יריעות שלמה יורה דעה חלק א קצה

הדבר כיון דאיכא תקנה לא איכפת לן. אבל הכא אף ימתין עד שימות אחד דלמא קודם שימות יפרש אחד ואח"כ ימות א"כ לא מהני תקנה זו. וזה ברור. ודו"ק היטב: אמנם באמת קושי' פנים מאירת לאו קושי' כלל לדעתי דהש"ך לא קאמר רק אם פירש מקום שנפל כיון שאינו בתערובת. אבל אם הוא לקח ממקום קבועות ואח"כ הקריב בודאי תלינן לומר דאסורי' נפל. דאל"כ בנאכל מאי איכא למימר דג"כ פירש קודם שאכול וע"כ כסברינו וזה פשוט: ולשיטת הש"ך הנ"ל צ"ל דקושי' הגמ' דנימא דמית אסורי מית דהיינו שימות בידם וכפירש ברכת הזבח וכיון דאיכא מצוה לסקול לא הני כמו הפילה. כמו שכתב ברכת הזבח. ובאמת אנוכי אמרתי טעם לשבח דהיינו טעמא דלא הוי כמו הפילה. דכל טעמא דאסור להפיל כתבו הפוסקי' מטעם אין מבטלין איסור לכתחלה ואף דבאין מבטלין איסור פסקינן בסי' צ"ט דאסור רק במזיד אבל לא בשוגג. והכא כתב תוס' אפי' בשוגג וכן מבואר לקמן בש"ע סי'.. כתבו טעמים. משום דהכא איכא למיגזר יותר דנפל במזיד דיאמר דאסורי נפל. אבל בשאר אין מבטלין איסור לא יבטל האוסר. ויאכל האיסור ע"י ביטל. דעיקר טעמא משום אין מבטלין איסור לכתחילה והנה מג"א בסי' תמ"ז סק"י מבי' בשם תשובת הרשב"א דאם בתוך חומץ נתערב חוטם חמוצי' אע"ג דיבש ביבש לא בטל מותר לטחון אותם ויהי' לח בלח ובטל קודם פסח כיון דאין מכוין לבטל רק לטחון אותם ע"ש. ולפ"ז הכא נמי ממש דמי לזה דהא כיון דמצוה לסקול אותם א"כ אם ממית אחד מהם אין מכוון לבטל איסור רק לקיים מצות חכמים וממילא בטיל. וזה ברור: אך באמת אמרתי דסברת הרשב"א דאם אינו מכוון לבטל איסור רק ממילא בטל ע"י מעשה שלו ליכא איסור תלי' אם דבר שאינו מתכוון אסור או דבר שאינו מתכוון מותר. דבשלמא לר"ש דסבר בכל אסורי' שבתורה דבר שאינו מתכוון מותר כמו גבי כלאים דמותר ללבוש איתו כדי להעביר המכס כיון דאינו מכוון להנאתו. וכמו גבי מילה בצרעת בשבת דמותר למול אותם כיון דאינו מכוון לטהר בהרת. וא"כ ה"נ הכא כיון דאינו מכווין לבטל איסור רק לקיים מצות סקילה מותר אבל לר"י דסבר דשא"מ אסור בודאי אסור לטחון אותם. דאע"ג דאינו מכוון לבטל איסור כיון דדשא"מ אסור אך באמת א"כ עדיין צריך ביאר. דאף לר"ש אסור דשא"מ אם הוא בפסיק רישא כמבואר בכמה מקומות. אך מזה ראי' לשיטת תרומת הדשן והובא במג"א בסי' שי"ד באי' דרבנן אף דשא"מ בפסיק רישא מותר ואין מבטלין איסור לכתחילה לרוב פוסקים מותר מן התורה רק אסור מדרבנן אך באמת אמרתי דסברת תרומת הדשן הנ"ל תלי' בפלוגתא ארוכה בגמ' דהנה במג"א סי' תרנ"ח ס"ק מביא בשם מהרש"ל דמותר ליתן אתרוג על הבגד אע"ג דמוליד ריחא אסור כיון דאינו מכוין לזה מותר ופירשו שם הרבה מפרשי מג"א דטעמא דמהרש"ל דשא"מ בפ"ר מותר באיסור דרבנן אך באמת המג"א שם הוכיח דלא כמהרש"ל דאסור מדאסר רבה בביצה דף כ"ג ע"א אפי' על גבי חרס אסור דמוליד ריחא אע"ג דאינו מכוון לזה וכתב שכן עיקר. והמג"א אזיל לשיטתי' שהחליט בסי' שי"ד ג"כ דלא כשיטת ת"ה דדשא"מ אסור באיסור דרבנן אם הוא פ"ר. אמנם איתא בביצה פלוגתא בזה דרב יהודא סבר דעל גבי חרס מותר אע"ג דמוליד ריחא. וע"כ סבר דשא"מ מותר באיסור דרבנן אע"ג דפסיק רישא הוא ולפ"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם הנ"ל דגמ' דהכא קאי לרב יהודא דסבר דשא"מ באיסור דרבנן מותר בפ"ר ושפיר מקשה הגמ' דמית אסורי' מית דלא הוי כמו הפילה כיון דאין מכוון לבטל איסור כנ"ל אבל אנן פסקינן כרבה שם דאסור פסיקא רישא באיסור דרבנן א"כ אף אם אינו מכוון אסור כנ"ל ודו"ק ואין להאריך כאן בזה ובמקום אחר הארכתי עוד בזה: ובפשוט י"ל הרמב"ם הנ"ל דהנה לכאורה צריך להבין למה אמרינן דנפל איסורי' נפל נימא כל דפריש מרובה פריש והיתיר' וכבר נתקשה בזה הרשב"א בתשובה סי' שכ"ה. ותירץ כיון דאינו צריך לדין על אותה אמרינן איסורי' נפל. אך עדיין אינו מיושב כמובן ואמרתי לכאורה ניחא לפי מה שמבי' כו"פ בסי' ס"ג ובסי' זה בשם אסיפת זקנים. על ב"מ מש"ה אמרינן קפץ אחד מן המנין לתוכו כולן פטורין ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש כיון דהא דהתירה תורה ולומר כל דפריש מרובה פריש היינו מטעם דהתירה תורה ספק זה אבל ודאי לא מקרי וא"כ הוא בכלל עשירי ודאי ולא עשירי ספק וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דמש"ה שפיר תולין ולומר דאיסור נפל כיון דאין אנו צריכן לדין עליה אמרינן איסורי' נפל. דלספק עכ"פ נחשב ולא אמרינן בודאי כל דפריש מרובה פריש וזה נכון. והנה באמת לכאורה קשה לפ"ז מאי מקשה הגמ' נימא דמית אסורי' מית לפי מה שפירשו המפרשים דעיקר קושי' הגמ' ירעו עד שיסתאבו וימתין עד שימות שור אחד לפי מה דאיתא ביומא דף.. דאין הולכין בפ"ו אחרי רוב ודוקא אם פירש אחד כיון דנשאר קבועת במקומו אבל פירשו כולם לכ"ע אמרינן כל דפריש כיון דלא נשאר קביעת במקומו כן פירשו הפוסקי' שם וכו"פ כאן ג"כ פירש כזאת כיון דכל דפריש לאו רוב אלים מכח סברה רק מכח גז"ה ס"ל ומש"ה אין הולכין בפ"נ אחרי רוב אבל אם פירשו כולם דלא נשאר קביעת במקומו מותר וא"כ חזינן דפירשו כולם יותר עדיף מאם פירש מקצת ונשאר קביעת במקומו ולפ"ז מאי מקשה הגמ' דהא תוס' כתב בחולין צ"ו דאם ירעו ממילא יפרשו כולם ומצד שכל הא כיון דימתין עד שירעו ממילא נפרדו כולם וא"כ לא תלינן דמית אסורי מית כיון דפירשו כולם ואין נשאר קביעת במקומו בדינא אמרינן כל דפריש מרובה פריש והיתר הוא דמית. רק הגמ' דהכא קאי לרב לשטתי' דסבר ביומא אף אם פירש מקצת הולכין אחרי רוב וע"כ סבר דאף אם נשאר קביעת במקומו מצד שכל הוא כל דפריש מרובה וכו' וכן כתב כו"פ בסי' ס"ג דרב סבר כן ע"ש ועכ"פ זה בודאי מוכח דרב סבר דליכא חילק בין פירש מקצת או פירשו כולם ושפיר מקשה הגמ' אבל אנן בדידן דפסקינן כשמואל דאיכא חילק בין פירש מקצת או פירש כולם שלא נשאר מקום הקביעות ול"ק כלל קושי' הגמ' נימא דמית אסורי' ומיושב הרמב"ם דפסק ימותו כולן ודו"ק היטב: ועפ"ז י"ל אפשר קושי' תוס' ואיבעת אימא דסבר כר"א ומקשין רש"י ותוס' איזה ר"א ועל פירש רש"י מרא יוליך הנאה לים המלח כבר נתקשה תוס' על זה דא"כ ה"ל לאתויי ר"א זה. ועפ"ז מיושב דר"א ורבנן פליגי אם אמרינן דאיסורי נפל או לא נפל. וי"ל דפליגי בסברת אסיפת זקנים הנ"ל דר"א סבר דכל דפריש מרובה פריש לאו מצד שכל ואינו בגדר ודאי ומש"ה אמרינן דאיסורי נפל אבל רבנן דסברי דכל דפריש מרובה פריש בגדר ודאי הוא ומצד שכל הוא. וא"כ הוא בגדר ודאי ומש"ה כולן יצאו לבית השריפה. ואף אם כהן לקח ממקום קביעת קבוע שא"כ דרבנן לכמה שיטת פוסקים (ולקמן אבאר דבר זה) ובאמת ש"ך בס"ק.. תירץ מש"ה מתיר המחבר בתשע חניות וא"י ממי לקח ונתערב דמותר אע"ג דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת אסור קבוע חידש ואין