יריעות שלמה יורה דעה חלק א נב

מודה רמב"י דלא תצא דהא הרי מת לפניך ובהרי חסר לפניך כ"ע הוי ספיק' דאו' ועקרי לחזקה וע"כ דלא כסברת פ"י אלא דרמנב"י ג"כ מודה דדייקא ומנסבי' מרע לחזקת א"א רק כיון דהוי ספק אף לזה שטוען ברי אסור מדרבנן ואם ניסת תצא ושפי' אמרי' שם ג"כ דתצא ודפנו אולם באמת שיטת תוס' אינו מוכרח מה שכתבו דהיכא דהרי נטמא לפניך לכ"ע הוי תו"ת סד"א ומתוס' לקמן גופי' באותו דכבר מוכח דלא סברי כנ"ל דהנה לקמן מקשה תוס' מגמ' דיבמות גבי מת בנה ואח"כ מת בעליך אלימ' דתו"ת מאי חזית דציית ועוד ממזר ספק ממזר מקשה תוס' נוקמה על חזקת איסור ליבם דמת בעלה תחילה כמו דאמרינן בהחולץ גבי נפל הבית עליו וכו' וקשה לי מאוד מה מקשה תוס' לפי שיטתי' הנ"ל דהא בהחולץ מבאר תוס' דהא דהוי בחזקת היתר לשוק ובחזקת איסור ליבם אע"ג דלקמן ששניהם מתו ותרצו וזאת כונתם הקדושה כיון דעל מה שמת הבעל אין אנו צריכין לדון דאם עדיין חי בודאי אסורה ליבם א"כ עיקר ספק על בנה ואמרינן שהיה עדיין חי כשמת בעלה ע"ש היטב נמצא לדידן דכל עיקר חזקה שאמרי' שמת בנה לאחר מיתת בעלה וא"כ קשה לימא בשלמא אם תרי היה אמרי' שעדיין חיה בנה ושפיר הוי שריר וקיים סברת תוס' דאוקמיה על חזקתו אבל כיון שהם בעצמם מודים שמת בנה רק עיקר ספק אם כבר מת או לא. וא"כ הרי מת לפניך ולא אוקמינן על עיקר בתו"ת כיון דהרי נטמא לפניך ועקרי לחזקה לגמרי וקושי' עצומה לדעתי דבשלמא בהחולץ גבי נפל הבית עליו שם ליכא תו"ת ושפיר אוקמי' על חזקה אף דאיכא במיתה הרי נטמא לפניך אבל בתו"ת שפיר עקרה לחזקה וע"כ צ"ל דתוס' בס"ד חזרו מהך סברה דהיכ' דאיכא ריעות' ג"כ לא עקרי לחזקה ואפשר דהיינו כונת תוס' ביבמות דף צ"ג ד"ה מאי חזיה דסמך אהני אע"ג דתו"ת ס"ד ואוקמי אחזקה מ"מ היכא דאומר ברי לי וכו' מידי' דהוי' אניסת לאחד מעדי' ויליף מהרש"א מני' דלהיכ' דאומר ברי מפקע מחזקת איסור א"א אך פ"י כתב לקמן בכתובות דף כ"ז דתוס' סמך על סברת דייקא ומנסבא אך זה דוחק דהו"ל להזכיר תוס' דגם ביבם שייך דייק' פורת'. אולם עפ"י הנ"ל ניחא דזאת כונת תוס' כיון דהרי מת לפניך מהני להוציא מחזקת איסור כמו בניסת לעד א' מעדים דקשה ג"כ בניסת ואח"כ באו עדים ניחוש דלמא השתא מת וליכ' דייקא כנ"ל וע"כ כמו שכתבנו כיון דהרי מת לפניך לכ"ע תו"ת סד"א. ודו"ק היטב: ולא עדיף מאלו מחולקים רק על בנו למשל כגון ששניהם אומרים שאב מת ביום ב' רק מחולקים על בן אם מת קודם או אח"כ דבודאי ג"כ אמרי' הרי נטמא לפניך. ועיי' בעל המאור ביבמות דף צ"ג. ובבעל מלחמות דשם: אולם הרהרתי מה שכתבתי דמוכח עד פ"י דטעמי דרמב"י דאמר משום חזקת איסור דלא סבר סברת דייק' ומנסבא א"כ האיך קאמר הגמ' כאן וא"ע כשבאו עדים ואח"כ ניסת. ורנב"י היא דהא בזה ליכא חזקת איסור כמו דהרי נטמא לפניך דלכ"ע הוי' תו"ת סד"א. נחשבתי דאפשר אין ראי' מזה דנאמנים עדים אחרונים במגו דאי בעי אמרו שעודנו חי' ושפיר היה מוקמי בחזקת איסור אע"ג דמגו בי תרי לא אמרי' אבל מגו דאי בעי שתקי שפיר אמרינן אבל על קושי' המפרשים הנ"ל מאי מקשה הגמ' מן וקדשתו. דהתם ליכ' דייק' ומנסבא כיון שכבר מת בשעה שבאו עדים מכחישם. דהתם שפיר שייך תריצי הנ"ל דממ"נ אם הוי' שתקי מזה שעתה הוא מת א"כ איכא דייקא ואם אמרו שכבר הוא מת א"כ הרי מת לפניך ולכ"ע תו"ת סד"א. ובזה אפשר ג"כ קושי' תוס' במקומה עומדת גבי יבם דיהי' נאמנים עדים אחרונים שאמרו מת בעליך ואח"כ מת בנך במגו דאי בעו שתקי מזה שכבר מת בנה רק אמרו סתם שבנה היה חי באותו שעה שמת בעלה וממילא יהי' שפיר אוקמינן בנה בחזקת חי ובחזקת איסור ליבם דבזה הוי תו"ת סד"א. אולם זאת תלוי' בשיטת הפוסקי' אחרונים מאי טעמ' דאמרי' דאי בעי שתקי אם טעמא דלשתיקה מכוונ' ניחא אבל אם טעמ' משום דאף אם שתק אחד ג"כ היה מהני לא שייך הכי כאן כיון דאם אחד היה אומר שמת בנה ג"כ היה נאמן ובלא"ה לפי תירץ תוס' דמגו גבי עדים לא אמרי' דמגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה בלא"ה ליתא וא"כ י"ל דהתוס' בכתובות סברי דמגו בעדי' אמרינן ואמרי' מגו דאי בעי שתקי. ושפיר מקשה תוס'. אבל תוס' ביבמות דף צ"ג שפרשנו דכונת תוס' לדברינו הנ"ל היכ' דהרי מת לפניך לכולי עלמא עקרי לחזקה כמו בניסת ואח"כ באו עדים סברי דלא אמרי' מגו גבי עדים. ודו"ק: אך קושי' הנ"ל דנימא דהשתא מת וליכא דייק' ואמאי מתיר רנב"י בניסת ואח"כ באו עדים י"ל בקיצור לפי מה שכתב תוס' בגיטין דף מ"ז בד"ה שמא יחפה על ב"א דהא דלא מוקמי' בחזקת א"א וכתב תוס' משום שהרי גרושה לפניך. ועוד דאוקמינן בחזקת צדקת ופירש פ"י שם דזה חדא טעמא משום דאיכא תרתי לריעותא כמו גבי מקוה דאוקי גברא בחזקת טמא והרי חסר לפניך ה"נ איתתא בחזקת צדקת. שאם זינתה כשהיתה א"א והרי גרושה לפניך א"כ י"ל ג"כ הכא כיון שהיא טוענת ברי שמת בעלה וגם הרי מת לפניך א"כ איתרע חזקת א"א דאוקי איתתא על חזקת צדקת שלא ניסת ונבעלה כשהיתה א"א וגם הרי מת לפניך א"כ איתרע חזקת א"א שלה ושפיר מותר אפי' בניסת ואח"כ באו עדים ודו"ק: אולם נחשבתי בדעתי דהכא לא שייך למימר חזקת צדקת בשלמא התם גבי גירושין אם היה שקר שבאותו זמן לא נתגרשה הוי' כשעה שזינתה במזיד. אבל הכא אפי' אם עודנו חי' באותו שעה אפ"ה הוי' אנוסה דהא ניסת עפ"י שני עדים ולא שייך חזקת צדקת דהא חזינן דאפי' דייק' ומנסבא לא שייך אם ניסת עפ"י שני עדים ואע"פ שטוען ברי שמת בעלה אמרינן ששקר אמרה רק ניסת עפ"י שני עדים אך אפשר כיון דניסת לאחד מעדים א"כ אותו עד איכא חזקת כשרות שלא בעלה כשהיתה א"א וק"ל: והנה עפ"י הנ"ל יש ליישב ג"כ קושי' מפרשים. למה מקשה רבא מן ברייתא מן קדשתי על רב ולא על ברייתא דהכא בכתובות אם לשון רש"י שכתב שם קשי' לרב משמע דוקא על רב קשי' ועפ"י הנ"ל ניחא דבאמת י"ל דמקשן ג"כ סבר איסור כהונה שאני. רק רבא סבר דהיכא דאיכא תרתי לריעות' בודאי אלים יותר מחזקת איסור א"א. וא"כ הכא בקדשתי דעדים אחרים מודים שמת השתא. וא"כ איכא תרתי לריעותא חדא הרי מת לפניך וגם איכא חזקה דייקא ומנסבא. והוי תרתי במקום חדא ואמאי אסור לכהן. אלא ע"כ דעדים אחרים נאמנים במגו דאי בעי שתקי מזה שעתה מת והוי' חזקת א"א ואם היה אומרים כן לא הוי' איסור כהונה רק איסור א"א וא"כ חזינן דתורה אסרה בא"א בשנים אומרים ברי. ושפיר פריך המקשן. אלא דבל"ז י"ל דניסת שלא ברשות דהיינו בשני עדים מותר לחזור לו וליכא חומר בסופה דהא אף אם יוזמו עדים אפ"ה מותרת לחזור לו. וא"כ ליכא חזקה כלל דייקא ומנסבא אבל רב לשטתי' סבר לקמן הלכה מכלל דפליגי א"כ חזינן דסבר אפי' ניסת ברשות אסור להחזיר לו