יריעות שלמה יורה דעה חלק א לג

יוסי סבר לעיל דאין שו"ז על ט"ש דף פ"א ע"ש ובריית' ע"כ סבר כמ"ר שי"ז כיון דסברי הורצה ועפ"י הנ"ל ניחא דר' יוסי ג"כ לא דרש לימד ביום ההוא רק מן וחדל לעשות כנ"ל או משמע לי מגופי' דקרא מי לא עסקינן בט"מ שחל בשביעי כדמשמע בגמ' לקמן אבל כ"ז היינו לכתחלה אבל בדיעבד באמת הורצה וא"כ מש"ה לא נקט לפטרו מכרת דוקא אבל אי בעי עביד עביד כיון דבדיעבד הורצה ולעיל שפיר קאמר מדקאמר לא הותרו טמאת התהום אלא לענין מת בלבד ולאפוקי שרץ דהיינו כיון דאין שו"ז לכתחלה רק בדיעבד הורצה מש"ה אין מתירן טומאת התהום ע"ז ויש קצת ראי' לזה כשיטת רמב"ם לעיל דטומאת התהום מותר אפי' לכתחלה ודו"ק היטב כי נכון מאוד. והנה הרמב"ם בפ"ז מהל' ק"פ פסק טבול דט"מ בשביעי שלו ג"כ אינו שוחטין עליו ויצא לו דין זה מקו' תוס' אי אמרת דטבול יום מהני למה לא צוה להם משה רבינו שיטבול ויעשו פסח וע"כ דאפילו טבול יום נא מהני אך תמהו נושאי כליו עליו לפי דבריו דט"מ חמור מט"ש לענין טבול יום א"כ האיך אוקי מתני' דאין שוחטין על ט"ש אם לא טול דהא חמיר' ט"מ מטמא שרץ וקודם שנתרץ קושי' הנ"ל אביא ראי' לדבריו דלפי הנ"ל אמרתי לתרץ דברי תוס' ד"ה דכתבו בזה הלשון ר"נ מצי סבר כר' יהוד' דאמר ד"ר כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה ואפ"ה הוי בר אכילה כיון דיכול לביא בסוסים ופרדים ולכאורה תמוהי' דבריהם מה דחק לבי' לחץ זה וכי לא סגי' בלא"ה דאדרבה הלכתא כעולא דאמר כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה ויותר לפי דבריהם דמש"ה בר אכילה כיון דיכול לבוא בסוסים ופרדים צ"ע טובא האיך קאמר ר"נ ר"ע לטעמי' דסבר אין שי"ז על ט"ש ואנא סביר' כמ"ד שו"ז על ט"ש האיך תלי' זו בזו הא אף אם אין שו"ז על ט"ש ולא דמי לד"ר דהתם לאו בר שחיטה הוא דלא הוי כל זמן שחיטה אבל הכא כיון דיכול לבוא בסוסים ופרדים בר שחיטה הוא כמו דצ"ל דהוי בר אכילה כיון דיכול לבוא בסוסים ופרדים וצ"ע לכאורה. אך צ"ל כדברי תוס' דסברת דט"ש ג"כ מקרי חזי לשחיטה כיון דיכול לטבול אח"כ בעוד זמן שחיטה וטבול יום מקרי טהור אבל למה צריכין לומר דחק זה ומה הדחק להם אך לפי הנ"ל ניחא היטב דלכאורה קשה לי מאי מקשה ר"נ ממתני' דקתני ולא עשה הראשון ועשה שני הא אי בעי עביד דלמא אתי' מתני' כמ"ד אין נו"ז על ט"ש והיינו דמרבינן מכי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן בט"מ שחל בשביעי והיינו מדרש ביום ההוא רק דלמא לכתחלה לא ישחוט ומוזרק אבל בדיעבד הורצה (כדסברי זקני דרום גבי ט"מ דאיש כי יהי' טמא לנפש הוא למצוה אבל בדיעבד הורצה רק אנן לא פסקינן כן מטעם איש לפי אכלו לעכובי' אבל בט"ש לא שייך כן) וא"כ ד"ר ג"כ איתקש לט"ש דלכתחלה לא ישחוט ובדיעבד הורצה ושפיר שייך הא אי בעי עביד כיון דבדיעבד הורצה ושפיר שייך ולא עשה את הראשון דאם עשה הראשון הורצה ולא יעשה שני אבל ר"ש סבר כמ"ד שו"ז על ט"ש וא"כ ד"ז איתקש לט"ש בשישי וכמו התם לא הורצה כמו כן בד"ר: אך בממ"נ מהאיך יליף דאין שו"ז על ט"ש אי מלימוד ביום ההוא וא"כ ע"כ מיירי שכבר שחטו וזרקו עליו אכשני דאל"כ למה לא צוה מיר שיטבלו וע"כ כתירץ הראב"ד הנ"ל דשאלו לאחר זמן שחיטה כונו ולא מהני טבילה עכ"ל וא"כ מוכח דלא הורצה דכיון דלא הורצה בדרך רחוקה גם כן לא הורצה ואמאי קתני אי בעי עביד רק קשה דלמא יליף מן חדל לעשות משמע בעשי' תלי' מלתא וא"כ שפיר י"ל לכתחלה איני רשאי רק בדיעבד הורצה וצ"ל דר"נ סבר כר' יהוד' דלא דרש כלל וחדל לעשות ומקשה ר"נ שפיר ושפיר הוכיח תוס' דר"נ סבר כרב יהוד' דלא דרש כלל וחדל לעשות ודו"ק היטב: וממילא הוכיח ומקשה תוס' שפיר על ר"נ האיך קאמר ר"ע לטעמי' מהיכ' יליף הא ר"ע לא דרש ביום ההוא ול"ל דיליף מן חדל לעשות (או כקו' העולם מדאיצטריך קרא דכבר נתמעט מאיש לפי אכלו והוא לא סבר כר"נ לדרש תשלומי' דראשון שלא איצטריך קרא לענין דעביד פ"ש וע"כ קאי על ט"מ בשביעי שלו) דא"כ האיך דייק מתני' הא אי בעי עביד דלמא אתי' מתני' כמ"ד אין שו"ז על ט"ש אך תוס' לשיטתייהו קשה מדויל ידי' משתלם דהא כתבו תוס' דמתני' ע"כ בלא"ה לא אתי' כמ"ד אין שו"ז על ט"ש דאל"כ האיך קאמר לפטרו מכרת הא חייב כרת, על שלא טבל ולכאורה י"ל דתוס' קאי בשיטת רמב"ם הנ"ל דטבול יום ג"כ אין שו"ז עליו וא"כ אינו חייב כרת על שלא טבל אך תוס' לשיטתייהו קשה: אולם אנכי שדיתי בו נרג' בעין של תוס' אף אם טבול יום שו"ז עליו מ"מ אינו חייב כרת על שלא טבל לר"נ לשיטתייהו דהנה לכאורה קשה לי מה מקשה הגמ' לעיל דף ס"ט מברייתא והאיש מדמהדר על טמא שרץ מכלל דסבר אין שו"ז עליו ואפ"ה קתני דחייב כרת דלמא אתי' ברייתא כר"א דסבר מאסקופת עזרא ולחוץ מקרי דרך רחוקה ודקאמר הגמ' לקמן ד"ר לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ומש"ה ערל חייב כרת אע"ג דערל וטמא עומד מאסקופת עזרה ולחוץ אפ"ה חייב וכדפירש תוס' לקמן וא"כ טובא אתא לאשמעינן טמא שרץ אע"ג דטהור מעלי' פטור מכרת אם עומד מאסקופת עזרה ולחוץ אפ"ה טמא שרץ חייב דאין דרך רחוקה לטמא (ועי' בתוס' דף פ' ע"א ד"ה כתבו טעמא משום דבלא"ה צריך לשלח קרבנו ואם כן מה לי דרך רחוקה או לא ע"ש) ולכאורה קושי' עצומה הוא וא"ל דהגמ' קאי אליבא תירץ שני שם דתנאי היא ולא אמרינן סברה זו ד"ר לטהר ואין ד"ר לטמא זה אינו דהגמ' שם ע"כ קאי אליבא תירץ אביי דאל"כ לא מקשה הגמ' כלום שם בהתחלת הסוגי' מן ברייתא ערל שלא מל ענוש כרת דלמא כר"א דמתני' דקאמר הזאה אינו דוחה שבת קאי אליבא ר"א דמתני' דקאמר מאסקופת עזרה ולחוץ מיקרי ד"ר ולא אמרינן קום עייל ומש"ה ג"כ לא אמרינן קום מזה וע"כ צ"ל דהגמ' קאי אליבא תירץ ראשין דאמרינן ד"ר לטהור ואין ד"ר לטמא וא"כ הדרה קושיותי לדוכתי וצ"ע. אך י"ל דהגמ' מקשה שפיר בממ"נ אי אתי' כר"א דסבר מאסקופת עזרה ולחוץ מקרי ד"ר וא"כ ע"כ סבר ר"א שו"ז על ט"ש וממ"נ קשה א"כ החיך רבה רצה לומר מש"ה הזאה אינו דוחה שבת דכל מלתא דליתא בצבור ליתא ביחיד ואין שוחטין וזורקין הא ר"א ע"כ סבר שו"ז וק"ל. השתא דאתית להכי לפי האמת דר"א סבר שו"ז על ט"ש רק מש"ה הזאה אין דוחה שבת כיון דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ י"ל למ"ד אין שו"ז על ט"ש אמרינן כל מלתא דליתא בצבור ליתא ביחיד. ואינו צריך לטבול כיון דציבור ענושין בטומאה ואינו צריכין לטבול וברייתא דהאיש אתי' כר"מ דסבר מאסקופת עזרה ולחוץ מקרי ד"ר ושו"ז על ט"ש ואתא לאשמעינן דבטמא לא אמרינן דרך רחוקה דהיינו דין ד"ר כנ"ל אבל למ"ד אין שו"ז דמקרינן איש נדחה ואין צבור נדחין