יריעות שלמה יורה דעה חלק א רז

אולם באמת קושי' תוס' לקמן גבי שובר לא קש' כ"כ דהנה או"ת הקשה אמאי מתירין שטר שאין בו אחריות דאיכא תקלה שהוא מוקדם למלוה בשטר מאוחר. וחי בסי' ס"ה תי' נכון דכל עיקר טעמ' משום פסידא דלקוחות ולענין מלוה ע"פ הם לא חשו דמי יודע כמה מלוה ע"פ יש להם בשלמא מלוה בשטר קלא אית להו אבל להנהו ליכא קלא וכיון דאינהו לא חיישי אינש לא נעשה תקנה עבורם עיי"ש וה"נ באותו יום לא חיישי לקוחות דלמא תכתוב ותתן השובר אח"כ לבעל ויאמר שהוא מוקדם אנן נמי לא חיישינן וזה ברור: ולפ"ז יש לתרץ קושי' מהרש"א כתובות מה שהבאתי לעיל על ר"א דאמר מטעם שמא כ' ללות לר"מ דסבר עיין ח"כ בודאי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו עדיין קשה. וי"ל דר"א סבר כר' ששת דסבר בכתובות דאמרינן בשעה שנכתב נמסר גם כדמביא תוס' לקמן ד"ה שובר בזמנו וכו' וא"כ שפיר חיישינן דלמא מכר באותו יום והוא יביא עדים ששטרו נכתב קודם ויגבה מהם שלא כדין דבאמת נמסר אח"כ כיון דנפל איתרע ובאותו יום לא שייך רק עיקר תלי' במסיר' שפיר לא מחזיר ולפ"ז מתורץ ג"כ קושי' תומי' מאי צריך לשנות דאקרי וכתב תיפוק בקיצור דלמא מיד עדים נפל באותו יום ולפי הנ"ל ניחא דע"כ ר"א סבר דאמרינן בשעה שנכתב נמסר וא"כ ליכא למימר דמיד עדים נפל דהא ביד עדים ג"כ אינו רשאי לשהות רק מיד בשעה שנכתב צריך למסור מיד ומתורץ ג"כ קושי' מה שהקשיתי לתרץ מתני' כותבין שטר ללוה היינו שיהי' השטר תחת ידי עדים ולא שיתנו ללוה כנ"ל: ועפ"ז ניחא דביד עדים ג"כ אינו רשאי להיות אפי' באותו יום כנ"ל. ועולה כל הסוגי' כהוגן ודוק היטב: ועיין היטב בסוגי' דשודא ואפשר יש לתרץ עפ"ז הסוגי' מאי דקאמר משום דקשי' דבאמת כבר הקשה מהרש"א בכתובות למה כותבין שטר ללוה אף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו באותו יום ותי' דבלא"ה יהי' ותי' דוחק א"כ עדיין קשה דלמא ילוה עוד מלוה בשטר לאחר כתיבה זו ולשני ימסור קודם וא"כ באם לפנים נאמרו יחלקו ובאמת לשיטת ר"ת הול"ל למי שנמסר מקודם זכה ירק צ"ל ג"כ דלבת יומא לא חיישינן כתי' תוס' שימכור או ילוה באותו יום לא חיישינן אך באמת זאת כוונת אביי להוכיח דבו ביום לא חיישינן דבאמת כבר אמרתי דהא דחיישינן לפרעון ולא אמרינן אם איתא דפרע מקרע קרע דלמא נאבד ממנו באותו יום ובאותו יום לא קרע דלמא ילוה לו פעם שנית וירוויח פשיטי דספרי ע"י עדי מסירה או קנין חדש ועל האי שטר שנמחל שעבודו אך זה ניחא דבו ביום לא הוי מוקדם אם לא חיישי' שילוה מאחר באותו יום אבל אם חיישינן אף באותו יום א"כ הוי מוקדם דיטרוף שלא כדין ולא מהני קנין חדש וזה ברור. א"כ שפיר הוכיח דאפי' בשטרא דלאו הקנאה דאל"כ חיישינן באותו יום א"כ קשה אמאי חיישינן לפרעון דהא מיד מקרע קרע וא"ל דסבר שילוה עוד ממנו מאותו יום על שטר זה ע"י עדים מסירה ז"א דהא הני עדיין מוקדם אף באותו יום לא הוי מוקדם ודוק היטב כי נכון הוא: ומתורץ ג"כ קושי' הנ"ל דשפיר מקשה מאי למימרא דזה מוכרח דלא הוי מגו מאידך כעין שקאמר שובר נמחל שעבודו ולא משום מוקדם וזה נכון: באופן אחר יש לתרץ מה דקאמר הגמ' ר"א בחדא בהקדים תוס' אם יקיימנו בדין יגבה ואם לא יקיימנו בלא"ה טענינן מזויף ותוס' הוכיח כן דטענינן ליתמי וללקוחות מזויף. ועיקר ראי' הי' מדקאמר רב ושמואל תנו קיימו לשטר לא אמר תנו לא קיימו לשטר חזינן דטענינן מזוויף. ולי נראה לפ"מ שכ' תוס' בכתובות דף.. בשטר שכתוב בו הנפק מש"ה מחזירין ולא חיישי' לריעותא דנפילה שמזוייף הוא כיון דכתוב בו הנפק ולא אמרינן ג"כ שזייף חתימת עדים וחתימת דינם. וע' בש"ך סי' מ"ו ס"ק מ"ו העלה שם ג"כ בשטר שיש בו הנפק אם מקיים עפ"י שני עדים דשני עדים מכירים כתב עד אחד ודיין אחד מהני אע"כ דלא הוי כולי עדות דהא על עד שני אינו מקיים רק עפ"י דיין אחד ואפ"ה מהני כיון דכתיב בו הנפק מקילין בקיום כסברת תוס' הנ"ל: ואנכי אמרתי מלתא בטעמא דבשיש בו הנפק שפיר מקילין בקיום לפ"מ שכ' ב"ש בהל' גיטין סי' קמ"א ס"ק מ"ו וס"ק ע' מהני טעמא מחמיר הרמב"ם אם בעל טוען מזוייף שהולד ממזר כיון דלהרמב"ם לשיטתו מדאוריי' הוי מפיהם ולא מפי כתבם רק מדרבנן הקילו אחרי עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד מש"ה בזה קיים ע"ש. א"כ לפ"ז היינו טעמא דטענינן ליתמי ולקוחות מזוייף ולא אמרינן כמי שנחקרה עדותן בב"ד כיון דמדאורייתא הוי מפיהם ולא מפי כתבם אבל בשיש בו הנפק דבנעשה ב"ד לא בעי מפיהם א"כ מדאורייתא הוי כמי שנחקרה עדותן ומש"ה לא בעי קיום ולא טענינן שמזוייף חתימת דינם אם לא שטען ברי ולפ"ז מתורץ קושי' תוס' הנ"ל דהכא מיירי שיש בו הנפק ואינו חויב מודה שפיר לא יחזיר דאם יחזיר ויגבה שלא בפניו ולא נטען להם מזוייף כיון שיש בו הנפק כיון שבעל דבר טוען השתא ברי שמזוייף וזה דבר נכון: ולפ"ז מתורץ הסוגי' הנ"ל דלר"א י"ל טעמא דברייתא משום שמא כתב אבל הוא שפיר קאמר אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר כיון דמוקי פלוגתא באין חייב מודה וע"כ מיירי בכתוב בו הנפק כו' ובהנפק לא שייך שמא כ' דהיינו כוונת הגמ' כיון דמוקי פלוגת' באין חייב מודה וכו' ודוק: ובאמת ראיתי כאן בשיטה מקובצת שהביא בשם הרמב"ן טעמא דשמואל דשטר שאין בו אחריות אינו גובה אף מבני חרי אף אם, הוציא וכו' גובה מבעל היינו טעמא וז"ל אלא הכא במאי עסקינן בשיש בו, אחריות דינו בשטר ואע"פ שאין עדים מעידין בפיהם אלא מתוך הכתב התורה הכשירה עדותן דכתיב וכתב בספר וחתם והעיד עדים אבל כל שאין בו אחריות נכסים איני עושה מעשה שטר אלא בעדים שכבר כתבו עדותן ומפיהם ולא מפי כתבם אבל בבעל דבר שפיר מפי כתבם סגי' וכו' עכ"ל וכן כתב בשם רבינו שמואל וז"ל ופי' ב"י תי' והר"ש ב"י משום דהו"ל כמלוה בעדים ומפיהם ולא מפי כתבם ובאמת שורש סברתם בשלמא בשיש בו אחריות משעבד נכסיו ושעבוד הוי כמו קנין וקנין קרקע בשטר מקרא מלא הוא דכתיב וכ' בספר. אבל כל שאין בו אחריות דאינו משעבד נכסיו רק שהעידו שהוא חייב לו א"כ הוי כמלוה ע"פ ומפיהם ולא מפי כתבם ואף רבנן אינם מחולקים על סברא זו רק סברי אחריות טעות סופר הוא ואדרבה מטעם זה סברו אחריות טעות סופר כיון דלאו שדי' אינש שטר בכדי דאם לא כן אינו גובה אף מב"ח' דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. ובזה נכון לתרץ קושי' תוס' בגיטין דף כ' דמקשה הגמ' והא בעינן ספר המקנה. והקשה תוס' אמאי בעי ספר המקנה דהא מלוה ע"פ ג"כ גבי רק דלית לי' קלא ובשטר ע"י עדים אית לי' קלא וחזינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדי'. וקושי' תוס' חמורה היא עי"ש מה שתירצו. ועפי"ז ניחא מאוד, כיון דכל מיקר טעמא דלא הוי מפי כתבם כיון דשעבוד לו נכסיו הוי כמו שטרי קנין. וא"כ שפיר בעי