יריעות שלמה יורה דעה חלק א נז

בתרא בחלק א"ע דף ל"ז ע"א) א"כ נוכל לומר דהוא אומר לאחר שיגדלה נקנית לי א"ל דמקודשת. אבל אי אמרינן בדעת אחרת מקנה אותה לא קנתה הכסף קידושין והוי כמונח על גבי קרקע א"כ האיך שייך לומר דתהי' מקודשת דקידושין מאי אהני דהא לא זכתה כלל בכסף קידושין וסברה זאת נכונה היא ובאמת איתא בגיטין דף... דר"ג סבר זוכה לעצמו וזוכה לאחרים ושמואל ור"ה סברי אינו זוכה לאחרים כדכתב פ"י טעם דרב סבר דמ"ד דזוכה לעצמו בדעת אחרת מדאו' א"כ ממיל' זוכה לאחרים. אבל שמואל ור"ח סברי דזוכה לעצמו מדרבנן דוק' אפי' בדאו' מקנה מש"ה לא תקני דזוכה לאחרים א"כ אזיל רב לשיטתי' ור"ח לשיטתי' דהא שם רב אמר זו דברי ר"מ ורב לשיטתו, וע"כ טעם דר"מ לא מלימוד דלו תהי' לאשה דהא קטנה יכולה להוה את עצמה כנ"ל. אבל ר"ח דקאמר ולו תהיה במהוה וכו' אזיל לשיטתי' דסבר אף דדעת אחרת מקנה אותה מ"ד א"כ לא יכולה להוה את עצמה כנ"ל. וק"ל: רק עדיין קשה על ר"ח דקתני במתני' בסנהדרין, עד שתהיה נערה בתולה. אבל קטנה לא. ומאן אתי. רק י"ל דמזה יצא הרמב"ם דינו הנ"ל דהיינו אף על גב דמרבינן קטנה. אבל קטנה אילנות לא מרבינן וממעטינן מלשון נערה הך גבי נערה המאורסה ג"כ דקטנה אילנות אין בסקילה וידוע שיט' הפוסקי' דממיתה למיתה אין הולכין אחר הרוב וא"כ לא משכחת סקילה בקטנה מאורסה דלמא אילנו' הוא ואילנו' בודאי אין בסקילה כנ"ל וזה הוי ממיתה למיתה. דעכ"פ בחנק הוא מטעם אשת איש כמובן. ואל תשיבנו דימתין עד שיגדלה והתראת ספק לא הוי כיון דרוב לאו אילנו' הם רק ניחא דהא מקשה תוס' כ"ב ביבמות ל"ל קרא דשריפ' ב"כ אינו דוחה שבת ימתין עד למחר. ותירוץ תוס' דהוי עינוי הדין מש"ה דוחה שבת כ"כ הכא דהשתא הוי בחנק ולא ממתינן עד למחר משום עינוי הדין. רק יש להקשו' ע"ז דלא הוי ממיתה למיתה דהא בחנק לא הוי מטעם דבעי שניהם שווין. רק י"ל דהא פירש תוס' משום הכי לא הוי שניהם שוין דאם היה גדולה הוי בסקילה. אבל באילנות דמקטנותה יצא לבגר. וא"כ הוי לעולם בחנק כמובן. ודו"ק היטב: ומתוך זה מיושב קושי' עצומה אשר קשה על תוס' ביבמות דף נ"ט דמקשינן לר"ל בתולה שלימה משמע למה איצטריך גבי נערה מאותו לשון נערה ותמוה הוא דלמא סבר ר"ל כר"מ נערה להוצי' את קטנה. רק לפי ת"ל הנ"ל י"ל דעל קטנה לא איצטריך לר"ח כנ"ל וק"ל. ועייין בפ"י בכתובות דף צ"ח שהרגיש בקושי' זו ומה שתירץ שם נעלם ממנו דברי תוס' דסוגי' דהכא ופלא הוא ולפי הנ"ל ניחא כנ"ל: אבל מר"ת יש להוכיח דלא כשיטת הרמב"ם דהנה באמת מקשין המפרשים לשיטת ר"ת האיך שייך למדרש מלבדו דאינו צריך שניהם שווין דהא כל גוונא משכחת רק לענין חנק ולבדו כתיב בסקילה. ולפי הנ"ל ניחא דמשכחת ג"כ איפכ' לרבנן דבא על קטנה חייב סקילה רק אם היא אילנות. א"כ אם היא הוי גדולה הוי בחנק דמקטנותה יצאה לבגר. וא"כ ע"ז צריך לבדו. ולפי גירסת מהרש"א וחדושי הר"ן דגרסי' והוצאתי' את שניהם ולא ומתו גם שניהם ניחא היטב וכפתור ופרח הוא: רק בתוס' משמע בסוגי' דיצאה חנם דלא משכחת דידעינן אילנות בקטנותה רק לשיטת ר"ת לשיטתו דסבר אין הולכין אחר רוב ממיתה למיתה ניחא היטב ומובן היטב, מה שמבי' מהרש"א בפ"ק (דקידושין צ"ל) גרסי' והוצאתים את שניהם והכא באמת אית' בגמ' ומתו גם שניהם ויובן דהכא קאי לר"מ צריך למבי' גם שניהם. אבל שם קאי לרבנן מבי' והוצאתים. יש להקשו' לשיטת רבינו שמואל דבמוצי' שם רע הוי' בסקילה אפי' בנכנס' לחופה. א"כ באמת הוא הבועל חייב חנק דהא הוא לא כתיב דחייב סקילה. ואם כן לפטור לגמרי ממתו גם שניהם או איפכ' דלמ' לאחיו ולא לאחותו קאי ע"ש ובת כהן הוא פטור לגמרי וצע"ק: י"ל קושי' תוס' ביבמות דף נ"ט למה איצטריך למיכתב העראה לילף מנערה מאורסה. וי"ל דאי הוי ילפי' מנערה מ' ה"א דן מינה דהיינו דוק' שניהם שוין. ובאמת צ"ב אמאי לא ילפינן כל העריות מנ"מ דצריך ש"ש: בסוגי' דסרתה ולבסוף בגרה. י"ל קושי' פ"י מאי משני שאני מש"ר דחידוש ומחידוש גופי' לילף. וי"ל דהנה לשיטת רש"י דבמש"ר בנכנסה לחופה ג"כ חייב סקילה. וראב"י סבר באמת דוק' בבעל. ואם כן אי מש"ר לאחר בעילה שזינתה קודם בעילה ולאחר החופה א"כ בסקילה וזה חידוש הוא דלא דנין כהשתא וגם כמעיקר' לא. דמעיקר' ע"כ לא דין היא אי הוי העמדה בדין קודם בעילה הוי בחנק דמש"ר דוקא בבעל וכהשת' נמי לא. דהא אי הוי עדים מעידם שזנתה השתא הוי בחנק דהיינו לאחר בעילה כמובן. וא"כ גלתה התורה דלא דנין כמעיקרא ולא כהשת' ולא יכול לילף מניה. ודו"ק היטב: שייך לעיל ואחר עיון ראיתי שיש לומר. בפשוט קושי' תוס' לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל דהיינו פירש בגמ' זו דברי ר"מ דר"מ חייש למיעוטא מדאו' וא"כ הוי התראת ספק דלמא אילנו' היא אבל רבנן דלא חייש למיעוט הוי' בסקילה ודו"ק היטב: והא דקאמר הגמ' שם בסמוך לגמרי' ממעטי' קרא דהיינו אילנו' ממעטינן מלשון נערה כנ"ל (והא דאיצטריך לומר גבי קנס דפטור מטעם ולו תהי' לאשה ולא מטעם דלמא אילנו' זה בורכא דאם גדלה באמת וראינן שלא אילנו'. להוי' חייב קנס אבל הכא הוי' התראת ס') רק קשה לשיטת ר"ת דממיתה למיתה אין הולכין אחר הרוב. א"כ אפי' לרבנן להוי פטור. רק רב לשטתי' דסבר דבחנק פטור גדול הבא על קטנה וא"כ לא הוי' ממיתה למיתה. כמובן. והיינו דשתיק רב וכפתור ופרח הוא: גם לפי סברה הנ"ל הקטנה נמי קרינן בני הוי לעצמה דיכולה להוה לאחר שיגדלה רק ר"א לשטתי' לא יכולה קטנה להוה לאחר שם לה דאין מעשה קטנה כלום כנ"ל. מתורץ היטב בזה קושי' הפלא"ה שהקשה הא קרא איירי בשיש לה אך ונערה נמי לא יכולה להוה את עצמה. רק לפי הנ"ל ניחא. דר"מ לשטתיה אדם מקנה דשלב"ל א"כ נערה יכולה להתקדש עצמה עכ"פ על לאחר שבגרה ור"מ לשטתיה ורבנן לשטתיהו ודו"ק היטב: כתובות דף נ"ח בסוגי' דמקדיש מעשה ידי אשתו המפרשים מקשין לפי תירוץ הגמ' דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל. א"כ נמי קשה מי איכ' מידי דהשת' לא קדיש. ונ"ל ליישב בהקדם הר"ן הקשה על הרמב"ם לקמן בר"פ המדיר. דפסק סתם המדיר את אשתו מלהנות לו יעמוד פרנס ולא נקט באמר צאי מ"י אשתו למזונתיך. ותירץ דהרמב"ם סבר דלא אלמוה רבנן לשעבוד'. דאשה וקונמת מפקיע מידי