יריעות שלמה יורה דעה חלק א נד

כיון דהוי סהדי שקרי כסברת תוס' הנ"ל דספק פסולין אינו יכולין להוציא מחזקה אבל הכא גבי קרוב לה דאמרי' דעבידי אנשי דטעו ואינו נפסלים כסברת הר"ן הנ"ל וכיון דהוי תרי כשרים שפיר עקרי לחזקה והוי ספק דאו' וזה נכון מאוד לדעתי: והנה כבאתי ראיה לסבר' הר"ן הנ"ל דהנה הרמב"ם פסק בה"ג אם ע"א אומר מת וע"א מכחישו ובאים בב"א דלא התירו' לנשא, אפ"ה מהני אם ניסת לאחד מעדים כמו בתו"ת. והקשה הרמב"ן עליו א"כ למה צריך אביי לאוקמי' בזא"ז ומשום לזות שפתים הו"ל לאוקמי' בב"א ובניסת לאחד מעדים. ועיין בפ"י כאן ועפ"ז ניחא דהנה באמת לפי תירץ הר"ן הנ"ל דמש"ה איצטריך ע"א אומר לא נתגרשה כי היכי דיהי' תרווייהו בא"א רק מפומיהו. ואיירי בקרוב לה או בקרוב לו שמחולקין בזה א"כ קשה על רישא דהא ברישא בודאי ג"כ מיירי דלא אתחזק רק מפומי' דהני תרתי דומי' דסיפ' וא"כ אמאי לכתחילה לא תנשא. נהי די"ל דמיירי בכל גוונא אף היכא דאתחזק בא"א על פומיהו אפ"ה משמע דמיירי ג"כ בדלא אתחזק דומי' דסיפ' דאיירי בכל גוונא. וא"כ אמאי לכתחילה לא תנשא כיון דליכ' תרי סהדי על א"א דהא חד מיניהו פסול הוי. ובזה אין לומר כתירץ ר"ן הנ"ל וא"כ היא נאמנת במגו דאי בעי אמר לא קדשתי. ועוד לפי מה שהעלו הפלא"ה ואו"ת בקכ"מ. דלפי סברת הר"ן מתורץ קושי' תוס' דיהי' העד נאמן במגו דאי בעי שתק, ותרצו דהוי מגו בדדמי א"כ קשה עדיין על רישא אמאי לכתחילה לא תנשא, ולכן נלע"ד דרישא ג"כ איירי דומי' דסיפא דמחלקין בדדמי דחד אמר מת במלחמה וחד אמר לא מת במלחמה דאמרינן עביד' אנשי דטעו ואמרי' בדדמי וכדאמרינן לעיל ביבמות וא"כ שפיר אינו נפסלים ע"י עדות זו א"כ קשה דהא איבעי' לעיל ביבמות אם ע"א נאמן במלחמה. אי טעמ' משום מלת' דעביד' לגלויה אי משום דדווק' ומנסבא והכא לא דייק. וא"כ אי איירי הכא במלחמה אמאי ע"א נאמן. ולכן נ"ל אדרבה מזה הוכיח הרמב"ם דפסק בה"ג דטעמ' משום מלתא דעביד' לגלוי' ומת במלחמה נאמן וא"כ שפיר י"ל דאיירי במת במלחמה. והשתא שזכינו לזה מיושב הרמב"ם שהתחלנו דבזה מודה הרמב"ם דבב"א אינו נאמן דהא כל טעמ' דלא אוקמי' בחזקת איסור א"א משום דדייק' כתירץ תוס' והכא לא דייק'. וא"כ בב"א בודאי תצא אף לאחד מעדים דאוקמי בחזקת איסור אשת איש. ודו"ק: והנה הוכחתי באמת בלא"ה דרישא מיירי ג"כ בלא נתחזק א"א רק מפומיהו דהני עדים. ובזה יהי' נכון לתרץ תרי קושי' תוס' הנה ראשון מקשה תוס' ביבמות דף קי"ז מאי אשמעינן שאם נשאת ל"ת הא מתני' ערוכה היא ביבמות. ועוד מקשה תוס' דביבמו' משמע דאפי' התירו' לנשא מותר לכתחלה וליכא לזות שפתים. וכאן קאמר אביי דאסור לכתחילה משום לזות שפתים והנה באמת הרמב"ם לא הבי' דין זה דאסר משום לזות שפתים. ותמהו עליו. וראיתי בעצי ארזים בס"ק קמ"ו וס"ק קמ"ז כ' בשם ש"ג דבהתירו' לנשא י"ל אפי' לכתחילה מותר משום זילות' דבי דינא והיינו טעמ' דהרמב"ם אך כ' דאנן פסקינן דלא חיישי' לזילות' דבי דינא אך ליתא לזאת אך באמת לדעתי מזה אין ראיה אף דאנן חיישינן לזילות' דבי דינא היינו היכא דאסר מדרבנן מדינא או מותר מדינא אבל היכא דאסר משום לזות שפתים בודאי איכ' להתיר משום זילות'. אולם עדיין צריך לבאר דהא אביי מיירי ג"כ בהתירו' לנשא דלשיטת רוב הפוסקים בעי דוק' התירוה ולא בזה אח"ז דוק'. ונ"ל דהנה הנמוקי יוסף כ' ביבמות דף פ"ח גבי אבל מכחישתו דוקא בדבר שבערוה דבעי שנים בזה אמרי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים דהא בעי דוק' שנים. אבל בע"א באיסורין אם ע"א מכחישו בזה לא אמרינן ה"ה כשנים דלא האמין תורה רק ע"א וע' בש"ך סי' קכ"ז סי"ח שהי' שיטת החולקים בזה ע"ש ולפ"ז מתורץ קושי' תוס' דהכא מיירי דומי' דסיפא דתרווייהו בא"א קא מסהדי וא"כ לכאורה לפ"ז סבר' נ"י הנ"ל דבזה לא שייך ע"א דהרי הוא כשנים דהא בעי דוק' התירוה לנשא ופירש רש"י ביבמות דף קי"ז כוון שהתירוה א"כ האמינהו אבל הכא כיון דבשעה שאמר מת עדיין לא הוי שני עדים על קידושין וא"כ לא האמינהו כשנים מטעם מתו ורק בקיצור נאמן כיון דהוא רק ע"א על קידושין ואינו נאמן ועוד בזה אמרי' בודאי הפה שאסר הוא פה שהתיר דאפי' לשיטת ר"פ דע"א חוששין לקידושין מ"מ בזה בודאי הפה שאסר הפה שהתיר. וא"כ כשבא ע"א דאמר ל"מ ואמר שא"א היה ואיכ' שני עדים על קידושין. א"כ הוי' בעד אחד בהכחשה. אבל לפי שיטת הש"ך החולק עליו אם כן בודאי עכ"פ כיון שהאמינו ונתקבל עדותן בב"ד ה"ה כשנים א"כ מתורץ קושי' תוס' דזאת אתי לאשמעינן. אע"ג דלא נתחזק שא"א היה רק על פיהם אפ"ה אמרי' הרי הוא כשנים. ודו"ק היטב כי נכון הוא: וא"כ מתורץ עוד קושי' תוס' הנ"ל, דודאי משום זילות' דבי דינא מתירן לכתחילה אך הכא ליכ' זילות' דבלא"ה צריך לעשות זילות' לבי דינ' (כסברת תוס' בב"ב) דהא כשבא עד ראשון היה מתירן אף לאותו עד דנהי דהרגוהו לא ישא את אשתו אבל הכא נאמן במגו דאי בעי שתקי, אבל כשבא עד שני א"כ אסר לאותו עד מטעם הרגנהו לא ישא אשתו, וא"כ בלא"ה צריך לעשות נגד זילות' דבי דינא א"כ שפיר אסר משו לזות אבל ביבמות מיירי שלא היה בחזקת א"א וא"כ שפיר איכ' זילות' ודו"ק: (אבל בפשוט י"ל דהכא מיירי ג"כ שהיא טוענת ברי וא"כ מקדם שבא עד שני היה מתירן גם כן לאותו עד דהא אינו צריך לעדותו דבלא"ה מותרת משום ברי שלה אבל השת' כשבא עדות שני צריך לעדותו וא"כ שפיר ליכ' זילות' ומזה מתורץ קושי' פ"י לוקי בשני עדים פסולים. ואינו צריך להגרע בעד אחד. ועפ"ז ניחא דבשני עדים ליכ' חשד משום הרגנהו דאיתת' לבי תרי לא חזי' ושפיר מתירן לכתחילה משום זילות' דבי דינא. ודו"ק היטב:) והשתא שזכינו לכל זה ע"כ מיירי דין דכל הני שלא הוחזק רק על פיהם וא"כ קשה קושי' פ"י דהא חד מיני' פסול, וע"כ מיירי במת במלחמה דאמרי בדדמי וליכ' פסול. ושפיר הוכיח הרמב"ם דע"א במלחמה נאמן. ואין להקשו' א"כ האיך כתבתי לעיל שקודם שבא עד שני היה נאמן מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר דהא טוען בדדמי. ז"א דכל זמן שלא בא עד מכחיש בודאי היה נאמן מכח הפה שאסר ואנן לא טענינן שטוען בדדמי וכן כתב הפלא"ה גבי גירושין ודו"ק היטב בכל זה (בשלמא אם איכא עד מכחישו אמרינן שטוען בדדמי אבל כל זמן שלא בא ע"א על קידושין נאמן מכח מגו. ועוד בלא"ה ע"א על קידושין א"נ כלל): אולם עדיין צריך לבאר למה צריך לומר הגמ' גבי גירושין. אין דבריו של אחד במקום שנים תיפוק ליה בקיצור אפי' הוי חד במקום חד נוקי בחזקת איסור א"א ובזה לא שייך דייק' ומנסבא דהא הוי בדדמי דהא טוען קרוב לה. צ"ל דנקט דלאו דוקא אבל מה שמקשה הפלא"ה דלא שייך דייק' מטעם שמא יוזמו