יריעות שלמה יורה דעה חלק א רד

דיאמרו אייתי ראי' וכשר לכתוב שטר שחרור בלי מסירה שפיר יש לחוש דלמא כתב שטר מאוחר דבזה א"צ לומר דאקרי וכתב ודוק היטב: ואל תשיבני א"כ לפי הו"א האיך כותבין גט לבעל אע"פ שאין אשתו עמו דהתם טעמא דלא מקדים פורעניתא לנפשי' ובזה לא שייך בשחרור ובזה האופן תי' ג"כ או"ת בסו' ס"ה ס"ק דהיינו דעדיו בחתומיו זכין לו הוא רק תקנת חכמים דמצי לכתוב בלי מסירה וא"כ לפי האמת בלא"ה כותבין לא תקנו עדיו בחתומיו זכין לו עי"ש היטב: ובאמת תירוצי נכון אבל בהרא"ש משמע עדיו בחתומיו זכין לו הוא מדינא ובאמת תמה אני על הש"ך שהקשה בפי' בסי' מ"ג על הב"ח דפסק אם אמר בפירוש שיתנה לידה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו מגמר' דהכא דלמא מש"ה לא יחזיר ולזה אמר תנו לאשתי. ואו"ת וקצה"ח תירצו דגמר' מקשה שפיר לאביי דלא סבר אהרי וכתב וזה באמת דחוק בתכלית הדוחק דעדיין קשה מאי מקשה הגמר' ולשמואל וכו' אלא אי סבר כאביי עדיו בחתומיו זכין לו הנ"ל הגמר' לומר אי סבר כאביי אקרי וכתב לא אמרינן וגם קשה מן שובר בזמנו דתי' ועוד שובר בזמנו טורף ניחוש דלמא אמר תנו לידו אבל בלא"ה לא קשה מידי כאשר בארנו דמה"ת ניחוש דאקרי וכתב וכי זה שייך לריעותא דנפילה נהי דחיישינן שמן הלוה נפל דמלוה בודאי נזהר לשומרו אבל מה"ת נימא דאמר תנו לידו ואקרי וכתב וכי מטי בזה נפל ממנו ובאמת הב"ח מיישב בזה דעת הטור בסי' מ"ג סעיף ט"ו דאיתרע בנפילה אנו אומרים שאינו נמסר ביום הכתיבה ותמהו דהא ס' עדיו בחתומיו זכין לו ותי' הב"ח דאם אמר תנו לידו ובאמת על הב"ח גם כן תמוה דמהיכי תיתא ניחוש דאמר שתנו לידו וצ"ל דב"ח קאי לשיטת תוס' דמשום פסול לא נזהר לשומרו. וא"כ שייך שפיר משום ריעותא דנפילה אמרינן דפסול הוא ואמר תנו לידו וא"כ שפיר הקשה הש"ך עליו. אבל לשיטת רש"י שפיר יש לקיים דברי הש"ך הנ"ל דאם אמר תנו לידו לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. ובזה מיושב ג"כ דברי רא"ש הנ"ל כמו באופן ראשון דבשטר שחרור לפי אמת דאמרינן אייתי ראי' א"כ יכולין עדים לכתוב שטר שחרור בלי עבד א"כ שפיר חיישינן דלמ' אמר תנו לידו דלא שייך עבחז"ל רק לפי הו"א דלא אמרי' אייתי ראי' אין יכולין עדים לכתוב שטר שחרור בלי עבד אם כן הוי אקרי וכתב וזה לא שייך לריעותא דנפילה א"כ לא חיישינן דאמר תנו לידה ודו"ק היטב: ועפ"י הנ"ל דבשטר מאוחר לא שייך עבחז"ל יש לתרץ ג"כ דברי הרי"ף דפסק בשובר לא בעינן מטו לידה ותמה הש"ך ורש"י בסי' ל"ט ס"ק ט' א"כ האיך קתני במתני' שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן גבי שובר ועפ"ז ניחא דחיישינן דלמא הי' שובר מאוחר ולא שייך עבחז"ל רק גבי שובר דכתיבה שפיר תי' אביי ועוד שובר בזמנו טורף דבממ"נ מה"ת ניחוש דהי' שטר מאוחר ואקרי וכתב וזה לא שייך לריעות' דנפילה כנ"ל אבל גבי שובר דבע"ח כתב מהרש"א לקמן דלא חיישינן כלל דלמא ימכור שט"ח בנתים כיון דצריך לשלם הכל מכח דיני דגרמי בשלמא בכתיבה אין כתב מטעם דטריחא לשלם רק דמים מועטים שקבלו וא"כ שפיר חיישינן דלמ' הי' שטר שובר מאוחר דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו ואפ"ה אין כותבין שובר למלוה בלי לוה דליכ' חשש ודוק היטב: הגמ' דלעיל דמקשה מן מתני' שמא כתובים היו הא אמרינן עבחז"ל שפיר מקשה דליכ' למיחש דלמ' הי' מאוחר דקושי' הגמר' קאי מן מתנה ובמתנה שפיר איכא למיחש דלמא יהיב והדר יהיב א"כ אקרי וכתב לא אמרינן. ועיין בתומים סי' ס"ה ס"ק כ"ט הקשה על מהרש"א דמפרש דמוכח עבחז"ל מן מתני' שמא כתובים היו הא מהרש"א גופי' כתב לקמן בשובר דב"ח ליכא למיחש דלמא ימכר שט"ח משיג עליו בכפי' דע"כ הוכחה הי' מן מתנה ס"ל ומהרש"א לא נקט שובר ודו"ק: ועיין בתורת חיים שהקשה לקמן דלקוחות לא יאמרו אייתי ראי' מדאהדר' נהלי' רבנן דלמא מש"ה אהדרי' נהליה דיכול לגבות מכאן ולהבא וזה קושי' קש' לשיטת רמ"א דכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי גבה מכאן ולהבא. ותי' דא"כ הו"ל למכתב שטר אחר ותירוצו ג"כ מבואר בגמר' לקמן גבי מתנה כדקאמרת כתבו לי' שטרא אחרינא עיי"ש. אך קשה דלא מצי למכתב שטר אחר דלמא באמת נעשה בניסן וא"כ נכסים שקנה אח"כ דאקני ואינו טורף ממנו אבל אם כ' לי' שטרא אחרינא טורף מנכסיו שיקנה אח"כ מהני דקנה וטורף ממשעבדי שלא כדין ומה"ט פסלינן מאוחר וא"ל דהו"ל אחרינהו וכתבינהו דא"כ מפסיד שלא כדין המלוה דלקוחות אמרי אף בנכסים שקנו קודם ניסן שהלואה נעשה מכבר קודם ניסן וצריך לומר דמיירי שכ' בשטר זה דאקני וא"כ כל פעם טורף ממשעבדי שקנה אח"כ אבל עדיין קשה בשטר שאין בו אחריות ופסקינן בש"ע סי' קי"ב אע"ג דאחריות ט"ס אבל דאקני לי' לאו ט"ס וא"כ לא יכלו לומר אייתי ראי' דלא מצי למכתב שטר אחר משום דאקני וא"כ אמאי סברי רבנן לא יחזיר בשטר שאין בו אחריות רק אמרתי טעמא דשיטת דאמרינן דאקני לאו ט"ס הוא דהא כל טעמי' דאחריות ט"ס הוא משום דלא שדי' אינוש זוזי בכדי לסברת שמואל ובדאקני פסקינן דמצי לחזור וא"כ מאי הועיל בזה דעדיין שדי' בכדי דהא מצי לחזור בו. ועיין בש"ך סי' קי"ב שכ' ג"כ טעם זה ע"ש אבל אי אמרינן במקח וממכר ג"כ אט"ס יש לומר אף דאקני ט"ס הוא וא"כ יש לומר ר"א סבר דאף במ"ומ ט"ס י"ל וא"כ דאקני ג"כ ט"ס הוא ושפיר מצי למכתב שטר אחר ולפ"ז מיושב מה שמקשים הפוסקים מאי לשון תיובתא לשמואל דלמא שמואל לא סבר כאביי וא"כ או א"ל מטעם שמא כתב ללות אבל עפ"ז ניחא דלשמואל לשיטתו ע"כ מטעם שמא כ' דא"כ קשה לרבנן כנ"ל ודוק היטב: ועפ"ז מתורץ ג"כ קו' תוס' לעיל דף ז' ניחוש שמא כ' גבי כתובה ג"כ ועפ"ז ניחא דבכתובה דעת הש"ך בסי' קט"ו דלא גבי' מדאקני דמקולי כתובה שני' כאן דאינו גובה משבח ע"ש. וא"כ לא מצי למכתיב שטר כתובה אחר דגבי' מדאקני שלא כדין ודו"ק: הנה הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות גדילה כ' וז"ל מצא שטר בזמנו בו ביום וחייב מודה א"כ ליכא בו הנפק חיישינן שמא כ' ללות ולא דלוה תמהו עליו כל נושאי כליו האיך שייך כתב ללות ולא לוה דהא עתה לוה בו ואם לפנינו ושואל אותנו מורין כן דאטו בירושלים דכותבין שעות. ועיין בתומים סי' ס"ה שהרבה למצוא ישוב לזה. ולפענ"ד כוונה אחרת בדעת הרמב"ם דהנה כבר כתבתי בריש חילוקא דברי הראב"ד דאם ליכא כריכין אנו מחזירן בסי' מנין דמיחוש פן נפלו אהדדי וקאי על נייר גופי' דהוא של מצאו והנה התומים הק' שם האיך מצי לייאש המלוה מגוף הנייר שאינו שלו הנייר ומאי מהני יאוש בדבר שאינו שלו. ועוד דהא צריך לחזור למצאו כמו בכל דבר מי שיש לו זכות אצל חבירו שצריך להראות לפני ב"ד ומחמת זאת העלה התומים בדרך ראשון דקאי באם מן לוה נפל אינו מחזירם דבזה שפיר מהני יאוש וכן כ' קצה"ח דלא מהני יאוש מגוף נייר אצל מלוה ע"ש אבל תומים העלה שם עוד דרך