יריעות שלמה יורה דעה חלק א קפא

דעדיין לא היי ידעינן שהי' בו טעם ומה"ט נאמן קפילא אף בליכא ששים לומר שאין מרגיש בו טעם ועיין ברשב"א במשמרת הבית כתב כמה פעמים דהא דמהני טעימת קפילא היינו אם נפל איסור והשליכו מתוכו דאז רק חשש משום טעם אז מהני טעימת קפילא כיון דלא ידעינן כמה נפק אבל באיסור גופי' אם הוא בתוכו לא מהני קפילא ואינו נאמן ולפ"ז יש ליישב דבריו כנ"ל וק"ל: ואפשר יש ליישב בזה דברי מחבר שסותר בסי' צ"ב עם מה שכ' בסי' ק"ו דבסי' צ"ב כתב לדעת רבינו אפרים אף חתיכה ראשונה מותרת ובסי' ק"ו כתב דאסורה. ועפ"ז ניחא דבסי' ק"ו מיירי היכא שעדיין שכבר הי' בו טעם שטעם קפילא ואמר שהי' בו טעם א"כ כבר אתחזק אסורא ותו אינו נאמן עכו"ם להוציא מידי איסורה כיון דכבר אתחזק איסורא אבל בסי' צ"ב מיירי דעדיין לא טעם קפילא רק מספק אסרו אם ליכא בו ששים דהא משמע דקאי על רישא דסעיף ב' דשם איירי בלא ניער מתחלה רק לבסוף ובכה"ג דלא ניער מתחלה רק לבסוף אף חתיכה ראשונה מותרת בשארי אסורין אם עתה טועם קפילא שאומר שאין מרגיש בו טעם כיון דעדיין לא אתחזק איסורא ודו"ק: אולם עיקר נ"ל בדעת הרמב"ן הנ"ל בהקדים דכולם נבוכו בדעת הרמב"ם דכתב אם נפל לאיזה חתיכה ואין אנו יודעין לאיזה חתיכה נפל ניער את הקדיר' ומקשין מאי מהני ניער אח"כ ותירץ פרי תואר והובא דבריו ג"כ בפלתי דכוונת הרמב"ם כך הוא דאין אנו יודעין אם חתיכה שנפל עליה טפת חלב הוא חוץ לרוטב או בתוך הרוטב או אם נפל לחתיכה שאין בו ששים או אם נפל לחתיכה שיש בו ששים וא"כ הוי ספק אם נ"נ ומספק לא אמרינן חנ"נ דאוקמינן על חזקת היתר. והנה צריכן לבאר סברת פ"ת הנ"ל דלכאורה אינו מובן דבריו דבכמה דוכתי פסקינן אם לא ידעינן שיש בו ששים או אין בו ששים דאסורה מספק רק כוונתו כך הוא בשלמא החתיכה אסורה אם מספקינן אם נפל בו איסור דבזה לא שייך חזקת היתר דהא אסרינן רק מספק דלמא נפל בו איסור ומטעם שנבלע באיסור ובזה לא שייך חזקת היתר (וכבר כתב תוס' סבר' זו ג"ב ביבמות דף פ"ג גבי סאה של תרומה ע"ש) אבל לומר חנ"נ דע"כ צריך לומר דהיתר נהפך לאיסור. ולהיתר שפיר יש חזקת היתר. וזה ברור בכוונת דבריו וכן נראה מפלתו ע"ש ולפ"ז לכאורה קשה על ר' יודא דחייש שמא לא ניער יפה קשה אמאי נוקמי אחזקת היתר דהא ניער לבסוף וכבר יצא איסור רק היתר נהפך לאיסור ואמאי מספק אמרינן חנ"נ רק באמת היי"ט דרבי דלא חייש לשמא לא ניער יפה מטעם דאוקמינן על חזקת היתר ומספק לא אמרינן חנ"נ ואנן פסקינן כרבי ומש"ה שפיר פוסק הרמב"ם ניער את הקדיר' ולא אמרינן חנ"נ וק"ל: וא"כ לפ"ז דכל טעמא דרבי דלא חייש לשמ' לא ניער יפה הוא מטעם דאוקמינן על חזקת היתר לפ"ז בחתיכה ראשונה לדעת רמב"ן דאסור' לעולם מטעם שנשאר משהו בתוכו שפיר מודה בי דאסור' מספק דשמא לא ניער יפה דבזה לא שייך חזקת היתר בשלמא לאסור שאר חתיכות ולומר חנ"נ אזי שפיר אוקי על חזקת היתר אבל חתיכה ראשונה מודה דאסור' וא"כ דברי חכמים ורבי אחת הן אבל אם פליגו במב"מ שפיר קאמר הגמ' נראין ואין נראין דלרבנן צריך ששים בחתיכת נגד חתיכה ולרבי אינו צריך ששים רק נגד טיפת חלב דלענין חנ"נ אוקמינן על חזקת היתר ואמרינן דניער יפה. אבל לרבנן דסברי כר"י ומספק אמרי חנ"נ ושפיר צריך ששים בחתיכת נגד חתיכה ושפיר קאמר הגמ' נראין ואין נראין מבעי' ומיושב שיטת הרמב"ן הנ"ל ודו"ק היטב: וזאת דעתינו ליישב בזה מה דפסק הרמב"ם ניער בתחלה ועד סוף מותר והקשה הטור למה נקט הרמב"ם עד סוף בניער מתחלה סגי וטורי זהב הקשה דעל הגמ' קשה ג"כ למה נקט ניער מתחלה עד סוף ולפי הנ"ל מיושב היטב דהרמב"ם לא סבר כסברת רמב"ן דאם נשאר בו משהו ג"כ אסור למ"ד אפשר לסוחטו מותר רק סבר דאם לא ניער מתחלה חנ"נ וא"כ אף שיצא ממנו איסור היתר נהפך לאסור וא"כ בשלמא אם ניער מתחלה ועד סוף דבסוף בוודאי ניער יפה א"כ בוודאי יצא ממנו איסור רק צ"ל היתר נהפך לאיסור וא"כ מה"ט לא חיישינן שמא לא ניער מתחלה יפה דמספק אוקמינן על חזקת היתר אבל אם לא ניער לבסוף דאז חשש איכא שעדיין כל חלב בתוכו אם לא ניער יפה ובזה לא שייך חזקת היתר וא"כ אסרינן מספק שמא לא ניער יפה ומש"ה נקט הרמב"ם ניער מתחלה ועד סוף דווקא עד סוף אזי לא חיישינן שמא ניער יפה דכיון דכבר יצא איסור מתוכו רק צ"ל חנ"נ ומספק אוקמינן על חזקת היתר ודו"ק היטב: אך עוד ידי נטוי' לתרץ דברי רמב"ן הנ"ל ולבאר פלוגת' דר' יוד' ורבי דהנה תוס' הקשה למה לא מקשה לקמן סליק את מינו ומהר"ם שי"ף כתב דמש"ה משמע בדין דרב דאיירי שיש ברוטב ס' מדלא נקט אסרת כל חתיכות (ובתירץ הגמ' ברוטב עבה ליכא הכא רוטב כלל עיין במהר"ם שי"ף) וא"כ אף בדר' יודא נמי קשה למה לא נקט אסרת כל חתיכות ורוטב וע"כ ביש בו ששים וא"כ קשה נימא סליק. אולם נראה לי בדר' יודא לא מצי למנקט הרוטב דהנה רש"י פסק טעכ"ע ל"ד ובספק אזלינן לקולא א"כ קשה לכאורה אמאי חייש ר' יודא לשמא לא ניער יפה הא הוי ספיקא דרבנן דמדאו' כל חתיכות מותרין דטכ"ע ל"ד אע"ג דבב"ח בוודאי טכ"ע דאו' אבל הכא דחתיכה יאסר שאר חתיכות תו הוי דינו ככל איסורין אולם ז"א דכבר כתב רשב"א בסוגי' דזרוע בשילה גבי מב"מ דלא בטיל מדא' בוודאי טכ"ע דאו' ע"ש ומצד סברא הוא דהא בוודאי גבי טעם אף למ"ד ל"ד מ"מ צריך להיות רוב כנגד ומה"ט מבואר בש"ע סי' ק"ג דאף בנטל אם ליכא רוב נגד טעם אסור רק מ"ד דסבר טכ"ע דאו' אינו בטל ברוב כיון דמרגישן בו טעם ומ"ד דסבר טכ"ע ל"ד בטל הטעם ברוב אבל אם ליכא רוב הוי כמו בעין מדמבואר בקרא דאסור הטמאים לאסור צירן ורוטבן ומשקין היוצא מהן כמותן וא"כ גבי מב"מ דלא בטיל לר"י א"כ איכא איסור דאורייתא ושפיר חייש ר"י לשמא לא ניער יפה ולפ"ז הרוטב מותר לר' יודא בניער מתחלה ועד סוף דלענין רוטב דהוי מבשא"מ הוי ספיקא דרבנן דאף אם לא ניער מתחלה אינו אסורה רק מדרבנן דטכ"ע ל"ד. וא"כ אינו יכול לנקוט ואסרת גם הרוטב כיון דר' יודא מיירי אף בניער מתחלה ועד סוף דאז אסור רק מספק ואינו אסורה הרוטב מטעם ספק כיון דהוי ספיקא דרבנן אבל לענין שאר חתיכות הוי סדא"ו כנ"ל וא"כ יכול לומר דמיירי בדליכא ברוטב ששים ולא שייך סלוק, אבל בדרב דהוא מיירי בלא ניער מתחלה שפיר קשה למה לא נקט הרוטב וע"כ בדאיכא ברוטב ששים, ושפיר מקשה הגמ' ודו"ק: אולם אף שלכאורה דבר נכון הוא אך אם נעיין בו אית לי' פרכא דכיון דהשתא טכ"ע ל"ד א"כ גבי חתיכות הוי ג"כ ספיקא דרבנן כיון דאמרינן סליק את מינו א"כ מדאו' חתיכת מותרת דכבר בטל טעם נבילה ברוטב מדאו' דהוי אינו מינו כמו באיכא ששים דבטל מדרבנן באינו מינו, ה"נ מדאו' בליכא ששים בטל באינו מינו למ"ד טכ"ע ל"ד וזה ברור לדעתי א"כ עדיין קשה למה חייש ר"י לשמא לא ניער יפה ואפשר לדעת הרמב"ם דפסק איסורין אין מבטלין זא"ז רק כתבו לענין טעם כמו כזית חלב ודם שנפל בנ"ט זיתים היתר כ"ע מודים