יריעות שלמה יורה דעה חלק א כב

במעות ומשיכה לא שייך במשכון. ולכאורה מיושב בזה דעת רש"י במתני' דנקט רש"י רק הרהינו אצלו לחוד. ותמהו המפרשים למאן נקט אי אליבא דאביי דאמר למפרע גובה לא צריך הרהינו אצלו ולרבא לא מהני הרהינו אצלו רק מעכשיו ועפ"ז ניחא דהא כבר כתב תוס' בב"מ דרב אשי סבר דישראל ונכרי במעות ולא דריש לעמיתך ולנכרי במשיכה נגד גמר' דבכורות וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' זכי' דאף נכרי קונה במעות וא"כ לפ"ז שפיר כתב רש"י לדידן הרהינו לחוד מהני דנכרי מישראל קינה משכון בשעת הלואה וברייתא מיירי שלא בשעת הלואה ודו"ק: אולם כד נעיין היטב ברש"י תמצא בעליל דע"כ אין כוונת רש"י מטעם קנין משכון הוא ברשות נכרי דהא כתב רש"י כיון דמטי זמנא ולא פרעי' וכו' איגלאי וכו' ואי אמרת דקנה משכון. א"כ אף בשפדאו לבסוף ג"כ היה ברשות נכרי כמו שכתב תוס' בפשיטות: לכן נראה לי דרש"י בוודאי קאי למ"ד למפרע גובה (ועיין בצל"ח שהחליט ג"כ דרש"י קאי למ"ד למפרע גובה) ואפ"ה צריך הרהינו אצלו. בהקדי' שכבר הקשה הרמב"ן במלחמות לאביי מי ניחא דהא במטלטלין ליכא שיעבוד' כלל והאיך שייך למפרע גובה. ותירץ דמדאורייתא אין חילוק בין קרקע או מטלטלין. דהכל משיעבוד אצלו אך עדיין צריך ביאור דהא כיון דרבנן מפקיעו שיעבוד' אמאי מותר בהנאה. אולם עפ"י דברינו יתבאר היטב. דהנה באמת סברת הר"ן הנ"ל דמשיכה לא שייך במשכון לפי דעתי תלי' בפלוגת' דאמוראים. דאיתא במסכת ב"מ דף צ"ט אמר ר"ה השואל קודם מחבירו בקע בו קנאו ל"ב לא קנאו ופליגי דר' אמי דאמר כדרך שתקנו משיכה בשומרים כך תקנו משיכה בלקוחות ופירוש שטה מקובצת בשם גדולי פוסקים וכ"כ נמוקי יוסף סבר' זו דהיינו טעמא דל"ק מדאורייתא כיון דלא גופי' קני' לגמרי רק לשאילה לא מהני משיכה רק ר' אמי סבר דמדרבנן מהני משיכה. ולפ"ז אם מהני משיכה בשומרים מדרבנן. מהני ממילא במשכון משיכה מדרבנן אף דמשכון לא זכי' לגמרי עכ"פ לא גרע משומרים אולם אליבא דר"ה דאמר דאף מדרבנן לא בקע לא קנאו. אז קמה וגם נצבה סברת הר"ן הנ"ל דבמשכון ג"כ לא מהני משיכה ולפ"ז נסתר ראי' הר"ן הנ"ל מקידושין דשם י"ל דקאי אליבא דר"ה ולפ"ז יצא לנו משכון שלא בשעת הלואה אף משעת הלוא' קנה מדרבנן במשיכה וכן בנכרי אם מעות לא מהני ג"כ קנה מדרבנן משיכה כמו בשומרים דמהני: ולפ"ז מיושב סוגי' הנ"ל למ"ד למפרע גובה ניחא שפיר דוודאי מקשן ידע ג"כ דאיירי בשמשכנו אצל מלוה רק המקשן היה סובר דאם איירי במשכנו בשעת הלואה ומטעם קנין משכון לחוד קשה קושי' מהרש"ל למה נקטו מתני' לאחר פסח אם מותר בהנאה לנקוט דינו בפסח אם עבר בב"י בשלמא אם משום דלמפרע גובה שפיר נקט לאחר פסח דאיגלאי דלא פרע. או מספק אינו עובר בב"י כדעת מהרש"ל אבל אם טעמא מכח קנין משכון לנקוט בפסח. וע"כ ר"י סבר דאיירי במשכנו שלא בשעת הלואה עפ"י דעת הלוה או דמעות א"ק בנכרי. רק למ"ד למפרע גובה. ניחא שפיר דמדאורייתא אין חילוק בין מטלטלין או קרקע ואיכא שיעבוד אף על חמץ (ושיעבוד ממילא אתי' אף בלא מעות ומשיכה כנ"ל) רק דרבנן הפקיעו שיעבוד' ומדרבנן קונה משכון במשיכה ושפיר מותר בהנאה. אבל לרבא דס' מכאן ולהבא גובה א"כ מדאורייתא עבר הלום בב"י. דמדאורייתא לא קנה משכון דמעות א"ק שלא בשעת הלואה בוודאי א"ק. אך לאביי בממ"נ ניחא. מדאורייתא למפרע גובה ומדרבנן קנה משכון. וע"ז תירץ הב"ע בשהרהינו אצלו ולשון הרהינו כ' תי"ט בפ"ח דעדיות והובא בס' א"ח משמע בשעת הלואה והיינו דקאמר בשהרהינו אצלו. ואיירי בשעת הלואה ומעות קונה בנכרי ושפיר קנה משכון מדאורייתא והא דנקט דינו לאחר פסח צ"ל כתירץ מהרש"א לרבותא נקט דאעפ"י דלא היי חמץ ממש של ישראל אפ"ה אסור בהנאה ודו"ק: ולפ"ז מיושב רש"י במתני' הנ"ל היטב. דרש"י קאי אליבא דאביי ואפ"ה צריך הרהינו כנ"ל והרהינו לבד לא מהכי די"ל דמעות א"ק בנכרי ואדרבה דהא מתני' אתי' כר"ש דחמץ של עכו"ם מותר ור"ש סבר מעות קונות בישראל ממילא בנכרי במשיכה רק לרבא צ"ל דבזה אתי' כר"ש בחדא ודו"ק היטב: ובזה ובבא מתורץ קושי' מהרש"ל על הברייתא לפי תירץ הגמ' דקמפלגי בדר"י למה נקט לאח"פ אינו עובר לנקוט בפסח. ועפ"ז ניחא דלרבותא אתא לאשמעינן דה"א דנהי דלא קרינן ולך תהי' צדקה עכ"פ ישראל מנכרי קנה מדרבנן המשכון במשיכה. וצריך ביעור מדרב' וכבר כתב הר"ן לעיל וכאן אף היכא דצריך ביעור מדרב' אפ"ה אסור לאחר הפסח בהנאה קמ"ל דאף מדרב' אין צריך ביעור דישראל מנכרי לא קנה משכון אף מדרב'. וכמו שפרשו המפרשים מש"ה בנכרי ל"ק משכון דאין קנין לחצאין רק בישראל גלי קרא דכתיב לך תהי' צדקה ומש"ה נקט לאח"פ (וכן בדרך זה תירץ לעיל מש"ה נקיט לאח"פ דאין צריך ביעור רק מדרב' כיון דהוא אצל נכרי ברשותו ע"ש) ודו"ק: והשתא שזכינו. לזה דלאביי ג"כ צריך הרהינו כיון דרבנן הפקיעו שיעבוד עכ"פ מדרבנן עובר דצריך ביעור מדרב' ומתורץ ממילא קושי' תוס' לפי האמת האיך קתני בברייתא נכרי מישראל ד"ה עובר הא למפרע גובה. ועפ"ז ניחא דלפי האמת נכרי מישראל ל"ק משכון ואף מדרבנן ל"ק דאין קנין לחצאין יהי' טעם מי שיהי' א"כ עכ"פ מדרבנן צריך ביעור כיון דרב' הפקיעו לשיעבוד' במטלטלין ודו"ק: בדרך אחר י"ל רש"י במתני' דלא נקט מעכשיו. וכתר לי זעיר. דהנה תוס' בגיטן דף מ' החליט דמש"ה הקדש מפקיע מידי שיעבוד דלמ"ד מכאן ולהבא גובה מקרי ברשותו. אבל באמת רש"י כתב כאן בפירוש ד"ה לא כ"ע פליגי מש"ה אין מכירת לוה מכירה דאע"ג שהן שלו אין ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש ביתו קדש וכו' משמע בפירוש דאף למ"ד מכאן ולהבא גובה אינו ברשותו (רק למ"ד למפרע גובה הוה של מלוה לגמרי) וכן החליט קצהח"ש בסי' קי"ז דרש"י סבר דקדושת גוף אלים שחל אף על אינו ברשותו. אך צריך להבין למה באמת עבר על ב"י וחמץ מפקיע מידי שיעבוד מ"ט דהא אינו ברשותו. ועיין בנודע ביהודה מ"ק שאלה ב' דפסק אם גזל ישראל חמץ מחבירו הנגזל אינו עובר בב"י אף לשיטת פוסקים דהמפקיד עובר בב"י היינו מה"ט דפקדון כל היכא דאיתא ברשותו דמרא איתא ויכול למכור ולהקדיש אבל בגזילה דאינו יכול להקדיש ולמכור דהוי אינו ברשותו א"כ לענין חמץ ג"כ אינו עובר בב"י ולא מקרי לך. ומתוך כך דן דהחמץ מותר בהנאה לאח"פ דלמאן קנסינן אי לגזלן דעבר בב"י הא יכול לומר הרי שלך לפניך רק לנגזל וטובי' חטא זיגוד מנגיד. אולם כתב בעצמו דמגמרא במס' ב"ק דף ק"ה ע"ב משמע דחמץ אסור בהנאה דבעי שם נשבע עליו מהו וכו' הא מנח לעפרא בעלמ' וכו' משמע דאסור בהנאה וטרח ליישב: אולם לדעתי נראה דעבר על ב"י אף אם אינו ברשותו ואינו יכול למכור דהנה איתא במס' ב"ק דף ע' אמר רבא אי לאו דאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד. ה"א מאן תנא צנועין ר"ח דאמר מע"ש ממון גבוה ולענין פדי' אוקמי רחמנא ברשותו ומוסיף