יריעות שלמה יורה דעה חלק א קפג

הבלוע לבטל א"כ ה"נ באיפוך אם הבלוע האיסור מצטרפין מה שבחוץ לבטל אבל ללשון ראשון א"כ חזינן דאינו מקושר וקשה מאי מהני קפילא רק תוס' כתב מש"ה לא מוקי בנ"ט בששים דומי' דתרומה דסגי בטעימת כהן וא"כ לפי לשון ראשון א"כ גבי תרומה ג"כ לא סגי בטעימה מכח קושי' תרומת הדשן הנ"ל ושפיר י"ל בששים וא"כ רבא חזינן דאמר בקפילא ע"כ סבר כלשון שני מה דבלע קדיר' ומש"ה פסקינן לקולא ודו"ק: הנה פוסקים הוכיח נגד דעת רש"י וסייעתו דבעי קפילא וגם מסל"ת דמסל"ת לחוד לא מהני דאינו מבין להבחין לא מהני ופוסקים הוכיחו מהא דאמר בשלמא תרומ' טעים לי' כהן ולא קאמר קפילא וכן מבשא"מ דהתירא בטעמ' ולא קאמר בקפילא עיין בר"ן ורשב"א ולפע"ד י"ל דהנה הרשב"א כתב מש"ה לא בעי קפילא כיון שטעם שאינו מרגיש לכל בני אדם אינו טעם עיין בטור שהביא דבריו יהנה רש"י סבר דטעם קלוש ג"כ אסור ומש"ה בעי קפילא ועיין ברשב"א במשמרת הבית גבי מריקה ושטיפה בכל כלי כתב דתרומ' מקרי התיר' ובלע ולא בעי מו"ש בכל כלי ועיין בפלתי סי' צ"ח בסופו גבי תבלין שם הביא ג"כ דבריו והנה בהתירא בלע מותר טעם קלוש כמו גבי בב"ח דמותר נ"ט בר נ"ט דטעם קלוש מותר וא"כ ניחא בתרומה ומבשא"מ דהתיר' דהתירא בלע כמו תרומה מותר ע"י כהן סתם ולא צריך קפילא אבל בדאיסורא דאסור טעם קלוש בעי דווקא קפילא ודו"ק: מה שהקשה תוס' מאי קמ"ל שמואל ממתני' מוכח דאל"כ למה נקט נתבשל דמשעת מליח' אסור וי"ל בפשוט דה"א ספק הוי אם נתן בו טעם וא"כ מתני' ע"כ סבר כמ"ד מב"מ בטל וא"כ הוי ספיקא דרבנן אבל שמואל לשיטתי' דסבר מב"מ לא בטל ה"א דאסור קמ"ל קולף ואוכל ועוד באופן חדא דה"א דמשהו מיהו הולך בכולה וא"כ מב"מ לא בטל לשמואל ה"א דאסור אבל מתני' אתי' כמ"ד מב"מ בטל וק"ל: לעיל הקשתי על ר' יוחנן דקאמר גבי כלכת באלפס קפילא נימא דבשר נכנס בכלכת ונ"נ ואח"כ יצא והוי מב"מ ואינו יכול לסמוך על קפילא. והנה תרצתי לעיל דאיירי בחם בחם בלא רוטב רק הבל קדיר' מתפשט בכולה וא"כ אין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אך נתיישבתי דלכאורה אית לי' פרכא דהנה קשה בלא"ה האיך מביא ראי' רבא מר' יוחנן דסמכינן על קפילא גבי איסור דאורייתא כמו בב"ח דהא כלכת באלפס הוי איסור דרבנן לפי מה דמבואר בסי' פ"ג דציר דגים טמאים דרבנן וכן מבואר לקמן שאני ציר דזיעה בעלמ' והוי דרבנן ומש"ה סמכינן אקפילא אבל באיסור דאו' לעולם לא סמכינן רק לכאורה יש ליישב דראי' מזה לשיטת ש"ך בסי' ק"ז ובסי' פ"ג דציר היוצא ע"י בישל או ע"י כבוש הוי איסור דא' רק דווקא ציר היוצא ע"י מליחה דרבנן והכא מיירי בבישל אבל לפי מה שכתבתי דאיירי בחם בחם בלא רוטב זה בוודאי לא עדיף מציר היוצא ע"י מליח' ואפשר י"ל דאיירי בדג שיש בו שמנונית דלכמה שיטת הוי דאו'. אך קשה אם איירי בדג שיש בו שמנונית א"כ איסור הבלוע יוצא מחתיכה ויש ראי' לזה לשיטת המחבר בסי' ק"ה אף דהיתר מפטם לאיסור מ"מ אין איסור הבלוע מפטם שיוצא מחתיכה ועוד יותר הוכחה לשיטת המחבר דלא אמרינן הבל קדיר' מתפשט רק דווקא באיסור צלול א"כ ע"כ מיירי כלכת באלפס בחם בחם בלא רוטב ודג יש בו שמן מש"ה אוסר בכולה אי לא טעם קפילא וא"כ מוכח בפירש דאין היתר מפטם שיצא איסור הבלוע וזה ראי' ברור' ודו"ק: והנה באמת נתקשתי לפי דעת נודע ביהוד' מ"ק סי' שכתב בדין דש"ך דציר היוצא ע"י בישול אם הוי דאו' או דרבנן תלי בתרי תירוצי תוס' בדף ק"ב אם רוטב הוי כמו ציר ע"ש. והנה מסוגי' דקדם וסלקו מוכח בפירש דהוי דאו' דאל"כ הא רבב"ח אמר חתיכה של נבילה ושל דג טמא אינו אוסרת עד שתתן טעם ברוטב וע"ז אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה נ"נ ואוסרת כולן מפני שהוא מינה משמע בפירש דרב קאי ג"כ לענין דג טמא ואי אמרת דציר מליחה ובישל שוין נינהו א"כ האיך קאמר דלא בטיל הא ר' יודא גופי' מודה גבי ציר דבטל כדאמר ר"י רביעת בסאתים ואמרינן טעמא שאני ציר דזיעה בעלמא וע"כ מוכח דטעם היוצא ע"י בישול שוין וזה ראי' ברורה. אולם לפי מה שכתבתי בסמוך דטעם היוצא ע"י חם בחם בלא רוטב לא עדיף מציר והוי דרבנן (ועיין בפרי מגדים בפתיחה להל' בשר בחלב כתב בשם מהרש"ל לענין בב"ח דמליח וכבוש מותר מדאו' בחם בלא רוטב ג"כ דרבנן דלא הוי דרך בישול) עדיין קשה מה שכ' תוס' דחתיכה כשירה קבלה טעם מדג טמא ע"י חם בחם בלא רוטב א"כ אמאי אוסרת כולן נהי דמה דנ"נ מונח בתוך רוטב מ"מ לא עדיף נאסר חמור מן אוסר ואוסר גופי' לא הוי מב"מ ומותר. אולם לפי דעת רשב"ם ניחא דנאסר אמור מן אוסר ואוסר במשהו כיון דהיא גופי' מונח בתוך רוטב וכל סבר' דציר זיעה בעלמא דע"י מליחה אינו יוצא טעם גמור ומש"ה אסור מדרבנן ואינו אוסר במשהו אבל טעם של דג טהור שנעשה נבילה מכח דג טמא זה שפיר אוסר במשהו כיון דיוצא טעם גמור הן אמת לפי מה שכתב תוס' דמה דאסור מדרבנן אינו אוסר במשהו א"כ לא שייך תירץ זה דעכ"פ חתיכה ראשונה ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן אבל לפי מה שמביא בשם רשב"א ושאר פוסקים טעמא אחרינ' כיון דאיסור הוי זיעה בעלמא אינו אוסר במשהו ולפ"ז מיושב קושי' תוס' למה נקט נ"ט אפי' כי לא נ"ט נמי ובזה ניחא דנקט הכי משום דג טמא והגמ' מקשה שפיר דהא לבסוף כשניער את הקדירה הוי בישול גמור וא"ד והוי במשהו אבל לפי מה דתירץ הגמ' בקדם וסלקו קודם שניער א"כ שפיר צ"ל נ"ט דהא אינו אוסר במשהו כיון דהוי זיעה בעלמא דהוי חם בחם בלא רוטב אבל כיון שאמר נ"ט נ"נ ואיהו שפיר אוסר במשהו כיון דממנו יוצא טעם גמור ולחלוחית גמור ואוסר במשהו ודו"ק היטב: אולם לפי שיטת הפוסקים דנאסר אין חמור מן אוסר צ"ל דנתבשלה תחלה עמה ע"י רוטב והיינו טעמא דנקט רש"י תרי פירושים חדא דנתבשלה שמונח בצדה והיינו על נבילה יכול לומר בצדה אבל על דג טמא צ"ל דנתבשלה תחלה עמה דאל"כ אין נאסר חמור מן אוסר ודו"ק היטב: חולין בסוגיא דאאחע"א תוס' מקשה לר' יוחנן דאמר תלש חלב מבן ט' חייב א"כ איסור גיד קדים י"ל בדרך ראשון דהנה מהרש"א מקשה לעיל דף ל"ג על תוס' שמקשן לר"מ דסבר לקמן אמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד א"כ קשה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ומקשה מהרש"א דל"א באמת לנכרי ג"כ מותר בעופת ובחיות י"ל דהנה לכאורה קשה לר"מ דסבר אמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה א"כ מנ"ל דגיד נוהג בבהמה דלמ' דוקא בחיה, דתוס' מקשה כאן האיך חל גיד על אמ"ה ותרצו דאי אפשר להיות בענין אחר וקשה דלמ' צוה בתורה דוקא בחיה דליכא איסור אמ"ה וליכא לתרוצי' כדכתב תוס' לעיל דף ל"ב דמשום איסור שחיטה זה אינו כבר מוכיח תוס' בשבועת דף כ"ד ד"ה האוכל דליכא איסור שאינו זבוח רק מחיים איסור אמ"ה ובמיתה איסור נבלה אבל לא נקרא איסור אחר ועוד דאף דאיכא איסור שאינו זבוח מ"מ איסור אמ"ה הוי איסור חמור שנוהג