יריעות שלמה יורה דעה חלק א נ

עוד טעמא דמרעי' לשטרי' אבל היכא דלא שייך לא אתי ע"פ ומרעי' לשטרי' נאמן במגו אף במקום דמע"ר ואדרבה ראיה לדברי רשב"א דהנה הר"ן הקשה קושי' עצומה לפי שיטת אחרונים דבתנאי היה דברינו א"נ בכ"י יוצא ממ"א א"כ אמאי נאמנים בכ"י יוצא ממ"א הא משימים עצמם רשעים מה שלא כתבו הכא בשטר אלא ע"כ דהוי פירש עדות וגילו סהדתייהו וממילא נאמן אף בכ"י יוצא ממ"א ועפ"י הנ"ל ניחא כיון דלא עקרי סהדותייהו לגמרי ולא שייך מרעי לשטרי' נאמנים אף במגו אף במקום דמשימים עצמם רשעים. וזאת טעמא דרש"י ג"כ דהנה חדושי רשב"א על שבועת בר"פ שבועת עדות דף... דהקשה למ"ד דוקא מלך אבל משחק בקובי' כיון דמדאו' כשר לעדות חייב בקרבן שבועת עדות אמאי עכ"פ ליכא כפירת ממון ותירץ דשפיר הוי כפירת ממון דבפסולי דרבנן אי תפס ע"י עדותם לא מפקינן מני' ע"ש. ולפ"ז הכא אם אמרו משחק בקובי' היינו אם תפס לא מפקינן מני' ע"י שטר וא"כ לא עקרי' לשטרי' לגמרי ושפיר נאמנים במגו אף דמשימים עצמם רשעים וכיון דלא עקרי לשטרי' לגמרי דשטר מהני לענין תפיסה ודבר נכון הוא: הנה נתקשיתי לפי מה דמבואר בהרא"ש והובא בש"ע סעיף ל"ז אף עדים שאמרו אמנה היה דברינו א"נ היינו דוקא אם אמרו היה דברינו דהיינו דהם חתמו וידעו שאמנה היה אבל אם דבריהם לא היה באמנה רק לאחר חתימה נודע להם שהוא באמנה נאמן וכתב ש"ך שם דעיקר אפי' בכ"י יוצא ממ"א נאמנים א"א כך דהוי כטענת פרוע או מחול וק"ל אם כן אם אמרו אמנה היה דברינו נמי להימני' ונימא פלגינן דבורי' שאמנה הי' אבל לא דברינו (כמו שמקשה תוס' גבי אנוסי' מחמת ממון) רק צ"ל כתירץ תוס' כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורם אך לפי שיטת ש"ך הנ"ל קשה דהא אפי' בכ"י יוצא ממ"א ג"כ נאמנים דא"כ ליכא טעמא משום קיום שטרו' וראי' מזה דלא כש"ך הנ"ל ודו"ק: ולפ"ז מתורץ היטב דלפי תירץ דאיירי רב דקאמרי' עדים אמאי נקט האומר שטר אמנה דמשמע דאמר גם לוה אמנה כדכתב פ"י ולמה נקט זאת עפ"י דברינו הנ"ל ניחא דמש"ה נקט דלוה ג"כ טען שטר אמנה הוא דאם לוה טען מזויף הוי קיום שטרות דאו' כשיטת הר"ר אביגדור וסייעתו המוב' בש"ך ריש סי' מ"ו ושפיר פלגינן דבורי' שאמנה היה אבל השתא דבעל דין טוען אמנה הוי קיום שטרות דרבנן ולא פלגי' דבורא ודוק כי נכון הוא: עפ"ז י"ל ג"כ קושי' המפרשים למה לא תירץ רבא ואביי דקאמרי' עדים ומטעם עולה לא חתמו וי"ל דהנה לכאורה קשה לר"א דסבר מודעא היה דברינו נאמנים ופי' הר"ן טעם כיון דלא עקרי לשטרי' לגמרי דמהני שטר דצריך המוכר להדר זוזי דמי מכירה ע"פ שטר זה והנה דעת הרמב"ן והובא בש"ך ס"ס ל"ט דאם נכתב שטר הלואה מדעת המלוה צריך המלוה להלות לו דבההיא דמשעבד לי' נכסי' נתחייב להלות לו אך י"ל אם נמסר כבר למלוה ע"ש וא"כ קשה דמהני שטר דעדיין צריך להלות לו ולא עקרי לשטרי' לגמרי ועיין בש"ך סי' פ"ב בסופו כתב בפירש דבשטר אמנה אם הלוה לו אח"כ הוי כמו שטר אחר רק עיקר שטר אמנה שכתב ללות ולא לוה ואמנה שאם יצטרך ללות ילוה לו כדפי' רש"י א"כ ל"ק דהיינו דקאמר ר' אשי דאמנה א"נ משום דלא ניתן לכתוב ועולה הוא ואין אדם מש"ר ולפ"ז מובן שפיר שיטת ש"ך שכתב באם אמרו אמנה הי' אבל אנחנו לא חתמו על דעת אמנה דאין משימים עצמם רשעים בזה נאמנים אף בכ"י יוצא ממ"א כנ"ל וקשה מ"ט בשלמא בפרוע לא עקרי לשטרי' אבל הכא עקרי' לשטרי' ועפ"ז ניחא דהכא ג"כ לא עקרי' לשטרי' כנ"ל וא"כ י"ל היינו טעמ' דרבא דלא תירץ מטעם עולה לא חתמו דהם סברי מודעי היה דברינו נאמנים כיון דלא עקרי' לשטרי' ממש וא"כ אף באמנה אח"כ נאמנים אף בכ"י יוצא ממקום אחר וא"כ שפיר קשה נימא פלגינן דבורא כנ"ל. אבל ר' אשי סבר כר"ג דאף במודעי א"נ א"כ לא שייך ליפלג דבורם דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן: אך לפ"ז קשה על מר בר רב אשי דאמאי סבר באמנה א"נ נימא פלגינן דבור' וצ"ל דסבר דלא פלגינן דבורו ואדרבה בזה מובן טעם קצת פוסקים דפסקו כר"נ דלא כמר בר אשי ומקשין דהלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך וכו' ועפ"ז ניחא כיון דאנן פסקינן פלגינן דיבור' ע"כ אף באמנה א"נ ודוק היטב בכל זה: אבל קשה לי מאוד על תוס' שכתב בד"ה וההיא דפרק מ"ש ע"י לאוקמי' ברייתא דאמנה כר"מ לר"ג מוקי ככ"ע דבאמנה לכ"ע א"נ וקשה דהנה הר"ן מבאר מה בין אמנה לתנאי דאמנה ג"כ תנאי הוא אם ילוה ותירץ בשלמא בתנאי ביד המלוה לקיים התנאי אבל הכא ביד לוה שלא ללות ממנו ע"ש וא"כ זה תינח הכא אבל התם דאיירי בשטר מכירה שטוען שמכרתי לך ולא נתתי דמים ופירש רש"י שהאמין שאינו מראה שטר מכירה עד שיתן לו דמים וא"כ בזה בודאי בידו ליתן דמים והוי מכירה גמורה ואינו מוכר יכול לחזור בו ועיין בש"ע סי' רל"ח מבואר שם אם נכתב שטר מכירה מדעת שניהם ג"כ אינו לוקח יכול לחזור וצריך ליתן לו דמים ומכ"ש המוכר והכא כבר נמסר לו רק לא נתן לו דמים מכ"ש דבידו ליתן לו דמים והוי כתנאי וצ"ע: ומצאתי בנ"י בב"ב דף כנ"ל בגמ' דף קנ"ד כתב בז"ל אע"פ שטענה בדמים והמגו במכירה וקי"ל דאין אדם נאמן על דבר אחר משום מגו דמצי לטעון דבר אחר מ"מ א"ל דכל כי האי מלת' שמחמת השדה תובע הדמים כדבר אחד חשיב עכ"ל ע"ש תירץ בפירוש מדבריו כאשר כתבתי דמה שטוען אמנה כתבתי הוי וצ"ע על תוס': כתובות דף כ"ב בסוגי' דתרי ותרי ראשון לציון נ"ל קושי' מהרש"א על תוס' ב"ב דף ל"ג ד"ה אנן אחתינן וכו' וא"ת בשנים אומרי' נתגרשה בנשאת ואח"כ באו עדים אמאי לא תרצא הא לא דייק' וכו' ותמה מהרש"א בשם אביו זצ"ל למה מקשה תוס' על רנב"י בנשאת ואח"כ באו עדים יותר קשה על רבנן בבאו עדים ואח"כ נשאת, ול"נ לישב היטב הדק דהנה לכאורה דברי תוס' שם תמוהין במה שכתבו שם וז"ל הא לא דייקא דוקא במת הוא דדייקא לפי שיראה שמא יבואו וידעו הכל שלא מת ואינו נאמנת לומר נתגרשתי דשלא בפני בעלה מעיזה ועוד דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה עכ"ל ובמה שכתבו דשלא בפני בעלה מעיזה תמוה דהא עכ"פ דייק' שמ' יבוא בעל ובפניו אינו יכול להעיזה נגדו וי"ל דתוס' סברי כיון דעתה שלא בפניו כבר אמרה תו יכולה להעיזה אף בפניו נגדו דעביד אינש להחזיק דבורו זה אינו דהא מבואר כאן בפירוש דבכל זאת שייך דייק' דהא קאמר גירושין יכולה מכחשתו ומקשה הגמ' ומי חציפה כולי האי שאמר ר' המנוננא וכו' ומתרץ הגמ' טעם דאיכ' עדות דמסייע לה ולא קאמר בפשוט כיון דהוי שלא בפניו וע"כ כקושי' הגמ' דעכ"פ דייקא פן יבא הבעל אף שבאמת מבואר ברס"י י"ז דאם כבר אמרה שלא בפניו ונשאת תו אינו נאמן אף בפניו דמעיזה כדי דלא לשוי' לזונה ולכאורה מוקשה מגמ' דהכא א"כ מאי מקשה הגמ' ומי חציפה כולי האי