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה לעולם כיון דעקרה לתנאי ותקנת' דרבנן לגמרי במה שאמרה איני נזונת ואיני עושה. והוב' ג"כ בחלקת מחוקק בסי' ס"ט ס"ק ז' ע"ש וא"כ שפיר מקשה הגמ' מי איכ' מידי דהשת' לא קדיש דהא זה שורש ודול בדשלב"ל דבמקדש לאחר שלושים וכו' מקודשת, כיון דבידה לקדש מעתה. ואם יקדשה מעתה יהיה מקודשת אף לאחר ל' יום. אבל בגונא שיהיה מקודשת עתה לא הוי מקודש' לאחר ל' יום הוי' דשלב"ל. ומטעם זה בעי רב הושעי' במקדש בשתי פרוטה לאשה באחת אמר הרי את מקודשת. ובאחת אמר הרי את מקודשת לאחר שיגרשך דהוי' דבר שלב"ל אע"ג דהשת' תפסי קידושין. רק עיקר טעם דהוי דשלב"ל דבמה שיכול לקדש עתה אינו מקודש לאחר שגרשה וכבר ביאר טעם זה אאמ"ו הגאון נ"י בכתביו הקדושים במס' קידושין ע"ש. ולפ"ז הכא נמי הוי שפיר דשלב"ל כיון דאינו בידה לאמרה אינו נזונת ואינו עושה לעולם כיון דעקרה תקנת' דרבנן לגמרי וה"נ לא מצי אמר קונם שאני עושה לפיך שיהיה חל על עולם אף לאחר גירושין דהא בזה עקרה תקנת' דרבנן לגמרי ואף שתוכל לומר קונם שאני עושה לפיך אם אמרה איני נזונת ואיני עושה. אבל לעקרי תקנת' דרבנן לגמרי אינו יכולה ומקרי שפיר דשלב"ל דאינו בידה לקדשה ידים לעולם שיהיה מקודשת לעולם. ושפיר מקשה הגמ' ומי איכ' מידי דהשת' לא קדיש דהא עתה לא תוכל, לומר קונם שאני עושה לפיך אף שאמרה איני נזונת ואיני עושה כיון דאם יהיה חל הקונם ממילא עבר תקנת' דרבנן לגמרי. וזה אינו יכולה וזה ברור ונכון: (ועיי' לקמן בסוגי' זה בדברינו לקמן בד"ה והנה הריטב"א. שייך כאן ותמצא נחת) אולם באמת לפי מה דהחליט תוס' בגיטין דהא דקונמת מפקיע מידי שעבוד דב"ח היינו כיון דכל זמן דלא מטא זמן פירעון