יריעות שלמה יורה דעה חלק א לד

ואינו צריכין לטבול א"כ טהור ג"כ לא צריך לטבול דכל מלתא דליתא בצבור ליתא ביחיד ודו"ק היטב: ומתורץ קו' תוס' על רב דקשה מתני' דקתני שהן פטורין מכרת ואי אין שו"ז על ט"ש א"כ האיך פטור מכרת דט"מ בשביעי שלו ועפ"ז הנ"ל ניחא דאינו צריכין לטבול וגם מתורץ קו' מהרש"א למה לא צוה להם מיר שיטבלו כיון דחייבין כרת אם לא יטבלו ועפ"י הנ"ל ליכא כרת כיון דליתא בצבור ליתא ביחיד: ועפ"ז ניחא הרמב"ם הנ"ל שפסק טבול יום דט"ע ג"כ אין שו"ז עליו ומגמ' משמע דטבול יום דט"מ שו"ז עליו דאל"כ דט"מ חמיר מט"ש א"כ האיך יליף מני' ט"ש דאין שו"ז עליו ועי' בהראב"ד וכאשר הבאתי לעיל ועפ"ז ניחא דהנה אמרתי דין דהגמ' דאמרינן כל מלתא דליתא בציבור ליתא ביחיד דאין צריכין הזאה תלי' בפלוגתא אם אמרינן טומאה הותרה בציבור או טומאה דחוי' בצבור ומקור פלוגתא זו איתא במסכת ומא דף ז' דאם אמרינן טומאה דחוי' בצבור וכל כמה דמצי למהדר אטהרה מטהרינן א"כ דודאי איתא בציבור וצריכין לטבול דכיון דיכול לעשות בטהרה ולטבול (וא"ל כיון דאף טבול יום אסור לכנוס לעזרה מקרי לא אפשר שכל פעם יכולין לעשות בטומאה זה אינו דהא חזינן למ"ד שי"ז על ט"ש קאמר הגמ' דאיתא בציבור עי' לעיל דף סיט וע"ז כל יסוד יבנה) צריכין לעשות בטהרה וא"כ יחיד ג"כ ח"כ אם לא טבול אך הגמ' דלעיל קאי למ"ד טומאה הותרה דצבור ואף דמצי למהדר אטהרה לא מהדרינן א"כ אין צריכין לטבול: ועפ"ז אמרתי דזאת אפשר כוונת הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש דפסק אף דצבור עושין בטומאה אין ט"ש רשאי להכניס דעזרה בטומאה ע"ש מקשין עליו פרא א"כ אי פריך הגמ' מברייתא דוהאיש דמשם קתני טמא שרץ ואיתא בציבור כיון דאין עושין בטומאה עי' בצל"ח לעיל דף ס"ט שנית הקשה לח"מ בהל' פסח בפ"ז הלכה א' דמשמע גבי אכילת בפסח שנעשה בטומאה מותר לאכול כל מגעי טמאה קלות ושרץ ע"ש ולפ"ד הנ"ל ניחא דטעמא דהרמב"ם דפסק טמא שרץ לא יכנוס בעזרה בטומאה כיון דיכול לעשות בטהרה ולטבול דטבול יום דשרץ מקרי טהור אע"ג דאינו רשאי לכנוס לעזרה מ"מ לא הותרה גבי' כמו דמוכח בגמ' למ"ד שו"ז על ט"ש לכ"ע איתא בצבור וה"נ למ"ד שו"ז על ט"ש כיון דיכול לטבול מקרי טהור ואינו רשאי לכנוס לעזרה אע"ג דעושין בטומאה לענין אכילה מיירי הרמב"ם והגמ' קאי למ"ד טומאה הותרה בצבור ומש"ה מ"ש ג"כ צבור אין נדחין כיון דהותרה בצבור אע"ג דיכולין לטבול וטבול יום מקרי טהור אפ"ה רשאין לעשות בטומאה ודו"ק. והנה עפ"י זה מיושב קושי' תוס' האיך קאמר ר"ע לטעמי' דסבר אין שו"ז מנ"ל לר"ע כיון דלא דריש ביום ההוא וי"ל דהנה איתא לעיל מי לא עסקינן שחל שביעי שלהם בע"פ ואפ"ה מקשה וממאי דהכי הוא ופירש רש"י אדרבה מדכתב טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ או בעל קרי ולכאורה קשה דלמא מש"ה לא כתיב טמא שרץ משום צבור דטמא שרץ אף צבור אין עושין בטומאה כיון דיכולין לטבול (ועל שיטת הרמב"ם הנ"ל דפסק ט"ש באמת אינו מותר להם בטומאה א"כ אינו יכול לכתוב וצ"ע) אך על רב מקשה שפיר תיקשי מתני' כקו' תוס' דקתני שהן פטורין מכרת וצ"ל כתרוצי הנ"ל דהני ליתא בצבור וא"כ ע"כ לא סבר כשיטת הרמב"ם הנ"ל וט"ש ג"כ ליתא בצבור ועושין בטומאה א"כ מקשה שפיר וממאי דהכי הוא מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב ט"ש אבל על ר"נ באמת י"ל דסבר כשיטת הרמב"ם הנ"ל וא"כ יליף מגופי' דקרא מי לא עסקינן וקו' הגמ' ואמאי דהכי לק"מ לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל דט"ש אין עושין צבור בטומאה ומ"ד דסבר שו"ז על ט"ש סבר דיליף צבור נדחין מגופי' דקרא דמועדו ולא אן איש נדחה ואין צבור נדחין כדא תא בפלוגתא לעיל בס"פ אלו דברים כדמביא תוס' שם דחד תנא יליף מן משמעות מועדו ולפי הנ"ל יותר ניחא בפשוט דר"ע סבר טומאה דחוי' בצבור וא"כ אינן רשאין לעשות בטומא' כיון דיכול לעשות בטהרה בטבול יום אבל ר"נ לשיטתו סבר טימאה הותרה בצבור דיומא דף ז' וכבר איתא פלוגתא דתנאי ביומא דף ז' ע"ש ומתורץ קו' תוס' הנ"ל אל נכון ודו"ק היטב: ועפי"ז נבוא ליישב הרמב"ם הנ"ל דפסק ט"ז דט"מ אינן רשאין לעשות בטומאה היינו מפאת קושיותי דאל"כ דט"ש דט"מ מותר למה לא צוה להם מ"ר שיטבלו דהא חייבין כרת כקושי' מהרש"א אך י"ל כתרוצי דאין חייבין כרת כיון דליתא בצבור ליתא ביחיד והיינו ליתא בצבור כיון דצבור עושין בטומאה בט"מ שחל בשביעי שלהם אך הרמב"ם לשיטתו דפסק טומאה דחוי' בצבור וא"כ איתא בצבור כנ"ל ושפיר הוכיח הרמב"ם לנפשי' דאין ט"ז רשאי לעשות פסח דאל"כ חייב כרת ואיתא בצבור כיון דיכול לטבול אבל הגמ' דלעיל ורב סברי טומאה הותרה בצבור ושפיר יכול למימר דאינן חייבין כרת וי"ל כתירץ תוס' דמ"ר אמר להם אם לא יטבלו יעשה פ"ש ונכון מאוד: אך עדיין קשה דהא משמע מהרמב"ם בפ"ז בהל' ק"פ דאין שו"ז על ט"ש אך מנ"ל זאת אך י"ל דהרמב"ם יליף מן חדל לעשות דאין שו"ז על ט"ש וט"ז דשרץ מקרי טהור אך דעתי אינו נוחה בזה רק לפי חסר אבחר בסמוך דהרמב"ם סבר באמת שו"ז על ט"ש רק מדרבנן לא שמא יפשע ולא יטבול ניחא מאוד עי' לקמן אבאר זאת על נכון ודו"ק. ועפ"ז אמרתי דר"נ ור' ששת לשיטתייהו אזלי דהנה כבר קדמתי לעיל דהעולם מתרצין קושי' תוס' לר"ע מנ"ל דאין שו"ז על ט"ש דהוא יליף מן חדל לעשות לימד דטמא לנפש ולא כתיב ט"מ לא סביר' לי מ"ד אין שו"ז אך באמת לפ"ד ל"ק כלל דנילף מן חד לעשות דאין שו"ז דהכי כתיב בקרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי' וחדל לעשות ונכרתה הנפש ההיא א"כ אי ילפינן מן חדל לעשות דט"ש אין שו"ז עליו ע"כ הכי יליף והאיש אשר הוא טהור וכו' וחדל לעשות הא אם הוא טמא בשעת עשי' אינו בכלל ונכרתה ואינו רשאי לעשות פ"ר ובאמת ז"א לשיטת תוס' דחייב כרת אם לא יטבול א"כ בכ"פ עם חייב כרת אף אם הי' טמא בשעת עשי' ולא יכול לילף מן חדל לעשות וזה ברור ותוס' ורש"י לקמן שכתב דט"ש ג"כ יכול לילף מן חדל לעשות ע"כ צ"ל דכוונתם דתוס' לקמן כתב דאף אשו"ז על ט"ש גם כן קשה מן ט"ר דלכ"ע שו"ז עליו ואם כן שפיר מקשה תוס' דניליף ט"י מן וחדל לעשות וק"ל. אך לפי הנ"ל יש לישב קו' העולם הנ"ל דבאמת אינו חייב כרת אם לא יטבול דהוי מילתא דליתא בצבור וליתא ביחיד כנ"ל ומתוך זה יש ליישב בפשוט ונכון דברי תוס' הנ"ל שכתבו דיכול לילף מן וחדל לעשות דאשו"ז דהא באמת חייב כרת וגם בלא"ה דברי רש"י ותוס' נראין תמוהין בתרוצם שכתבו מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב ט"ש דהא משמע דגמ' מאן דסבר כרי"צ דדרש ביום ההוא סבר אין שו"ז קשה ג"כ הא כתיב ט"ש וצ"ל דזה ליכא לימד ברור א"כ קשה ג"כ ניליף מן חדל לעשות אבל עפ"י הנ"ל כ"ז ניחא מתוק מדבש דבאמת מאן