יריעות שלמה יורה דעה חלק א לב

בד"ר גופי' הורצה ול"ל לענין חיוב דמיחס דחס רחמנא עליו זה אינו דהא בכל פעם חייב כרת על שלא סבר כדמרבינן מוהאיש וא"כ שפיר יכול לקיים היקש טמא לד"ר אבל אם ילפינן ד"ר מטמא דלא הורצה א"כ צריך לשבור היקש טמא לדיר דהא מצד הדין הוי כמו ד"ר אע"ג דיכול לכנוס בשעת אכילה פטור ולא הורצה כ"כ אין שו"ז בטמא מת בשביעי שלו וח"כ מה לי אם אמרינן נגד היקש לענין לא הירצה או אמרינן נגד היקש לענין ט"ש ומשום הכא אמרינן ואוקמינן אדוכתי' ואמרינן דזרק הורצה ודו"ק: ובאמת לכאורה קשה לי האיך קאמר ר"ע לטעמי' דסבר אין שו"ז על ט"ש מנ"ל בט"ש גופי' דבדיעבד לא הורצה דהא חזינן דקאמר הגמ' בזבחים דף כ"ב טעמא דזקני דרום דסברי טמא] משלח ק"פ והא דכתיב כי יהי' טמא לנפש היינו למצוה רק אנן לא פסקינן הכי כיון דכתיב איש לפי אכלו וכו' מטעם אוכלין דאתקיש למנין ע"ש אבל בטמא שרץ דחזי לאכילה ומקרי איש לפי אכלו רק ממיעט מכי יהי' טמא לנפש מי לא מסקינן טמא שחל בשביעי שלו וא"כ דלמא דוקא למצוה דלכתחלה יעשה פ"ש ולא יעשה ע"י שליח וזאת ל"ק דלמא דוקא מיחס חס רחמנא עליו אבל אי בעי עביד ע"י שליח וכמו ד"ר דאמרינן מיחס הוא דחס רחמנא עליו זה אינו דהא חייב כרת שלא טבל כדאמרינן מהאיש דחייב כרת על שלא טבל רק זאת קשה מנ"ל לעכובי דלמא דוקא למצוה בעלמא ואפשר י"ל באמת דהא דקאמר ר"ע ואינו עושה היינו דוקא לכתחלה ובטמא שרץ ג"כ באמת בדיעבד הורצה רק לכתחלה שלא יעשה פ"ר ועפ"ז יובנו היטב דברי הכסף משנה שכתב מש"ה פוסק כר"ש כמ"ד נא הורצה דהלכתא כוותי' באיסורי והקשה שער המלך מהל' ק"פ בקוצר הוי לאמור כיון דאנן פסקינן אין שו"ז על ט"ש ממילא ע"כ כמ"ד לא הורצה. ועפ"ז ניחא דעיין בהרמב"ם ברפ"ו מהל' ק"פ לא כתב בפירוש דאין שו"ז על ט"ש רק כתב וישחוט עליו לאחר שיטבול משמע קודם שיטבול לא מהני וא"כ י"ל דכונת הרמב"ם אינו רק לכתחלה לא ישחוט עליו אבל בדיעבד הורצה באמת בט"ש וא"כ שפיר הקשה הכסף משנה אמאי פסק בד"ר לא הורצה אפילו בדיעבד ונכון מאוד לכאורה. ועפ"ז מתורץ שני קו' תוס' האיך קאמר הגמ' הא מני ר' יוסי דאמר נשים בשני חובה דהא ר"י סבר לעיל דף פ"א דאין שו"ז על ט"ש ועוד מקשה תוס' דכיון דברייתא אתי' כמ"ד הורצה וע"כ סבר שו"ז על ט"ש וכו' א"כ ל"ל קרא על טמא מאיש לפי אכלו נפקא ועפ"ז ניחא דלעולם סבר ברייתא אין שו"ז על ט"ש והא דלא נקט אי בעי עביד לא מצי עביד דהנה תוס' פירש דכל הקו' הגמ' מדנקט לפטור מכרת משמע דוקא לפטרו אבל אי בעי עביד עביד וא"כ י"ל אם בדיעבד הורצה ג"כ שפיר נקט לפטרו מכרת ולא יכול לנקט שוב אי בעי עביד לא עביד וא"כ י"ל לעולם אין שו"ז על ט"ש רק דוקא לכתחלה לא ולא למצוה בעלמא אבל בדיעבד הורצה וכן בד"ר בדיעבד הורצה ושפיר י"ל דאתי' כברייתא כמ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש וכולה ר"י הוא ודו"ק. ואין להקשות ע"ז א"כ מאי מקשה הגמ' למה נאמר טמא דאי בעי למעבד לא מצי עביד דאתי' כמ"ד אין שו"ז על ט"ש וא"כ בדיעבד באמת הורצה דאי קאי על טמא ואתי' כמ"ד אין שו"ז על ט"ש א"כ האיך קאמר לפטרו מכרת דהא באמת חייב כרת על שלא טבל וק"ל: אך באמת זה דוחק אצלי קלת דהא דקאמר ר"ע ואין עושה דוקא למצוה ולכתחלה ויותר נכון י"ל דר"ע דיליף מן ביום ההיא דהיינו מן האנשים אשר הי' טמאין לנפש אדם דהי' יום השביעי שלהם והקשה תוס' והראב"ד בפ"ז מהל' ק"פ דאמאי לא צוה להם מ"ר שיטבלו עליהם דהא חייב כרת אם לא תטבול ותירץ הראב"ד דאיירי שכבר שחטו וזרקו עליהם ושאלו לאחר שקיעת החמה דשוב לא יוכל לשחטו ע"ש בכ"מ ובלח"מ וברשב"א במס' סוכה תירץ כזה וא"כ מוכח שפיר דאפי' בדיעבד לא הורצה דאי בדיעבד הורצה אמאי ציה להם מ"ר שיעשה פ"ש הא הורצה בדיעבד ונכון הוא. ועפ"ז מובני' היטב דברי תוס' בשמקשין לר"ע מנ"ל דאין שו"ז מביום ההוא ז"א דה"ש דהא סבר מישאל ואלצפן הי' ותמהי המפורשים דלמא יליף הוא מן חדל לעשות כמו דרך רחוקה דיליף עולא לקמן דף צ"ב דהוי שאינו יכיל בשעת שחיטה וקאמר הגמ' דיליף מן חדל לעשות ומקשה תוס' ורש"י הא כתיב שם ג"כ והאיש אשר הוא טהור וחדל לעשות ואפ"ה שי"ז על ט"ש ותירץ תוס' דגז"ה מדכתב טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ א"כ מאן דסבר אין שו"ז על ט"ש ע"כ לא סבר לומד מלנפש א"כ דלמא יליף מן חדל לעשות אבל ר"נ אליבא דר"ע מצי סבר כעולא ויליף מן חדל לעשות ולכאורה כמעט תמי' גדולה על תוס' ועפ"י הנ"ל ניחא דשפיר מקשה תוס' ראי טעמא דר"ע דאין שו"ז על ט"ש מקרא וחדל לעשות א"כ דלמא דוקא לכתחלה לא דהיינו דליכא כרת ואסיר לכתחלה אבל דיעבד באמת הורצה דא"כ י"ל בד"ר דלא הורצה בשלמא אם יליף מביום ההוא מוכח דלא הורצה כנ"ל ודו"ק וק"ל. (לקמן אבאר דבלא"ה ל"ק קושי' המפרשים דלא מצי לילף מן וחדל לעשות לענין ט"ש דהא משמע מקרא דאם טמא בעשי' פטור מכרת ובאמת חייב כרת על שלא טבל). ועפ"ז מתורץ קושי' תוס' אשר התחלנו לעיל האיך קאמר ר"נ אנא סבי' שו"ז על ט"ש הא אין משיבין על היקש. ונ"ל דבאמת נשים לב עוד לדקדק אחד דקאמר אנא סביר' כמ"ד שו"ז על ט"ש אמאי לא קאמרי אנא סבי' שו"ז אך אדרבה יתורץ חד בחברתה דבודאי הוא סביר ג"כ אין שו"ז רק לענין זה סבר דויהי' אנשים היה ביום שישי ולא דרש מביום ההוא רק יליף דאין שו"ז מן חדל לעשות וא"כ בטמא שרץ גופי' לא ידעינן דבדיעבד לא הורצה רק דלמא למצוה בעלמא וא"כ מיושב קו' תוס' הא און משיבין על היקש דאדרבה כי יהי' טמא לנפש ג"כ איירי בטמא שרץ רק ג"כ הורצה בט"ש גופי' ולמצוה בעלמא נאמר כנ"ל ומנ"ל לדאתקיש לטמא מת דלמא לט"ש בשלמא אם קרא לא איירי כלל מט"ש רק מטמא מת ובט"מ ידעינן דלא הורצה מאיש לפי א כלו וא"כ שייך שפיר אין משיבין על היקש ד"ר לט"מ כמו טמא לא הורצה כ"כ דיר אבל אם איירי גם כן בט"ש בודאי י"ל דאתקש לט"ש ובט"ש אמרי' הורצה כנ"ל ודו"ק: וא"כ היינו דקאמר אנ"א סבי"ר' כמ"ד שו"ז הכי פירושו לענין זה אלא סביר' כמ"ד שו"ז דלא דרש לימוד ביום ההוא וק"ל. אך אינו שזה לי בזה א"כ ר"נ גופי' מודה דלכתחלה לא ישחטו על ד"ר ור"נ קאמר בפירוש ואי עביד תבא עליו ברכה משמע דלכתחלה הורצה ובאמת י"ל דהא רק גמ' קאמר כן ואי עביד תבוא עליו ברכה אליבא דר"נ ולא ר"נ גופי' קאמר כן א"כ י"ל לפי האמת הדר בי' גמ' ודוקא בדיעבד הורצה ודו"ק ולכתחלה לא ישחטו עליו אך זאת נראה לי לתרץ עפ"י האמור קו' תוס' הנ"ל האיך מסני הגמ' הא מני ר' יוסי הא ר'