יריעות שלמה יורה דעה חלק א כג

חומש וכו' דהא כי איתא ברשותי' נמי לאו דידי' מצי מחל מש"ה מצי מחיל והיינו כיון דבלא"ה אינו ברשותו רק תור' אוקמי ברשותו מש"ה אף ביד נגזל מצי מחיל והרמב"ם בפ"ט מהל' מע"ש פסק כהך דצנועין וכתבו נושאי כליו דפסק כהך דרבא אך הכסף משנה תמה עליו דהא רבא לא קאמר למסקנא רק אי לאו דאמר רי"ו. אולם עפ"י הנ"ל יובן היטב. דהנה סברת רבא גבי כ"ר ומע"ש דיכול לחלל אף אם אינו ברשותו כיון דבלא"ה אינו ברשותו ולענין פדי' אוקמי ברשותו. זה סברה שייך נמי גבי חמץ דעבר בב"י אף אם הוא אינו ברשותו דהיינו ביד גזלן כיון דבלא"ה אינו ברשותו וכתיב עשאן כאלו הן ברשותו לענין ב"י כדאמר ר"א שני דברים וכו' והיי"ט דגזל חמץ דחמץ אסיר בהנאה כיון דנגזל עובר בב"י ושפיר קנסינן לי' וה"ט ג"כ דחמץ מפקיע מידי שיעבד אף דאינו ברשותו. וא"כ הוכיח הרמב"ם דרבא סבר כן סברתו גבי כרם רביעי לפי מסקנא מגמ' דב"ק דאמרינן דחמץ אסור בהכאה. כקושי' נב"י הנ"ל וגם מהך דחמץ מפקיע מידי שיעבד וזה נכון מאוד: ואל תקשה דאמאי קנסינן לנגזל הא אנוס הוא. מאי הוי למעבד. ז"א דמבואר בהרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ בפירש דאף אם הניח שוגג או אנוס אסור בהנאה לאח"פ (ובסמוך נאריך בדין זה) רק נב"י הקשה דליכא איסור כלל ב"י מוטל עליו כיון דאינו ברשותי. אך לפי מה שבארתי ניחא דאיסור בל יראה עליו מוטל וק"ל: לפ"ז יצא לנו לר"ש דסבר דבר גורם לממון כממון דמי וכתב שאגת ארי' בתשובותיו כ"פ אי אמרינן דבר גורם לממון כממון דמי ליכא דין דר"א שני דברים אינו ברשותו. דשפיר מקרי ברשותו כיון דחזי לאחר פסח. ויכול להפקיר החמץ אפי' בתוך הפסח א"כ אם הוא ביד גזלן אינו עובר הגזלן בב"י דבזה לא שייך סברת הנ"ל כיון דבלא"ה אינו ברשותו דהא לר"ש מקרי ברשותו וכן ממילא החמץ אינו מפקיע מידי שיעבד. ולפ"ז לכאורה יש להקשות מאי מקשה הגמר' על רבא דסבר מכאן ולהבא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותי דישראל הוי קאי דלמא אתי' מתני' כר"ש דסבר הגורם לעמון כממון דמי וא"כ דחמץ אינו מפקיע מידי שיעבד ואינו עובר בב"י דאע"ג דמכאן ולהבא גובה עכ"פ אינו ברשותו כנ"ל. אך אמת הוא דלק"מ דכבר מקשין המפורשים אף למ"ד למפרע גובה עכ"פ לא גרע מחמץ של נכרי שקיבל ישראל אחריות דעובר ישראל בב"י וה"נ הא אחריות על ישראל. ותרצו כיון דהוי חמץ של נכרי ממש לא קנסינן ולאמר שחמץ אסור בהנאה אע"ג דעבר ישראל בב"י וכן מבואר בירושלמי המקבל פקדונות מן נכרי. דר' ינאי סבר דמותר לאח"פ דלנכרי לא קנסינן וכל זה תינח לאביי דסבר למפרע גובה והחמץ של נכרי אבל אי אמרינן מכאן ולהבא א"כ שפיר קנסינן לישראל ובב"י עובר אע"ג דאינו ברשותו כיון דעכ"פ אחריות עליו ומונח בביתו וכי גרע מקיבל פקדונות דאינו ברשותו למכור ולהפקיר אפיה עבר ישראל בב"י וזה פשוט: לפ"ז כבוא לבאר הסוגי' מה שמדקדקין המפרשים בתירץ הב"ע בשהרהינו אצלו ולא מזכיר בדר' יצחק. והדבר יפלא דעיקר חסר מן הספר. אולם עפ"י דרכינו ניחא דאין כונת הגמ' מטעם דר' יצחק דב"ח קונה משכון רק הכי פירש נהי דמכאן ולהבא גובה עכ"פ אינו ברשותו וכיון דהרהין אצל נכרי ואחריות על בכרי ממילא אינו עובר ישראל בב"י ולא דמי למפקיד חמץ אצל נכרי דעבר ישראל בב"י היינו טעמא כיון דהוא ברשותו למכור ולהקדיש אבל בלוה נכרי עליו דאינו ברשותו לכל דבר והוי ממש כמו חמץ ליד גזלן דכתב נב"י דנגזל אינו עובר בב"י רק אנחנו בארנו לעיל דלדידן ליתא זאת אבל מתניתן י"ל דאתי' כר"ש דס' דבר גורם לממון כממון דמי וקם דינו של כב"י הנ"ל כמבואר לעיל ומש"ה מותר בהנאה לאחר פסח דישראל אינו עובר בב"י ובסיפא בישראל שהלוה את נכרי אסור בהנאה היינו טעמא כיון דהרהין אצל ישראל הישראל חייב באחריות ועבר בב"י ואל תשיבני נהי דישראל עבר בב"י עכ"פ כיון דהחמץ של נכרי למאן קנסינן זה אינו כיון דבאמת לא פדאו נכרי הוי חמץ ישראל וקנסינן ליה וכ"כ שער המלך סבר' זו דאם לא פדאו הנכרי הוי חמץ של ישראל לקנס לי' אף לשיטת ירושלמי' ודו"ק היטב: אך לפ"ז מאי מקשה הגמר' נהי דהרהינו אצלו הא נכרי מישראל לא קנה משכון ולפי הנ"ל אף דלא קנה משכון אינו עובר בב"י. אולם יתבאר היטב דהרמב"ן במלחמות ופ"י כתבו דלפי האמת דבנכרי ליכא קנין משכון ממילא ליכא שיעבודי' גבי נכרי ג"כ. ועוד כתבו דבה"א לא הי' סברי חילוק בין קרקע או מטלטלין אבל באמת חזר ובמטלטלין ליכא שיעבד ובמטלטלין או בנכרי לא אמרינן למפרע גובה כת"ד וא"כ כמו דלאביי לא אמרינן למפרע גובה במטלטלין או בנכרי ואינן של מלוה כמו כן לרבא מקרי ברשותו והלוה יכול למכור ולהקדיש דליכא שיעבוד' כלל וא"כ שפיר מקשה הגמר' מאי מהני הרהינו אצלו דהא הוא ברשותו למכור ולהקדיש כ"כ עבר על בל יראה ודו"ק: ובזה יש לתרץ ג"כ הרמב"ם דפסק דבעי מעכשיו וגם הגיע זמן קודם פסח ובגמ' לא משמע כן דבעי הגיעו זמן קודם פסח ועפ"ז ניחא דכבר כתבו דעיקר טעמא של הרמב"ם דלא מהני מעכשיו כיון דעדיין לא קנה קנין גמור ועבר על ב"י והצל"ח הוסיף טעמא דחמץ מפקיע מידי שיעבד אף באמר מעכשיו. אולם אם אמר קנה מעכשיו בודאי אינו ברשותו למכור להקדיש ומקרי אינו ברשותו וגם הרהין אצל נכרי ומ"ט יעבור על ב"י רק צ"ל ג"כ כמו שבארנו דאף דאינו ברשותו אפ"ה עבר על ב"י כיון דלענין ב"י אוקמי רחמנא ברשותי' אע"ג דאינו ברשותו רק זה תינח לרבנן אבל מתני' י"ל דאתי' כר"ש דס' דבר גורם לממון כממון דמי ומקרי כל חמץ ברשותו כנ"ל. או י"ל דהגמר' דהכא קאי לר' יוחנן שם בב"ק דלא סבר סברא זו דיכול לחלל אף שאינו ברשותו כיון דלענין פדי' אוקמי' ברשותו אבל הרמב"ם לשיטתי' דפסק שם כרבא ממילא ג"כ גבי חמץ עובר בב"י אע"ג דאינו ברשותו ודו"ק היטב: ולפי מה שפרשתי מש"ה מהני מעכשיו אף בלא הגיע זמנו קודם פסח כיון דעכ"פ אינו ברשותו ובסיפא היינו טעמא דאסור בהנאה בישראל שהלוה את נכרי דישראל מנכרי קנה משכון כר"מ ודו"ק: והנה בשו"ת נב"י מ"ק שאלה י"ט בחלק א"ח ראיתי שהקשה על הרמב"ם דפסק בפ"ח מהל' חו"מ אפי' אם הניח שוגג או אונס אסור בהנאה וכתב ה"ה דראייתו של הרמב"ם מסוגי' דהכא דבעי מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו אסור והא הוי אנוס ופירש כסף משנה דמשמע סתמא דמיירי אף שאין בידו לפדותו וא"כ הוי אנוס דהאיך מצי לבער הא נכרי לא יתן לו. והקשה הנב"י הנ"ל דלא מקרי אנוס דעכ"פ הי' בידו לבטלו וביטול מהני שלא עבר בב"י ע"ש מה שתירץ. והנה לפי שבארתי לעיל ניחא דלשיט' רש"י אף למ"ד מכאן ולהבא גובה מקרי אינו ברשותו כיון דמשעבד אצל נכרי. והנה ביטול מצד הפקר נגעו בי' כדכתבו כל הפוסקים ואיתא במס' ב"ק דף הנ"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינו יכולין להפקיר הבעלים מטעם דאינו ברשותו כמו שאינו יכולין להקדיש וא"כ ה"נ כיון דהרהין אצל נכרי ואינו יכול למכור הישראל החמץ כיון דמשועבד אצל נכרי כ"כ אינו יכול