יריעות שלמה יורה דעה חלק א נה

עדים. דאם יוזמו עדים ממילא ליכ' עדים על קידושין דע"ז למפרע הוא נפסל זה טעות לפענ"ד דעכ"פ יראה שמא יבוא עדים אחרים על קידושין כמו שיראה שמא יוזמו עדים. וזה פשוט: באופן פשוט י"ל הרמב"ם הנ"ל דאביי סבר כלישנ' קמא ביבמות דף פ"ח ודף קי"ז דפסולים וכשרים כחדא נינהו וכ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחרי הרוב דיעות ותרי פסולים נאמנים יותר מע"א כשר וא"כ אי במיירי בב"א ע"כ מיירי שהיא ג"כ טוענת ברי וא"כ הוי תרי פסולים נגד עד כשר ואפי' לכתחילה תנשא ואפי' אם נימא דאסור משום לזות. עכ"פ מאי מייתר אביי, דע"כ צ"ל דאסר משום לזות ודו"ק: וכן כ' נ"י לעיל בפירוש דהיא גם כן נחשבת לעד פסול ואם הניח תרתי פסולים שאמרי' ל"מ הוי תרתי במקום תרתי כי כן פירש לעיל אבל במכחשתו ל"ת מטעם הנ"ל ע"ש. ועיין בלח"מ בפ"ב מה' גירושין בסוף דבריו: ועוד באופן אחר י"ל הרמב"ם הנ"ל דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ם למה נקט בברייתא שנים אומרי' מת הו"ל למנקט א' אומר מת דאם נשאת לעד א' לא תצא. וכבר הקשה כן. רק י"ל דנקט לרבות' דרמנב"י דמודה דאם נשאת ואח"כ באו עדים ל"ח אבל בחד לא הוי חידוש. דהא כיון שהתירו' לנשא מכ"ש אם נשאת דהוי כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. וא"כ אפי' אם נשאת לאחר ל"ת וליכ' חידוש. וזה תירץ נכון. אולם לפי שיטת הריב"ש שהוב' בב"ש סעיף ל"ט ס"ק ק' ק"ג דאם נשאת שלא ברשות ב"ד ל"ה כשנים א"כ לנקט ברמנב"י בנשאת שלא ברשות ב"ד אך זה אינו דהא כל טעמ' דרנב"י משום זילות' דבין דינ'. ואי נשאת שלא ברשות ב"ד ליכ' זילות' דהא ב"ד לא התירו' אך זה ניחא לפי מה דסבר רבא שם בב"ב דטעמא משום זילות'. אבל לפי סוגי' דיבמות גבי ונקדשתי משמע בפירוש דטעמ' דרמנב"י מדינ' משום דנשאת כבר יצא בהיתר. כדכתב פ"י ושאר מפרשים. א"כ ניחא דאביי סבר כסוגי' דיבמות א"כ הוכיח שפיר דבחד בחד בב"א אם נשאת לאחד מעדים תצא. דאל"כ למה לא נקט בבריית' חד בחד ותרוצי הנ"ל משום רמנב"י לית' דלנקט בנשאת שלא ברשות ב"ד דהא איהו סבר דטעמ' דרמנב"י משום דכבר ניסת יצא מחזקת איסור א"א אבל הרמב"ם אדרבה הוכיח דינו מרבא דסבר דטעמ' דרמנב"י משום זילות' מנ"ל זאת דלמ' טעמ' דיצא מחזקת איסור. וע"כ טעמ' מדלא נקט חד בחד ובנשאת שלא ברשות ב"ד וע"כ דטעמ' משום זילות'. ודו"ק היטב: (עוד נתקשתי בההי' ענינא מגמ' דיבמות דמחולקים רק אם זה בעלה או לא אם נימא כל דפריש מרוב' פריש ולאו בעלה הוא ועל זה שמת אינו מחולקי' ועי' ברש"י גבי אבל מכחשתו. וע"ש היטב:) ועוד י"ל באופן אחר לכאורה קשה לפי תירץ אביי למה לא קאמר ר' יוחנן בעד אומר נתגרשה דולד ממזר ולמה קאמר תצא הו"ל למתני הולד ממזר וכה"ג מקשה תוס' ביבמות דף קי"ז ע"ש בתוס' בשם ר"י וע"ש במהרש"א. אך י"ל דאביי סבר כר"פ דמקדש בע"א חוששין לקידושין וסבר כרבנן דלקמן בזא"ז אין מצטרפין לעדות דאם העידו בזא"ז אין מצטרפין וא"כ שפיר קתני רק תצא ולא הוי הולד ממזר דהוי רק ע"א על קידושין והוא רק חוששין על קידושין. אבל לא ודאי ודו"ק: וא"כ ע"כ הוכיח אביי דאיירי בזא"ז דאי איירי בב"א הו"ל למתני הולד ממזר וכיון דאיירי בזא"ז א"כ היינו דעולא. ואף שמשמע לעיל ביבמות דבעי דוקא התירו' י"ל לפי מה שכתב ב"ש בסי' דבעי דוק' התירוה כיון דנאמן רק מדרבנן בעי דוק' פסק ב"ד והנה נב"י החליט בתשועה וכן פ"י דע"א נאמן מדאוריי' בעדות אשה דיליף בספרי מן לא יקום ע"א. באיש הוא דאינו קם אבל קם הוא לעדות אשה א"כ דוק' עד כשר נאמן מדאו' אבל עד פסול בודאי לא יכול לילף מן קרא ונאמן רק מדרבנן וכן כ' נב"י בתשובה סי' ל"ג. וא"כ י"ל דמתני' בלא"ה חייב מיירי כולו בעדים פסולים ושפיר בעו דוק' התירו'. אבל הכא מיירי בעד כשר נאמן מדאו' שפיר סגי בזאח"ז בלא התירוה ואדרבה בזה ניח' דאסר כאן משום לזות ולא חיישי' לזילות' דבי דינ' דהכא מיירי בלא התירוה ובזה ניחא ג"כ קושי' פ"י דלוקי בתרי עדים ובעדים פסולים ואינו צריך להגיה תרגמה בע"א. ועפ"ז ניחא דאי מיירי בעדים פסולים בעי דוק' התירוה כיון דנאמן רק מדרבנן ובהתירוה לא בעי לאוקמי' חדא דדוחק לוקי בהתירוה ולא קתני כלל ועוד א"כ אפי' לכתחילה מותר לנשא מטעם זילות' נ"ל ודו"ק. באופן פשוט י"ל קושי' הר"ן דהא חד מיניהו בודאי פסול וליכ' שני עדים על קידושין וי"ל דמשמע בהרי"ף ובה"ה דגרסי' אביי משמיה דר"פ ור"פ פסק בב"ק כרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל ולטעמ' משום פסיד' ללקוחות אף בהכחשה ומכאן ולהבא הוא נפסל וא"כ אף אם עד אומר נתגרשה מעיד שקר אפ"ה עדיין הוא שקר על קידושין דהא מיירי שבאים זה אחר זה ול"ל דלמא עד שאומר לא נתגרשה מעיד שקר ז"א זו באה בפני עצמה ומעידה ועפ"ז מתורץ הרמב"ם דע"כ מיירי בזא"ז. ודו"ק: והנה רשב"ם בב"ב פירש שנים אומרי' נתגרשה ואינו זקוקה ליבם ושנים אומרים לא נתגרשה וזקוקה ליבם או דפירש שנים אומרי' נתגרשה ועדיין בעלה קיים ומותר לעלמא. ולכאורה תמוה מאי בעי רשב"ם בזה לפרש שנים אומרים נתגרשה לענין יבום ונ"ל דכוונת רשב"ם דלכאורה מיותר למה קתני תרי בבא שנים אומרי' נתגרשה ושנים אומרים מת לתניה חדא דזאת איסור א"א וזאת אא"א. ומש"ה דחק רשב"ם לפרש לענין יבום שאע"ג דהוי רק איסור לאו אפ"ה סבר רמנב"י דתצא ויותר נכון דלכאורה ביבם לא שייך דייק' ומנסבא כדאית' ביבמות צ"ג וא"כ אדרבה לוקי בחזקת שלא נתגרשה. רק צ"ל דעכ"פ שייך דייק' פורת' לענין דאורע' לחזקת איסור כדכתב תוס' בפורש לקמן דף ק"י וא"כ אתי' לאשמעינן זאת דבזה ג"כ סברי רבנן דלא תצא ושנים א"מ תני' לרבות' דרמנב"י. אולם לפי סברת רבא דמחלק בין מיתה לגירושין מיתה אינו יכולה מכחשתו וא"כ שפיר תנא תרי בבא חדא לרבות' דרמנב"י וגירושין תנא לרבות' דרבנן. אבל לפי אביי ורב אשי דלא מחלקי בין מיתה לגירושין דלא סברי כלל סברה לחלק וא"כ שפיר קשה ל"ל תרי בבא. וע"כ פירש לענין זקוקה ליבם. והיינו דנקט רשב"ם שני פירושים חדא לרבא וחדא לרב אשי ואביי דלא מחלקי. וזה נכון מאוד לדעתי בכונת רשב"ם ודו"ק: והנה תוס' מקשה מאי מקשה הגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דרישא איכ' חזקת פנוי' וסיפ' חזקת א"א. וכתבו בזה"ל. ויש מפרשים כיון דלא מפליג בין באו עדים עד שלא ניסת לבאו עדים משניסת ש"מ דלאו רמנב"י אלא רבנן א"כ בסיפ' נמי אמאי ל"ת ולשונם מגומגום מאוד דמשמע דקאי על רישא לחלק בין באו עדים. וזה תמוה. ועיין בהפלא"ה. ול"נ לפרש כונת תוס' בדרך אחר דהנה מצינו לקמן בגמ' דחיישינן לזילות' דבי דינ' אף לחומר' כיון דאחתינן מכהונה לא מסקינן אף דהוי תו"ת ואוקמי אחזקה אפ"ה לא מסקי'