יריעות שלמה יורה דעה חלק א לז

ממאי דהכי ול"ל מדאצטריך ד"ר וע"כ על מה דלא עביד בראשון דה"א דלא חזי בשני כיון דלא חזי בראשון וקשה לילף מטמא וצ"ל דה"א דקרא מיירי בשביעי שלו וא"כ מוכח דקרא מיירי בשביעי שלו רק על' רב לשיטתו שפיר מקשה דהוא סבר כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד כיון דסבר רובן זבי' ומיעוטן ט"מ אין עושין פ"ש כיון דלא עבדי ציבור בראשון כנ"ל וא"כ י"ל דדרך רחוקה איצטריך לפטרו מכרת על שהרחיק וליכא למילף מטמא דאח"כ על מה שטימא עצמו דשם ליתא בציבור ליתא ביחיד כנ"ל ודו"ק היטב: עפי"ז אמרתי ליישב דברי תוס' דמקשין לרב יהודא ל"ל קרא על ד"ר מאיש לפי אכלו נפקא וכתבו וא"ל דאצטריך לפטרו מכרת על מה שהרחיק עצמו. א"כ כי פריך על טמא דאי בעי למעבד לא מצי עביד ג"כ הוי וכו' ולכאורה קשה לי למה מקשין מטמא ולא מקשין מד"ר גופי' האיך קאמר הגמ' כמ"ד הורצה דלמ' לעולם כמ"ד לא הורצה והא דלא נקט אי בעי לא עביד. דע"ז אינו צריך קרא דמאיש לפי אכלו נפקא והא דקאמר לפטרו מכרת על מה שהרחיק עצמו וממש כמו שמקשין על טמא וצ"ע: ועפי"ז יש ליישב לפי מה שכתבתי לעיל דר"ש דסבר לא הורצה ע"כ לא סבר מאן דליתא בציבור דהא מביא הוכחה לזה דלא הורצה לר"ע וקשה דלמ' סבר ר"ע אין שו"ז על ט"ש כדתירץ ר"נ וצ"ל דקשה לר"ש מנ"ל דאין שו"ז דהא ביום ההוא לא דריש וא"ל מחדל לעשות דהא חייב כרת והאיך יכול לומר בכונת קרא אם טמא עשי' פטר ולא קאי בכרת ובאמת ח"כ על שלא טבל רק אם אמרינן ליתא בציבור ליתא ביחיד ל"ק כנ"ל באריכות וא"כ מוכח דר"ש סבר דלא אמרינן מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד וכיון דסבר דלא אמרינן מלתא דליתא בציבור ליתא ביחיד שפיר קאמר כמ"ד הורצה דלר"ש צ"ל דלא אמרינן מלתא דליתא בציבור ליתא ביחיד וא"כ ל"ל דד"ר אצטריך דפטור על שהרחיק עצמו דנילף מטמא דפטור אע"ג שטימא עצמו ול"ל דשני מלתא דליתא בציבור ז"א דהא ר"ש לא סבר מילתא דליתא בציבור כנ"ל וא"כ שפיר מקשה הגמי נילף מטמא ול"ל ד"ר על שהרחיק עצמו וע"כ צ"ל לגופי' לפטרו מכרת שלא יעשה פסח ושפיר קשה לנקט אי בעי עביד לא עביד: ומש"ה מקשה תוס' א"כ מאי מקשה הגמ' על טמא נימא דאיצטריך על מה שטימא עצמו דהא הוא לא סבר דאצטריך מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד וא"ל דנילף מד"ר הוא קו' הגמ' ז"א אי הוי כתיב ד"ר ה"א דד"ר הוא כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה וקרא אשמעינן דפטור מ"כ על מה שהרחיק עצמו מש"ה כתיב טמא להורות דפטור על שטימא עצמו וממילא ע"כ ד"ר אתא להורות כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה דאל"כ ל"ל כן נראה לי בכוונת תוס' ודו"ק היטב: ובתירוצם שפיר מתרצין דטמא וד"ר אצטריך דלא חזי בראשון חזי בשני לענין שני כתובים כנ"ל באריכות. ועפ"י הנ"ל שקיימתי תוס' דד"ר אצטריך על מה שהרחיק עצמו והא דמקשה הגמ' על טמא היינו בטמא לא אצטריך כיון דליתא בציבור ליתא ביחיד כנ"ל אך לפי"ז קשה קו' שהקשיתי מאי מקשה הגמ' כמ"ד הורצה דלמא לא הורצה רק על אי בעי עביד לא אצטריך דמאיש לפי אכלו נפקא דסבר כרב יהוד' כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה רק לפטרו מכרת אצטריך על מה שהרחיק עצמו אך י"ל דגמ' מקשה שפיר דהא מסקינן דברייתא אתי כר' יוסי דסבר נשים בשני חובה ור' יוסי סבר לקמן לפיכך נקוד על ה"א לאמור ד"ר מאסקופת עזרה ולחוץ. וא"כ כיון דד"ר מאסקופת עזר ולחוץ א"כ בודאי אצטריך קרא דאי בעי עביד לא עביד דהא חזר בשעת שחיטה ושפיר הוכיח הגמר' כמ"ד הורצה דאל"כ כמ"ד לא הורצה לנקט אי בעי עביד לא עביד. עפי"ז מיושב קו' רש"י ותוס' למה לא דייק הגמ' ממתניתן כמ"ד הורצה מדנקט לפטרו מכרת ועפ"י הנ"ל ניחא היטב דעל מתניתן לא יוכל להקשות דא"ל דסבר כרב יהודא אליבא דר' עקיבא כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה וא"כ על אי בעי עביד לא אצטריך קרא כנ"ל. ודו"ק היטב כי נכון היא: והנה עתה נבוא ליישב הרמב"ם מה שפסק טבול דט"מ אין שו"ז עליו ותמהין עליו מגמ' הנ"ל. ועוד איתא בהרמב"ם בהל' ק"פ בפ"ו מחוסר כפורי' שוחטין עליו ובלבד שיהי' קינו ביד ב"ד דחיישינן שמא יפשע ולא יקריב ובאמת תמוה לכאורה דבר זה דהא עולא דסבר שו"ז על ט"ש ע"כ לא חיישינן שמא יפשע ולא יטבול דאל"כ אמאי זורקין לכתחילה עליו וא"כ מנ"ל דחד מחולק עליו ורב דסבר אין שו"ז על ט"ש היינו טעמא דמדאו' לא חזי כמבואר וכבר הרגיש בזה קצת צל"ח דף צ' ומתוך זה רוצה לאמור דהא דעולא דקאמר שו"ז על ט"ש היינו מדאורייתא אבל מדרבנן באמת אין שו"ז על ט"ש והרמב"ם פסק כעולא והא דפסק אין שו"ז היינו מדרבנן ג"כ שמא יפשע. אבל כתב בעצמו דזה כתב בילדותו ובזקינותו הדר בי' דדוחק הוא דעולא קאמר רק מדאו' ואוי לעיסה שנחת' בעצמם מעיד עליו אבל ל"נ לבאר דבר זה. דהנה איתא לעיל דף ס"ט במסקנא אמר רבא דר"א סבר שו"ז ואכילת פסחי' לא מעכבא ומש"ה אינו צריכה הזאה ופירש תוס' דודאי סבר אכילת פסחים מעכבא דהיינו דיהי' ראוי' לאכילה רק הכא כיון דבידו להזות ולאכול בלילה מקרי בר אכילה ושו"ז עליו ולכאורה תמוה לי מאוד א"ה האיך מצינו ידינו ורגלינו מה דאיתא לעיל דף נ"ט ברייתא מחוסר כפורי' מותר להקריב קרבנו אחר עשה דהשלמה דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה ומשמע בפירש דצריך להקריב קרבנו וקשה אמאי כיון דבידו להקריב מקרי בר אכילה וא"כ אמאי מותר להקריב הא מקרי איש לפי אכלו וממש דמי כמו הזאה דאין דוחה שבת כיון דבידו להזות ה"נ בידו להקריב ומחוסר כפורי' לכ"ע שו"ז עליו בשלמא בט"ש היינו דכתיב טמא כמבואר דף צ' ויותר תמוה לי לפי מה שהקשה תוס' לעיל דף נ"ט אמאי דחי עשה דהשלמה הא לא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה ומתרץ תוס' דכבר שחטו וזרקו עלי' קודם תמיד בן ערבי' רק צריך להקריב קרבן השתא ונשכח להקריב קרבנו דזולת זה לא מקרי בר אכילה. ובאי' עשה ולאו בבת אחת ע"ש וא"כ בודאי קשה הא אף בלי הקרבה ג"כ יוצא במצות פסח כיון דבשעת שחיטת פסח בר אכילה הי' כיון דהי' בידו להקריב קרבנו שלו בעת ההוא כיון דלא הי' עדיין בעת ההוא תמיד של בן ערבי' נקרב וצע"ג לכאורה: אמינא ליישב כ"ז בדרך נכון וקרוב לאמת דהנה עוד קשה לי לפי שיטת התוס' הנ"ל כיון דבשעת שחיטה הי' בידו להיות בר אכילה מקרי איש לפי אכלו אע"ג דאינו מזה א"כ האיך קאמר הגמ' שמא יפשע ולא יטבול הא אף אם יפשע ולא יטבול ג"כ כשר ק"פ לכן נ"ל בודאי ר"א דסבר שו"ז על ט"ש וכל תנאי דסברי שו"ז על ט"ש ולא חיישי שמא יפשע ולא יטבול סברי באמת כשיטת תוס' כיון דהי' בידו להיות בר אכילה מקרי איש לפי אכלו אך ר"ע דמקשה שם הזאה תוכיח סבר באמת דלא מקרי איש לפי אכלו כיון דעכ"פ בלילה לאו בר אכילה הוא אם אינו מזין ואינו יכול לאכול בלילה א"כ שפיר מקשה הזאה תוכיח ולפי'