יריעות שלמה יורה דעה חלק א לה

דסבר אין שו"ז על ט"ש סבר דהא דכתיב טמא לנפש ולא כתיב ט"ש היינו דציבור אין עושין בטומאה דט"ש כשיטת הרמב"ם הנ"ל וכאשר ביארתי בטעמ' דטומאה דחוי' בציבור ויכולין. לטבול א"כ ממ"נ אי אמרינן דאין ציבור עושין בטומאה בט"ש וא"כ איתא בציבור וחייב כרת ביחיד על אשר לא טבל כשיטת תוס' הנ"ל וממילא לא יכול ליליף מן חדל לעשות כנ"ל דהא באמת חייב כרת אף אם טמא בשעת עשי' וזה נכון ככפתור ופרח וכוונת תוס'): וממילא מובן ומתורץ היטב קו' עולם הנ"ל מאי מקשה תוס' על ר"ע מנ"ל דאין שו"ז על ט"ש דלמ' טעמא משום חדל לעשות ולימד טמא לנפש לא סברי' בלא"ה למ"ד דסבר אין שו"ז ועפ"י הנ"ל ניחא מ"ד דסבר אין שו"ז על ט"ש סבר דטמא לנפש קאי על שיטת הרמב"ם דט"ש לא הותרה בציבור אבל אם ילפינן מן חדל לעשות ע"כ סבר' דהותר בציבור כנ"ל ודו"ק: והנה באמת הא דאמרינן דליתא בציבור ביארתי דתלי' אם אמרינן טומאה הותרה או דחוי' וא"כ ר"נ לשיטתו דסבר טומאה הותרה בציבור וא"כ ליתא בציבור ואינו ביחיד ואינו חייב כרת אם לא יטבול אבל רב ששת לשיטתו סבר במס' יומא טומאה דחוי' בציבור ואיתא בציבור ולא יכול ליליף כלל מן חדל לעשות דפטור בט"ש מלעשות פ"ר דהא באמת ח"כ אף אם אין שו"ז כיון דלא טבל כנ"ל וא"כ ל"ל דר"ע סבר אין שו"ז דס"ל כקושי' תוס' הנ"ל ומדחדל לעשות ליכא למילף ודו"ק היטב: ועפ"י הנ"ל י"ל שיטת הרמב"ם דפירש במתניתין דקתני שהן פטורין מכרת ואלו חייבין בכרת היינו לטמא וד"ר פטור מפ"ש מכרת אף אם. הזיד בשני אבל אונם ושוגג חייב בפ"ש בכרת ותמהו עליו א"כ מאי קאמר ר' אשי דיקא נמי דקתני שהן חייבין כרת אטו שוגג ואונס בני כרת נינהו ולפירש הרמב"ם פירש שפיר במתניתין וי"ל בדרך זה דע"כ הוכיח ר"א דר"נ בעי לאוקמי מתניתן כר"נ דסבר שני תשלומין דראשון נינהו וא"כ ממילא לא שייך פירש הרמב"ם דלר"נ בכל פעם פטור מכרת בפ"ש. דכבר קדמתי לעיל קו' מאי מקשה ר"נ ממתניתן דקתני ולא עשה הראשון יעשה את שני מכלל דאי בעי עביד דלמ' אתי' מתנתין כמ"ד אין שו"ז על ט"ש אך כיון דבט"ש לא כתיב קרא לעכובי' א"כ אמרינן דוקא למצוה כמו דסברי זקני דרום גבי ט"מ וא"כ יליף ד"ר דט"ש דאף בדיעבד הורצה רק לכתחילה לא ישלח קרבנותיו וא"כ שפיר קתני ולא עשה הראשון ועשה את שני דאם עביד הראשין הורצה. אבל ר"ש סבר כמ"ד שו"ז על ט"ש וא"כ איתקש לט"מ דשם לא הורצה הכי נמי בדרך רחוקה לא הורצה: אך לכאורה לק"מ דהא ע"כ מתניתן אתי' כמ"ד שו"ז דאל"כ האיך קתני שאלו הן פטורים מכרת הא חייבין כרת על פ"ר על שלא טבל כדכתב תוס' אמנם לפי אשר בארתי דלא כשיטת תוס' ואמרינן כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד אינו חייב כרת על שלא טבל. א"כ קו' הנ"ל במקומה עומדת אך י"ל בפשוט בממ"נ מקשה ר"נ מהיכ' יליף דאין שו"ז וע"כ מן ביום ההוא וא"כ קשה קו' מהרש"א דהל"ל משה רבינו שיטבל כדי שלא יחייבו כרת וצ"ל כתירץ הראב"ד דכבר שאלו לעת ערב דאין שעות יותר שיוכלו לטבלו ולשחטו ק"פ עליהם רק כבר שחטו וזרקו עליהם וא"כ מוכח בממ"נ הא הורצה אפי' דיעבד: אך זה אינו לפי הנ"ל ל"ק כלל קושי' מהרש"א הנ"ל דהא אינו חייבין כרת על שלא יטבלו דכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד רק צ"ל דכבר ידע מ"ר דאין ציבור נדחין דאל"כ הוי לצות מ"ר קודם ששמע מפ"ש שיטבלו כמובן והיינו דילפינן מן במועדו אפי' בטומאה. רק א"כ מקשה ר"נ בממ"נ אם אמרינן כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד א"כ קשה דקאמר למה נאמר טמא וד"ר להורות שאלו הן פטורין מכרת והיינו כפירש חדא בתוס' דה"א דחייב כרת על שטימא עצמו דאל"כ למה לא קתני חידוש יותר דאי בעי למעבד לא מצי עביד ואף דאתי' מתניתן כמ"ד אין שו"ז לפי' הנ"ל מ"מ ליתני דלכתחילה לא ישחטו עליו וצ"ל דפירש שאלו הן פטורין מכרת על שטימא עצמו וד"ר על שהרחיק עצמו וכן מוכח מד"ר פירש על שהרחיק עצמו דר"נ סבר כרב יהוד' דד"ר הוא כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה וקשה ל"ל קרא מאיש לפי אכלו נפקא. וצ"ל על שהרחיק עצמו. וכן פירש בטמא ואי אמרת כל מלתא דליתא בציבור ליתא ביחיד פשוט דפטור מכרת על שטימא עצמו דהא ליתא בציבור דהא ציבור פטור מכרת על שטימא עצמם דציבור עושין בטומאה. וא"כ הוכיח ר"נ דלא אמרינן כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד. אך כ"ז ניחא לפירש"י ותוס' אבל לפירש הרמב"ם הנ"ל דפירש שאלו הן פטורין קאי על פ"ש אינו מוכיח ר"נ כלל. וע"כ ר"נ לא סברי' לי' כפירש הרמב"ם הנזכר לעיל ודו"ק היטב כי נכון הוא. זה אופן חדא: והיינו כוונתי דהכי מקשה ר"נ דממ"נ אם אמרינן דלכתחילה לא ישחטו עליו א"כ למה קאמר בסיפא שאלו הן פטורין מכרת משמע אי בעי עביד רק פטור מכרת אם לא יעשו פסח הא אין רשאין לעשות פסח וצ"ל פירש שאלו פטורין מכרת קאי על שהרחיקין עצמו ועל הטמא שטימא את עצמו ואי אמרת כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד א"כ לצ"ק לאשמעינן שפטר על שטימא עצמו דפשי' כיון דליתא בציבור כיון דציבור עושין טומאה ואינן ח"כ ליתא ביחיד וא"כ מקשה ר"כ ממ"נ רק כ"ז ניחא לפירש התוס' אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל לק"מ ואינו מוכיח ר"נ כלל ודו"ק: ואדרבה על פי' האמור יש לקיים פירוש תוס' דד"ר צ"ק על שהרחיק עצמו והא דמקשה הגמ' לקמן על טמא דאי בעי למעבד לא מצי עביד דלמ' צ"ק על שטימא עצמו דע"ז אינו צ"ק דפשיט כיון דליתא בציבור ליתא ביחיד כנ"ל ודו"ק היטב: ואל תשיבנו דלמ' אפי' לכתחילה ישחטו בט"ש רק מיחס הוא דחס רחמנא בטמא כמו בד"ר ז"א דלא שייך מיחס רק בד"ר כיון דבד"ר הוא אבל לא בטמא וכן מוכיח מהגמ' דזבחים דמתרץ דזקני דרום סברי למצוה ולא מתרץ מיחס הא דחס וזה פשוט: ובאופן אחר יש ליישב לפי קו' הנ"ל דע"כ ר"כ בעי לאוקמי מתניתן כר"נ דסבר שני תשלומין דראשון והוא ע"כ סבר שו"ז על ט"ש דהנה תוס' לקמן מקשין לרב יהודא דאמר כל שאינו יכיל לכנוס בשעת אכילה ד"ר ל"ל מאיש לפי אכלו נפקא ותירץ תוס' דסבר כר"נ דסבר שני תשלומין דראשון נינהו ואיצטריך ד"ר וטמא לאשמועינן אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני ותמה מהרש"א עכ"פ ברייתא דנקט ד"ר ל"ל לפטור מכרת ע"כ לא סבר כרב יהוד' א"כ מנ"ל לאפושי פלוגתא והניח בצ"ע וי"ל דרך ישר וקרוב לאמת: דהנה לכאורה קשה לי על תירץ תוס' דמתרצין דאצטריך ד"ר לאשמעינן אע"ג דלא חזי בראשון ליליף מטמא דהא טמא ג"כ לא חזי בראשון ואמרתי בדרך פלפול דמש"ה אצטריך ד"ר דאי הוי כתיב טמא ה"א דקרא מיירי בטמא מת בשביעי שלו דחזי בראשון דיכול לטבול. ואמרתי בזה ליישב דיקדוק עצום דלקמן דף צ"ד קאמר עילא לרב יהוד' ל"ק ט"ש רחמנא