יריעות שלמה יורה דעה חלק א קעה

לכשרותה. ושפיר מוכח דסבר דאין טריפה חוזר לכשרותה כשיטת הכל בו אבל אנן פסקי' דלא כעולא ושפיר י"ל דטרפה חוזר לכשרותה כמו דמצינו בנקבה ריאה וסביך בבישרא דכשר וה"נ הכא ודו"ק: ובאופן שני יותר נכון י"ל הטור הנ"ל דהנה תוס' מקשה אמאי לא מקשה הגמ' מן צומת הגידים. ותירץ תוס' דהוא בכלל נחתך רגלים אך תוס' כתב דעולא דלא סבר לקות' דרכיש ע"כ סבר דחשיב תרתי צ"ה ונחתך הרגלים ואמרתי טעם הגון למה חשוב אליבא דעולא בתרתי ואמרתי דהיינו טעמא בשלמא לרב יהוד' דסבר לקמן נחתך רגלים מן ארכובה ולמעלה היינו בעצם אמצעי וא"כ היינו הך (כמו המסס וב"ה) אבל עולא דסבר כנגדו בגמל ניכר א"כ אינו במקום אחד ושפיר חשיב בתרתי וזה פשוט ולפ"ז קשה אי אמרת דלעולא סבר לקותא דרכיש בר פפא א"כ למה חשיב תנא דבי ר' ישמאל י"ח טרפות הוי לחשוב י"ט דהיינו צ"ה דלעולא לשטתי' חשוב תרתי כנ"ל רק י"ל מש"ה לא חשיב צ"ה דבזה חוזר לכשרותה דהיינו אם ניטל ע"י חולי כל עצם אמצעי לתנא דבי ר' ישמאל חשיב רק טריפה שאינו יכול לחזור לכשרותה (זאת ל"ק דחשיב נקובת הריאה ז"א חדא דמצינו במקום דלא שייך סבוך בבישרא ועוד דתמני נקובי חדא נינהו) אם ניטל כולי' רק י"ל דגבי לקותא דרכיש בר פפא סבר דאינו חוזר לכשרותה ואם ניטל כולי' ע"י לקותא דהיינו ע"י חולי ג"כ טריפה ועיין בס' תורת יקותיאל בסי' מ"ד כתב דטעמ' דכלבו דאוסר בטחול אם ניטל כולי' ע"י חולי נא מטעם דאינו חוזר לכשרותה רק כמו שניטל מקצתה טרפה כ"כ אם ניטל כולי' ע"י חולי והא דקתני ניטל טחול היינו אם בידי שמים או בידי אדם וגבי צ"ה סבר דכשר וחוזר לכשרותה ואין מדמין טרפות זו לזו אבל השתא בממ"נ פריך אי סבר לקותא דרכיש בר פפא ע"כ סבר דאינו חוזר לכשרותה וא"כ למה לא מנה תרתי ודו"ק היטב. אך כ"ז ניחא לתרץ הטור אבל הרמב"ם דפסק כנגדו בגמל ניכר כעול' כ"ז לא יתכן: תוס' מקשה אמאי חשיב חסרון דשדרה וחסרון דריאה בתרתי ע"ש ומוכח מדברי תוס' הללו כשיטת פר"ח בסי' נ"ד ודלא כשיטת הב"ח וט"ז ורמ"א דהתירו בחסרון דשדרה בנברא חסר ע"ש אפי' לשיטת רשב"א דאם ניטל טרפה נברא טרפה ואפ"ה כשר שם ע"ש וקשה א"כ אמאי לא חשיב בתרתי חסרון דריאה וחסרון דשדרה דהא חסר הריאה טרפה אף אם נברא חסר לר"ש כמובן דהא נברא בשם חסר וחסרון דשדרה. כשר בנברא חסר וע"כ מוכח דטרפה אף בנברא חסר וזה ראי' ברורה ודו"ק: תוס' מקשה לעולא חסר אחת וכן לר"י דל"ל דר' מתנא בוק' דאטמא נ"ל דהוא סבר חסרון בפנים שמי' חסרון ותנא דבי ר' ישמאל סבר כר"ש ובחסרון לא בעי עד שתינקב להסמפונות ואיכא שלשה בריאה נקבה וחסרון מבחוץ וחסרון בפנים וק"ל: חולין ריש פרק ג"ה תוס' מקשה לר' יוחנן דאמר תלש חלב מבן ט' חייב א"כ איסור גיד קדים י"ל בדרך ראשון דהנה מהרש"א מקשה לעיל דף ל"ג על תוס' שמקשן לר"מ דסבר לקמן אמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה א"כ קשה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ומקשה מהרש"א דלמא באמת לנכרי ג"כ מותר בעופת וחיות וי"ל דהנה לכאורה קשה לר"מ דסבר אמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה א"כ מנ"ל דגיד נוהג בבהמה דלמ' דווקא בחיה דתוס' מקשה כאן האיך חל גיד על אמ"ה ותרצו דאי אפשר להיות בענין אחר וקשה דלמא צוה בתורה דוקא בחיה דליכא איסור אמ"ה וליכא לתרצו כתי' תוס' לעיל דף ל"ב דמשום איסור שחיטה ז"א כבר מוכיח תוס' בשבועות דף כ"ד האוכל דליכא איסור שאינו זבוח רק מחיים איסור אמ"ה ובמיתה איסור נבלה אבל לא נקרא איסור אחר ועוד אף דאיכא איסור שאינו זבוח מ"מ איסור אמ"ה הוי איסור חמור שנוהג לב"נ וג"כ מטמאה בנבלה כדאיתא לעיל פרק בהמה המקשה ולקמן בפרק העור והרוטב אבל איסור שאינו זבוח הוי קיל כנגד גיד לענין כמה דברים לענין איסור לאו א"כ נהו דאיכא למימר דר"מ סבר דאיסור חמור לחוד על איסור קל אינו חל מ"מ כיון דבכל פעם גז"ה הוא א"כ מנ"ל לומר דגז"ה הוא דגיד חל על אמ"ה אפי' איסור קל על חמור דלמא דוקא בחיה דהוי איסור חמור על איסור קל קאמרה תורה דגיד חל מחיים: רק י"ל דר"מ סבר כר' יהודא דאיסור גיד נצטוה לבני יעקב ולב"נ אפי' בחי' איכא איסור ב"נ וא"כ אפי' בחיה גז"ה הוא וא"כ ע"כ הוכיח תוס' דר"מ מודה דלב"נ מצוה אפי' בחיה ומתורץ קושי' מהרש"א ודו"ק: ויש לתרץ בזה הרי"ף והרמב"ם דפסקו דבן ט' שחיטה אינו מטהרתו וחלבו וגידה אסור ומקשין מה דקמר הלך ר"מ לשיטתו ור' יהוד' לשיטתו וי"ל דפירש אחר בהלך ר"מ לשיטתו דבאמת ראשונה נסתפקתי אי תלוש אמר מבן חית במעי אמו אי חייב משום אמ"ה דאינו יצא לאויר עולם בודאי ליכא איסור אמ"ה דמחתך בבשר בעלמא כדאיתא בשבת דף קל"ג אח"ז ראתי בהרמב"ם פ"ה מהל' מ"א הלכה י"א כתב שם אם חותך אבר מעובר אפי' עובר בן חית חייב משום אמ"ה ופירש שם ה"ה והלחם משנה דהיינו אם חתך לאחר שמת חייב משום אמ"ה עיין שם בלח"מ רק ה"ה ולח"מ כתבו שם דאינו מוכרח ע"ש (וכן י"ל ברמב"ם גופו פירש שחתך קודם שעובר מת עיין שם בלח"מ) וא"כ לשיטת ה"ה הנ"ל א"כ אינו איסור אמ"ה עד בן ט' וגיד הנשה ג"כ נוהג בשליל בבן ט' א"כ בא בב"א א"כ שפיר ר"מ לשיטתו דר"מ לשיטתו דסבר אינו נוהג כדאיתא שם לקמן מפורש אפי' גיד אינו נוהג ודו"ק: השתא נחזור לתרץ קושי' תוס' ראשונה שהתחלנו בתוס' כתב הא דמקשין מוקדשין פשיטא אע"ג דכל דברים ששנו הוי פשיטא ותי' תוס' דאי חד הוי וחידש ממילא תני וא"כ באמת קשה דלמא הוי חידש דנוהג בבהמה ובחי' דהוי אמנם כקו' הנ"ל ומתניתן אתי' כר"מ דסבר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד וק"ל דאמ"ה אינו חל עד שיולד רק הגמ' קאי למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עמדת א"כ אינו קשה כלל כמובן אבל ר"י לשיטתו דסבר בהמה בחייה לאברים עומדת א"כ ניחא הכל ודו"ק: אמנם באמת הא קשה לי מאי מקשה הגמ' קדשים דאיסור כרת מי שמעית ליה האיך חל גיד על מוקדשים דהא קאמר הגמ' לקמן דף ק"ג דטרפה חל על אמ"ה מיגו דחל על חלב חל על אמ"ה א"כ ה"נ הכא מגו דחל גיד על אמ"ה חל גיד על מוקדשין (וליכא לתרוצי לפי הנ"ל דבבן חית אינו חל כלל אמ"ה כאן על מוקדשין ז"א דהא אמ"ה הוי איסור מוסיף לב"נ וחל על מוקדשין וק"ל) ול"ל דהא השתא שחטה וליכא כלל איסור אמ"ה זה אינו דהא כתב תוס' דכל קושי' הגמ' אע"ג דלאחר זריקה מותרת רק צריך ליחל מחיים וא"כ הכא חל מחיים כיון דאיכא איסור אמ"ה ואביתי לתרץ בזה קושי' תוס' הנ"ל על ר' יוחנן דהגמ' קאי למ"ד בהמה בחיה לאו לאברים עומדת או למ"ד דסבר דלא אמרינן