יריעות שלמה יורה דעה חלק א מט

נאמנים לפסלו משום דאינו בידו עדיין לטעון כן אבל לוה גופי' דעדיין בידו לטעון כן אך יש ליישב דהנה כבר קדמתי לעיל קושי' פ"י לשיטת הפוסקים דאף בכ"י יוצא ממ"א נאמנים לומר תנאי היה דברינו משום דהוי רק מפרשינן סהדותייהו ואף ע"א נאמן לומר כן. אם כן נאמנים לומר במגו היה אמר תנאי היה דברינו ומגו בי תרי לא שייך דאף ע"א נאמן וצ"ל כתירץ ראשון שבתומים דהוי מיגו במקום עדים או דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אף במגו א"נ א"כ לפי תירץ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד א"כ זה ניחא בכתב ידם יוצא ממ"א אבל באין כ"י יוצא ממ"א הוי כולי' חדא הגדה ושפיר נאמנים במגו דאי בעי אמר עדיין תנאי היה דברינו כיון דתנאי היה דברינו נאמנים אף אם כבר העידו בעל פה סתם יוכלין לחזור ולומר תנאי היה דברינו כמבואר בש"ע סי' ק"ח להני שיטת הפוסקים הנ"ל ג"כ עדיין יוכלן לחזור ולומר תנאי היה דברינו ואין סותרין עדותן בזה אף שאמרו קטנים היינו או פ"ע היינו יכולין אח"כ להעיד שהיה הלואה ג"כ על תנאי ונהי דלא מהימני' שהיה על תנאי ואפ"ה קאמר ר"מ אינו נאמנים לפסלו ושפיר קאמר נימא הלכתא כר"מ ומה דקאמר ר"נ עדים שאמרו אמנה היה דברינו א"נ מיירי דנכתב בשטר בלי שום תנאי דמבואר בש"ע סי' מ"ו סעיף ל"ז דאינו יכולין לומר תנאי היה דברינו אף באין כ"י יוצא ממ"א א"כ שפיר קאמר דא"נ ודו"ק: ועיקר נראה לי דמזה המחבר בסי' מ"ו סעיף הנ"ל ובסי' פ"ב דפסק דנאמן לומר תנאי היה דברינו ותמה הסמ"ע דסותר עצמו במה דפסק בסי' כ"ח דא"נ אח"כ לחזור מעדות ולומר תנאי הי' ותירץ הסמ"ע דהמחבר מחלק בין עדות בע"פ דאינו יכולין לחזור ולהגיד אבל בכתב בשטר שפיר יכולין לחזור ולהגיד תנאי היה דברינו אך כבר תמהו עליו מנ"ל חילוק זה ועפ"ז ניחא דהוכיח כן דאל"כ יהיה נאמנים אף בכ"י יוצא ממ"א במגו דעדיין בידו לומר תנאי היה דברינו ומיגו כזו אלים טפי כעדים כדמוכח מקידושין הנ"ל ומתוך זה הוכיח כיון שהגידו בעל פה שוב אינו יכולין לומר תנאי היה דברינו. והכא סבר הגידו בעל פה וכ"ש למ"ד דעל מנה שבשטר הן מעידן ואף למ"ד על כ"י הן מעידן כיון שכבר הגידו בע"פ ולא הזכירו שוב אינו יכולין לומר תנאי היה דברינו. רק במגו שהי' יכולין לטעון כן ומגו כזה לא אלים כעדים ודו"ק היטב: ועיין באו"ת בקכ"מ ס"ק מביא בשם כה"ג שמביא גם דהא דמגו בי' תרי לא אמרי' היינו אם לא יכלו לטעון עדיין. אבל אם עדיין יוכלן לעשות. כן נאמנים במגו וא"כ בודאי קשה להימני' עדיין במגו דאי בעי אמרו עדיין הי' תנאי אלא ע"כ בעל פה לא מהני וזה נכון. והנה עפ"י סברא הנ"ל דהא עדיף מעדים דעדיין יש לו מיגו לטעון מזויף כיון דלא הוי מחיוב לפטור. כיון שכנגדו נשבע ונוטל מתורץ ג"כ קושי' תוס' על רש"י מגמ' דב"ב דקאמר אי אלים עדים לאורעי' שטרי' דהכא פירש בשלא פרוע שפיר נאמן כיון דעדיין יכול לטעון מזויף אבל התם לא שייך כן דהתם ליכא שבועה ומעדים ליכא ראי' דאולמי עדים לאורעי' שטרי' ודו"ק: נתקשתי במס' שבועות דף מ"ח מקשה הגמ' מן ע"א אומר גובה ב' מרדעת וכו' מנ"ל מצטרפין לעדות ממון דלמא אתי' ברייתא כר' יוסי דסבר במס' סנהדרין דף ק"ח דבעי רשע דחמס והכא ליכא רשע דחמס. ויותר קשה דרבא משני התם תירץ אחרי' דהא רבא לשטתי' לכ"ע בעי רשע דחמס ובוודאי קשה. וצ"ע: ולפי מה שכתב תומים ברי"ס ל"א דמדקתני מצטרפין לעדות ממון משמע הוא עם עד אחר אבל לא שניהם בהדדי א"כ י"ל קושי' הנ"ל דמוכח דע"כ לא בעי רשע דחמס דאל"כ אף שניהם בהדדי כשר ואדרבה בזה מתורץ קושי' תוס' שם רבא אמאי צריך לתרץ הכי דהא רבא סבר באה בפני עצמה ולפי הנ"ל ניחא לרבא לשיטתי' דסבר דבעי לכ"ע רשע דחמס א"כ ע"כ אינו פירש מצטרפין לעדות ממון דהא אף אם שניהם בהדדי כשר ודו"ק: אבל לפי מה שהעליתי לעיל דליכא מלקות אם לא העידו מה שיוכל לגמור עדותן עפ"י דבריהם וה"נ בע"א ליכא חיוב מלקות וגם לא רשע דחמס ובוודאי קשה דהא הוא כשר וצ"ע: עוד נתקשתי בסמ"ע סי' מ"ז ס"ק ו' החליט דאם לוה ומלוה שניהם קבלו עליהם לקיים השטר מהני אפי' בלילה וגם עפ"י שני דיינים ע"ש וכן מסכים עמו הש"ך וקשה דהא זה מקרי שלא בפניו בעל דין דהא ע"י שטר זה טורף מלקוחות מה שלקחו קודם קיום השטר וגובה מזמן השטר וצ"ע. עוד נתקשתי בש"ך שם בסי' הנ"ל ס"ק ט' דסוף הדיבור כתב וז"ל ונהי דמדרבנן בעי קיום היינו כל מאן דלא מקיים לי' לאו שטר' מעלי' והלכך בממון וכה"ג אוקי בחזקתו מ"מ ודאי ספיק' הוי וכו' ע"ש וקשה א"כ יהי' מהני שובר אף בלתי מקיום דהכא המלוה מוחזק ותוס' כתב כאן דף ב' בפירוש דאיירי בשובר ואפ"ה בעי קיום: עוד קשה לי האיך נאמן פרוע או אמנה במגו דמזויף הא הוי מגו לחצי טענה דאם היה טען מזויף לא היה צריך להחזיר לו גוף הנייר אבל אם טען אמנה או פרוע צריך להחזיר לו גוף הנייר. וזה דוחק לומר דאיירי דוקא שאין נייר שוה פרוטה וצ"ע וצ"ל דבהפה שאסרי' אמרי' אפי' לחצי טענה. ובזה מתורץ קושי' תומים בסי' פ"ב בקכ"מ מאי מקשה תוס' מן מודעה דיהיה נאמנין במגו דהוי מגו לחצי טענה דבמודעה לא היה צריכין למוכר לחזור דמי זביני. ועפ"ז ניחא. ועוד יש להאריך בזה. והנה אביתי לתרץ קושי' תוס' על רבא דסבר באנוסי' מחמת ממון א"נ נימא פלגינן דבורי' דרבא בעצמו סבר פ"ד וס"ל לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות אנן טענינן ללוקח אבל מגו לא אלים כ"כ דאנן טענינן לי' ע"ש וכן פסקינן וה"נ הכא. אע"ג דיש להם מיגו לא אלים כ"כ דנימא אנן פלגינן דבורי' ודו"ק היטב (ועיין בחדושי בפ' חזקת): ועתה נבוא ליישב שיטת רש"י שכתב פסולי עדות משחק בקובי' ומקשין דמשימים עצמם רשע י"ל בזה. וי"ל דכבר קדמתי קושי' בשם כנסת הגדולה והובא ג"כ בתומים בקכ"מ לשיטת רשב"א דלוה נאמן לומר ריבת היה במגו דלהד"מ אע"ז דמשים עצמו רשע. חזינן דנאמן במגו: אך נראה לי עיקר דבודאי אנוסים היי' או קטנים היינו היינו דעקרי' לשטרי' בודאי גרע מטענת פרוע דבטענת פרוע לא עקרי לשטרי' ובטענת אנוסים עקרי לשטרי' אף שכתב תוס' דבזה לא שייך לאי את ע"פ ועקרי' לשטרי' כיון דאמרו דלאו שטר' כלל מ"מ מוכח מן מהרש"א דאף בטענת אנוסים שייך עקרי' לשטרי' דהא מהרש"א כתב דשפיר י"ל בטענת פרוע היינו משום שטר' בידך מאי בעי וקושי' תוס' מאמנה ל"ק דבאמנה טעמ' דלא אתי' ע"פ ועקרי' לשטרי' ע"ש. וקשה עדיין ממתני' גבי אנוסים מ"ט דלא מהימנו' במגו לר"מ וע"כ ג"כ מטעם דלא אתי ע"פ ועקרי' לשטרי' [ובאמת קושי' תוס' מאמנה לר"נ אמאי א"ג י"ל כמו שכתב הר"ן ע"ש] וא"כ מתורץ קושי' כה"ג הנ"ל דהכא גרע דאינו נאמנים במגו במקום דמשים עצמו רשע היינו טעמ' כיון דאיכא