יריעות שלמה יורה דעה חלק א קצח

כאשר כתב סמ"ע עצמו דהא הטור גופי' בסי' ק"ט אינו מחלק. ופסק לדעת הרא"ש והר"ן מהני להוסיף תנאי ועיין בתומים. ונלפע"ד ליישב על מכונו בהקדים לכאורה להקשות דכאן בסוגי' מבואר דס"ד דרב"ח דאנוסים מחמת נפשות נאמנים אף בכ"י יוצא ממ"א דסבר חוזר ומגיד בשטר. וקשה לפי מה שכתב מרדכי בס"פ גוזל בתרא דאף אונס מחמת נפשות חייבין עדים לשלם דהוי מציל עצמו בממון חבירו רק רשעים לא מקרי דהוי פקוח נפש ועיין בהפלאה כאן שכתב ג"כ מסברה דנפשאי לשיטת הרמב"ם וסעייתו בסי' שפ"ח. ונעלם ממנו דברי מרדכי דכתב כן בפירש] ועיין בסי' ל"ד ושם מבוא בסמ"ע וש"ך שני שיטות דהא דנוגע פסל לעדות מאי טעמא דסמ"ע סבר מצד חשוד לשקר. אבל לבוש כתב טעמא דהוי קרוב כיון דנוגע לעצמו הוי קרוב וקרוב פסול לעדות. ואו"ת וקצהח"ש מביאן ראי' דעיקר דטעמא משום דהוי קרוב מתשובת הרא"ש גבי מס דבני עיר רצו לפטרו אחד מבני עיר ממס. ופסק דנוגיעם לעצמם ופסולים לעדות וקשה דהוי חוב והאיך שייך לשקר וע"כ טעמא משום דהוי קרובים ופסולים בין לזכות ובין לחוב. וקצהח"ש מביא עוד ראי' מדברי ר"ן בפ' הכותב גבי מעשה דבקרא דכתב הר"ן דבקרא לא הוי ע"א להשביע המלוה דמחיים תפסתי דהוי בע"ד כיון דאם לאח"מ תפסתי' הוי פושע וצריך לשלם ליתומים וכן כתב הרא"ש שם. וקשה דמאי נוגע שייך בזה דהא בממ"נ אם באמת מחיים תפסת פטור מלשלם וע"כ צ"ל דהשתא דקאמר לאח"מ תפסת הוי קרוב לעדות זו דאם לא מאמינים לו צריך לשלם ליתומים וקרוב. פסול לעדות בין לזכות ובין לחוב: ותוכן סברתו דהשתא דקאמר לאח"מ תפסת צריך לעדות זו והוי קרוב ע"ש היטב ובס' נתיבת סי' ל"ד. וקשה לפי"ז האיך נאמנים לומר אנוסים מחמת נפשות היי' בכתב ידם יוצא ממ"א ומטעם עדות נאמנים וקרובים לעדות דהא השתא דקאמרו אנוסים מחמת נפשות היי' אם לא מאמנים להם צריכין לשלם ללוה מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי' והם עצמם אמרו שהפסידו ללוה ומצילו בממון חבירו וא"כ הוי קרובים לעדות דאם מאמנים ולוה אינו צריך לשלם למלוה ממילא הם אינן צריכין לשלם ללוה והוי נוגעים וממש כמו גבי בקרא דהוי נוגע מטעם דהשתא דקאמר לאח"מ תפסות הוי נוגע לעדות. ה"נ באנוסים מחמת נפשות השתא דקאמרו אנוסים היי' מחמת נפשות הוי קרובים לעדות זו ע"י מאמינים לעדות אינן צריכין לשלם ללוה [ועיין בספר דברי ר"ש מה שכתב בהאי סברה במס' ב"ב דף ק"ט] והן אמת לולי דברי ר"ן הנ"ל הייתי אומר דבר חדש לפי מה שהחליט קצהח"ש בסי' נ"א בשם הר"י טראני שהוא מסביר בסברה. דרשע שאינו של חמס באותו עדות שנעשו רשעים ע"י כמו עדים שהחתימו על שטר שיש בו ריבת עדיין כשר עדות הזאת דאין נפסלים רק מכאן ולהבא כמו בשוחט בשבת אף דמומר פסול לשחיטה אפ"ה אותו שחיטה כשר שנעשה מומר ע"י וה"נ בעדות שנעשו רשעים: (חסר ההמשך) בסוגי' דשטרי הקנאה ב"מ י"ג תוס' בד"ה כגון דאמר להד"ם וכו' וקשה דאפי' ביש בו אחריות אמאי לא יחזיר אם יקיימנו בדין יגבה וכו' והקשה בעל מל"מ פ"ח מהל' גזילה וכן הקשה הפ"י דהא שפיר נאמן שמזוייף הוא במגו דאי בעי אמר שכתב ללות ולא לוה. ומכח ריעותא דנפילה נאמן במגו ופ"י הקשה יותר עצום דאנן תנינן שכ' ללות ולא לוה ומטי' לידי' לא מקרי כיון דטוען מזוייף. ולי נראה ליישב דשפיר מקשה תוס' דהנה לקמן דף.. איתא במתני' מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות יחזיר למי שנותן סימן ואיתא במסקנא שם דסימן מנין הוי נתן בו מלוה ופירש הרא"ש הא דבעי כורך היינו טעמא דאם לא היו מכורכים מיאש בו המלוה או לוה פן נפלו מהדדי ואחד נפל כאן וכו' ולא הוי סימן וכן מוכח בסמ"ע סי' ס"ה ס"ק כ"ז והקשה תומים וקצה"ח דהא בחוב לא שייך יאוש וכי מייאש המלוה מחוב כיון שנפל השטר והעלה בקצה"ח ותומים דקאי על נייר גופי' דאינו צריך להחזיר והתומים הקשה ע"ז ממתני' דהכא דיחזיר ללוה לצור ע"פ צלוחתו דהא מייאש המלוה יעיי"ש. ולי נראה לתרץ בפשיטות דאיירי שבאמת המלוה נותן סי' בשטר רק כשיש בו אחריות לא יחזיר דהא הלוה טוען מזוייף א"כ מיושב קושי' המל"מ הנ"ל דשפיר מקשה תוס' אם יקיימנו בדין יגבה וליכא למיחש שמא כ' ללות ולא לוה דהא בארנו דמלוה ע"כ נותן סי' בשטר דאל"כ למה יחזור לצור ע"פ צלוחיתו וכיון דנותן סי' ע"כ לוה דאל"כ מנא ידע סי' ודו"ק היטב: אך באמת מבואר בש"ע סי' ס"ה סעיף ו' ובסמ"ע ס"ק ל' דסי' בגוף השטר אינו מועיל די"ל דפרע רק דוקא סי' מנין וקשה עדיין קושי' תומים אמאי יחזיר לצור ע"פ צלוחתו הא מיאש המלוה פן יטעון הלוה פרוע אך באמת ז"א דכל טעמא דלא מהני סי' בגוף השטר הייני כיון שיכולין למימר פרוע ושפיר מייאש המלוה אבל לשמואל לשיטתו דלא חייש לפרעון שפיר מועיל הסי' בגוף השטר ואדרבה בזה יהי' נכון לתרץ קושי' תוס' אמאי בחדא הא יכול לאוקמי מתני' בין בחייו בחייב מודה וכאן באח"מ ותוס' חפץ דהא דלא חייש לפרעון מתורץ קושי' דקאני כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר אבל שמואל בעלמא קאמר. אך מהרמשי"ף תמה על זה דהא' זה לא נזכר הגמ' רק סתם מתרץ חדא הא כיון דאוקמי מתני' באח"מ מתרץ לה הכי והאיך נזכר בגמ' מתי' דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר עיי"ש: אולם ע"פ דרכינו ניחא בוודאי ממתני' דכל מעשה ב"ד הרי זה לא יחזיר ליכא ראי' דיכול לאוקמי חלטתא א"כ מגופי' דמתני' הכריח דלא חייש לפרעון כיון דאוקמי מתני' באח"מ ויחזיר היינו לצור עפ"י צליחתו וקשה דהא המלוה מייאוש מגוף הנייר וע"כ צ"ל שנתן סי' בגוף השטר וקשה מאי מהני סי' זה דהא בכל זה מייאש יטעון הלוה שכבר פרע וע"כ צ"ל דלא חייש לפרעון ושפיר מוכח דלא חייש לפרעון ומדוייק הלשון היטב ודין דקאמר ר"א הוא מתרץ הכי אבל על שמואל שפיר מקשה דוקא בעלמא קאמר ודו"ק היטב אך באמת קשה על זה בשטר שאין בו אחריות דאינו גובה לא מבני חרי לר"מ בוודאי אינו מועיל הסי' בגוף השטר דשפיר איכא למיחש לפרעון ולא שייך אם איתא דפרע מקרע קרע דלענין מאי קרע דמ"מ בלא"ה אינו גובה ע"י שטר כלום מהאי שטר אף בלי קריעה חספא בעלמא הוא בשלמא לסברת תוס' דמחל לזה א"כ ליכא למיחש ג"כ לפרעון מה"ת יפרע לו כיון דמחל לו אבל לשיטת רש"י קשה אך אפשר י"ל טעמא אחרינא כדר"א דלא חייש לפרעון ואדרבה בזה ניחא היטב להא דמקשה לשמואל בתרתי דהא שמואל קאמר שע"מ אם איתא דפרע מקרע קרע וזה לא שייך בשטר שאין בו אחריות וע"כ אינו מוכיח מגופו דמתני' אבל האמת יורה דרכו אדרבה בזה מדוייק היטב במתני' הא דנקט במתני' מצא שטרי חוב משמע רבים עיין בתוי"ט במשנה זו ולא נקט סתם מצא שטר חוב וע"כ זה הדבר אשר דברנו דאיירי שנותן בו המלוה סי' מש"ה נקט מצא שטרי דנותן בו סי' מנין ואפ"ה לא מחזיר כיון שטוען מזוייף אבל אין בו אחריות הרי זה יחזיר לצור עפ"י צליחתו כיון דנותן