יריעות שלמה יורה דעה חלק א כא

בדיעבד והיינו כסברת הרא"ש בחולין שהבאנו לעיל דבהמה מותרת כיון שלא נגמר באיסור רק מסייע ומכשירו לאכילה כמו פת לכתחלה אסור אבל בדיעבד מותר ואין אוסרין הבהמה והרא"ש כתב שם סיוע לדבריו ממתני' דע"ז דקתני אין זורעין ירקות בימות הגשמים ולא נקט בדיעבד אסורים בהנאה וע"כ היינו טעמא כיון דאסורי הנאה רק מסייעו וצל ונביות משבחים הזרעים. וטור כ' בעצמו בסי' הנ"ל בשם ר"י דזרעים אפי' בדיעבד אסורים ואף שכתב שם דהרמ"ה התיר וכן הרא"ש היינו מטעם זוז"ג ומה"ט התיר רמ"ה והרא"ש אפי' לכתחלה אבל עכ"פ מביא דעת ר"י דזרעים אפי' בדיעבד אסורים ואמאי סותם לעיל בפשיטות מגלי חולק דסכין של ע"ז ששחט בהמה מסוכנת מותרת הא לדעת ר"י דזרעים אסורים אף הבהמה אסורה כמו שכ' הרא"ש בעצמו וצ"ע: והנה הריף בסוגי' דליבן סכין לא מביא דין דרבא סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ותמהו עליו נושאי כליו וראיתי בכנסת הגדולה שנדפס אצל ש"ך בסי' קמ"ב דכ' דהריף מדחה סוגי' זאת אע"ג דמקלקל הוא מכח סוגי' דפסחים דקאמר מתקן להוציא מידי אמ"ה אע"ג דתוס' תירץ זאת כיון דקלקולו יותר על תיקונו לא חשיב הנאה הריף לא סבר סברא זו דבע"ז כיון דבחדא מילת' מתקן אע"ג דמקלקל בד"א עובר על לא ידבק בידך מאומה. אולם זה קצת דוחק לדחות סוגי' מבלי סיוע ואנכי אמרתי להוסיף על דבריו דסברת תוס' כיון דקלקל בדבר אחד לא חשיב הנאה אע"ג דמתקן בד"א. תלי' בפלוגת' דר"י ורבנן דפליגי אם זורעין ירקות בימות הגשמים דת"ק סבר מה שמשביח בנבי' פוגם בצל ור"י לא סבר כן היינו מה"ט דפליגי בזה דר"י סבר כיון דנבי' עכ"פ משביח בדבר אחר אע"ג שפגמה בדבר אחר חשיב הנאה ועובר על לא ידבק אבל רבנן סברי כסברת תוס' ושמואל קאמר סתם הלכה כר' יוסי משמע דבכל ענין הן לענין זזו"ג הן לענין מה שמשביח בנבי' וכו' (דאל"כ הו"ל הלכתא כר' יוסי דזוז"ג מותר) וא"כ מש"ה לא מביא דין דרבא דלדידן דפסקינן כר' יוסי' אם בחדא מלתא מתקן חשיב הנאה ממילא אסור לשחוט אף בהמה שאינו מסוכנת וכ"ש לתירץ ראשון בע"ז דאיפוך ור"י קאמר אין זורעין ירקות בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר. ורבנן קאמרי אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שנבי' נושר עליהן וכו' ופליגי בזוז"ג וא"כ לכ"ע לא אמרינן מה שמשביח בנבי' פוגם בצל (ורבא ע"כ סבר כתירץ שני שם לדבריהם דרבנן) ומש"ה פסק הריף לחומרא. ודו"ק היטב: לעיל כתבתי כיון דאינו אסור, רק מדרבנן מבטלין איסור להיכא דמקרי דיעבד כמו דמבואר בש"ע סי' צ"ט היכא דנתערב מותר להוסיף עליו וה"ט כיון דצריך להפסיד התירא בשלמא אם לא נתערב מה"ת יתירנו לבטל דהא רבנן אסרו אבל היכא דאיכא הפסד בהתירא התירו רבנן לבטל כיון דאינו אסור רק מדרבנן ותדע שכן טעמא דעיין שם בפר"ח שהביא בשם הר"ן ושאר פוסקי' דהתירו להוסיף לבטל אפילו נתערב חד בחד. ואמאי הא חד בחד הוי כגופו של איסור ואסור מדינא כמו בעין רק ה"ט כיון דאיכא הפסד בהתירא: לעיל הבאתי דברי תורת חיים במס' ע"ז דף נ"ב עיין שם שהביא ראי' מהרמב"ם בפ"ח מהל' ע"א הל' ט' שכתב עכו"ם של ישראל אינו בטלה עולמית אלא אסור בהנאה וטעון גניזה משמע דלא בעי שריפה אלא גניזה ובאמת מתורת חיים שם משמע דזה קולא היא גבי ע"ז של ישראל כיון דידע שאין בו ממש אינו טעון שריפה אבל לפי הנ"ל אדרבה חומרא היא דאין מן נשרפין ואפרן אסור מדאורייתא ועיין בכסף משנה שם שכתב וז"ל מ"מ איני יודע גניזה זו למה הוי לשריפה או לאבידה והניח בצ"ע ולפי הנ"ל ניחא דרמב"ם בא להורות דאינו מן נשרפין ואפרן אסור מדינא ודו"ק: לעיל כתבתי דמרבנן דשאור ליכא ראי' דהתם תרומ' בזה"ז דרבנן ומש"ה מותר זוז"ג שכחתי לכתוב שכן כ' רש"י בע"ז דף מ"ט ד"ה דקאזיל לאיבוד דבאיסור דרבנן לכ"ע מותר זח"ג ע"ש ברש"י. ותוס' שם הקשה עליו מיש אבל כוונת רש"י כיון דלא אסור רק מדרבנן מטעם דלמא מגבה והדר מבטל מותר באיסור דרבנן זוז"ג וכן כתב שם לחם סתרים בכוונת רש"י ע"ש: תם ונגמר חלוקא דזוז"ג פסחים דף ל"א בסוגי' דהרהינו הצל"ח העיר להקשו' לפי ה"א דטעמ' דמתני' משו' דלמפרע גובה תקשי בקיצר לרבא דס' מעות קונות בישראל ונכרי במשיכה לפי מה שכ' תוס' במסכת ב"מ דף מ"ח ובמאי קנה נכרי החמץ דהא מעות אינו קונות ע"ש ולפע"ד לק"מ לא מיבעי' לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות כיון דלפי ה"א איירי בשיעבד מטלטלין אגב מקרקע בשטר. א"כ הא קנה בשטר בתורת אגב. אך לפי מה שרצה הרמב"ן ופ"י דמדאורייתא אין חילוק בין קרקע או מטלטלין דהכל משועבד אצלו. ג"כ לק"מ דכיון דמטעם שיעבוד אתי' שיעבוד ממילא אתי' למ"ד שיעבודא דאורייתא דהא חזינן נזיקין ופדיון הבן ג"כ אמרינן שיעבודא דאורייתא ובמאי שיעבד אלא ע"כ ממילא אתי' דתורה שיעבדה לי' וכן כתב קצהח"ש בפשיטות בריש סי' ל"ט ושפיר אמרינן למפרע גובה כיון דמשועבד אצלו וק"ל: אולם הא קשי' לי לפי מה שכ' הר"ן בריש מס' ב"מ במשכון לא מקרי הילך דהא דקונה משכון היינו חדא מתרתי או משכון בשעת הלואה דקונה במעות או משכון שלא בשעת הלואה ומשכנו עפ"י ב"ד דגזירת הכתוב דקני דבהאי כתיב ולך תהי' צדקה. וכיון דבגביינ' ע"פ ב"ד אתי' לידי' אבל משכון שלא בשעת הלואה עפ"י דעת הלוה מעצמו במאי קנה מעות א"ק דמלוה במכר לא קנה ומשיכה א"ק במשכון כיון דלא קנה לגמרי והביא ראי' מגמ' דקידושין מנה אין כאן משכון אין כאן כת"ד. והנה בהא רבים חולקים עליו דמשכון שלא בשעת הלואה עפ"י דעת הלוה מעצמו ג"כ קנה משכון דלך תהי' צדקה סתמא מיירי וכן פסקינן בח"מ סי' ע"ב אף דמשכון דשעת הלואה א"ק שלא בשעת הלואה אף עפ"י עצמו קונה (ועיין בקצה"ח רס"י ע"ב שהעיר שם להקשות על שיטת הר"ן הנ"ל דהכא מיירי בשעת הלואה ומעות א"ק בנכרי ע"ש מה שתירץ ולק"מ חדא לפירושו עכ"פ אלים שיעבוד. ועוד י"ל כמו שכ' ש"ך בסי' ע"ב לפי תירץ הגמ' בהרהינו אצלו מיירי שלא בשעת הלואה ע"ש) עכ"פ למידן מהר"ן הנ"ל דבר חדש דמשכון שלא בשעת הלואה גרע ממשכון בשעת הלואה. ומצד סבר' משכון בשעת הלואה קונה. אבל שלא בשעת הלואה קונה רק מצד גזירת הכתוב דכתיב לך תהי' צדקה. לפ"ז יש להקשות מאי מקשה על מתני' נהי דהרהינו אצלו הא אמרת נכרי מישראל לא קנה משכון דלמא מתני' מיירי במשכון בשעת הלואה דבזה י"ל דאף נכרי מישראל לא קנה דמעות קונות. וברייתא מיירי שלא בשעת הלואה (כדכ' ש"ך בסי' ע"ב נגד תוס') דמצד סבר' אינו קונה רק מצד גזירת הכתוב דכתיב ולך תהי' צדקה ובנכרי לא כתיב לך תהי' צדקה מש"ה א"ק אולם עיקר צ"ל דהא עיקר קושי' הגמ' קאי לרבא וכבר כתבנו דרבא סבר מעות קונות בישראל ולעמיתך במעות ולנכרי במשיכה וא"כ שפיר מקשה הגמ' דהא משכון בשעת הלואה ל"ק