יריעות שלמה יורה דעה חלק א לו

דחי' מי לא עסקינן ט"מ שחל בשביעי שלו וכו' ולא מבי' הגמ' כדרב יצחק ותמהו המפורסים מזה לחוד' ליכא ראיי' כדקאמר הגמ' לעיל ממאי דהכי הוא ועפ"י הנ"ל מיושב היטב דהכא קאי למ"ד כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה א"כ מוכח דאיירי קרא בשביעי שלו דאל"כ קשה ל"ל ד"ר כקושי' תוס' מאיש לפי אכלו נפקא. וצ"ל דאתא לאשמעינן אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני (ועיין בצל"ח דכתב די"ל תירץ תוס' אף לרבי אתא לאשמועינן דלא כר"נ דשני תשלומין דראשון נינהו) וקשה ל"ל קרא לילף מטמא וצ"ל דה"א דקרא איירי בט"מ בשביעי שלו ואין שו"ז על ט"ש וא"כ מוכח מגופי' דקרא דאיירי בט"מ בשביעי ושפיר קאמר סתם מי לא עסקינן. ולעיל קאמר אליבי' דרב אף אליבא דהלכתא דד"ר כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה ונכון מאוד (ולקמן איישב יותר נכון דאליב' דרב לשטתו ל"ק כלל ליליף מטמא) זה נראה בדרך פלפול. אך עיקר נראה בזה דאדרבה מזה מוכח דרב נתן סבר כרב יהוד' דכל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה דאל"כ קשה טובא האיך קאמר ר"נ גר שנתגייר וקטן שהגדיל פטור מפ"ש כיון דלא חזי בראשון לילף מטמא דג"כ לא חזי בראשון ואפ"ה עביד שני ועיין לעיל דף פ' קאמר הגמ' בפירש דטמא מיקרי לא חזי בראשון ולא עביד שני לענין חגיגה אם אמרינן תשלומין דראשון ע"ש. וצ"ל דר"נ סבר כרב יהוד' וא"כ קשה לי ל"ל ד"ר מאיש לפי אכלו נפקא וצ"ל דאתא לאשמעינן אע"ג דלא חזי בראשון עביד שני וקשה נילף מטמא. וצ"ל דאתא על שני כתובי' דאין מלמדין ממנו ומש"ה לא ילפינן שאר דברי' מטמא וד"ר אבל אי סבר כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה איצטריך לגופ' ד"ר וליכ' שני כתובי' כמובן ומתורץ קו' מהרש"א ולפ"ז קרוב לאמת בכוונת תוס' ודו"ק: לפי"ז ניחא ליישב הרמב"ם הנ"ל דלפי"ז מוכח דר"נ סבר שו"ז על ט"ש דאל"כ ליכא שני כתובי' דאי הוי כתיב טמא ה"א דקרא מיירי דוקא בשביעי שלו דחזי בראשון כיון דיכול לטבול ע"כ סבר שו"ז וע"כ לא איירי קרא בט"מ בשביעי שלו וא"כ מתורץ קו' הנ"ל האיך מקשה ר"נ ממתניתין הא בעי למעבד מצי עביד דלמ' אתי מתניתין כמ"ד אין שו"ז ומש"ה בדיעבד הורצה ז"א דר"נ מוקי מתניתן כר' נתן דסבר דהילכתא כוותי' ור"נ ע"כ סבר שו"ז על ט"ש וא"כ כיון דע"כ מוקי מתניתן כר"נ ממילא לא שייך פירוש הרמב"ם הנ"ל ודו"ק: ואל תשיבינו א"כ דאתי' מתניתן כר"נ א"כ האיך קאמר למה נאמר טמא וד"ר לפטרו מכרת. ז"א דקאי על טמא לחוד ודרך רחוקה לא איצטריך על זה: עוד באופן אחר נ"ל עפ"י הנ"ל, הרמב"ם הנ"ל, דקשה כנ"ל דלמא מתניתן אתי' כמ"ד אין שו"ז על ט"ש ולכתחילה לא אבל בדיעבד הורצה והא דלא צוה להם מיר שיטבלו כדי שלא לחייבו כרת כיון דליתא בציבור ליתא ביחיד רק הוכיח ר"נ דלא אמרינן סברא זו כל מילתא דליתא בציבור דר"נ סבר כר' בתן וקשה לילף גר שנתגייר מן ד"ר וצ"ל דהוי שני כתובי' כנ"ל רק קשה דהא איצטריך ד"ר לאשמעינן דאינו חייב כרת על שהרחיק עצמו רק נילף מטמא דאינו חייב כרת על שטימא עצמו אבל אם אמרינן כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד א"כ ליכא ראי' ומטמא דשם אינו חייב כרת כיון דליתא בציבור עושין בטומאה וע"כ מוכח דלא אמרינן מילתא דליתא בציבור ומוכח דר"נ סבר כר' נתן ולר"נ לא שייך פירוש הרמב"ם כמובן ודו"ק: (ובפשיטות י"ל עפ"י הרמב"ם הנ"ל דכבר כתבתי דל"ק קו' הנ"ל דלמא אתי' מתניתן כמ"ד אין שו"ז על ט"ש ולכתחילה הוא דלא אבל בדעבד הורצה דקשה מנ"ל דאין שו"ז אי מביום ההוא א"כ מוכח דאפי' בדעבד לא הורצה דאל"כ קשה קו' הראב"ד ומהרש"א דהוי לצוה להם מ"ר שיטבלו וצ"ל כתירץ הראב"ד דסבר שחטו וזרקו עליתם ושאלו לאחר זמן השחיטה א"כ מוכח דבדיעבד לא הורצה רק קשה דלמא יליף מן חדל לעשות כמו דיליף ר"ע מן חדל לעשות. וצ"ל דר"כ בעי לאוקמי מתניתן כר' נתן ור"נ ע"כ סבר דדרך רחוק הוא כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה. דאל"כ קשה נילף מד"ר דאע"ג דחזי בראשון חזי בשני וצ"ל דהוי שני כתובי' ואין מלמדין ממנו ואי אמרת ד"ר כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה איצטריך ד"ר לגופי' לפטרו מכרת כנ"ל ומוכח דר"נ סבר כרב יהוד' כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה וא"כ ע"כ לא סבר ר' נתן לימד חדל לעשות ור' נחמן בעי לאוקמי מתניתן כר' נתן וסבר כר"נ ומש"ה סבר לנפשי' שו"ז על ט"ש ולא ילפינן מן חדל לעשות כמו ר"ע דהוא סבר כר' נתן דהוא ע"כ לא סבר חדל לעשות וא"כ מוכח דר' נחמן סבר כר' נתן וגם בעי לאוקמי מתניתן כר' נתן ודו"ק היטב כי נכון הוא:) ועפ"י האמור י"ל מה דאמר שמואל לעיל דף פ' לרב דאמר רובן זבין ומיעוטן ט"מ אין עושין פ"ש כיון דציבור לא עבדי בראשון לא עבדי יחיד בשני ומקשה שמואל הא כתיב ונקריבו קרבנו במועדו. ולכאורה אין לו הבנה פשיטא אם לא אפשר בודאי אין עושין פסח כולן זבים כאמר באמת תירץ רב ועוד דהא זה קאי על פסח ראשון כמובן ועפי"ז י"ל פירוש אחר דשמואל סבר שו"ז על ט"ש וא"כ קשה טמא מאיש לפי אכלו נפקא וצ"ל דצריך קרא דה"א דח"כ על מה שטימא עצמו רק קשה הא אמרינן מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד פשיטא דפטור מכרת רק צ"ל דהא מגופי' ילפינן מאיש נדחה ואין ציבור נדחין וא"כ אצטריך קרא רק איתא לעיל דחד תנא יליף מן משמעות מועדו דאפי' בטומאה עיין תוס' ריש פרק אילו דברים ובאמת מקשה הגמ' דף ס"ט אי אמרינן כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד הרי פסח שני ליתא בציבור ואיתא ביחיד ומתרץ דעבדי ציבור בראשון ופירש רש"י ומהרש"א שם דסבר שם כרב דרובן זבים ומעוטן ט"מ לא עבדי יחידי' בשני כיון דלא עבדי ציבור בראשון ע"ש במהרש"א שכתב לפי האמת דלא אמרינן סברא זו דליתא בציבור מוכח באמת כשמואל (ומזה איכא ראי' לדברי' לפי האמת ג"כ אמרינן מילתא דליתא בציבור ולא קשה מברייתא דהאיש דשם אתי' כמ"ד שו"ז על ט"ש כאשר ביארתי לעיל דאל"כ תיקשי על רב מברייתא דהאיש ודו"ק): וא"כ נוציא מזה רב דסבר סברא זו מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד מדסבר רובן זבים אין עושין ט"מ בשני וא"כ קשה ל"ל טמא נילף מהאיש לפי אכלו וצ"ל דה"א דחייב כרת על מה שטימא עצמו וקשה פשיטא כיון דכבר ילפינן מן משמעות במועדו דדוחה טומאה בציבור וכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד בשלומא אי ילפינן דציבור עושין בטומאה מאיש נדחה שפיר צריך לכתוב טמא כיון דמהתם ילפינן דציבור עושין בטומאה אבל אי ילפינן מן משמעות במועדו א"ב שפיר קשה קרא והיינו זה כוונת שמואל באמרו לו ויעשה את הפסח במועדו כתיב ומני' ידעינן דציבור עושין בטומאה. וא"כ קשה ל"ל טמא לפי דבריך דכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד כנ"ל ורב השיב לו אלא מעתה כולן זבין מאי עבי' לי' וע"כ דלא אפשר שאני וה"נ לא אפשר גבי ט"מ ולא ילפינן מן משמעות במועדו דאפי' בטומאה ודו"ק: ועפי"ז מיושב יותר נכון דעל רב לשטתו שפיר מקשה