יריעות שלמה יורה דעה חלק א קעד

מיקרי כיון דיצא קול בב"א, אבל עכ"פ מקרי דיעבד דהא ע"י גירושין מחזיקינן הקדושין ובוודאי נתקדשה לו וא"כ שפיר מהני מקום אמתלא ובמקום אמתלא אם נשאת ל"ת ומיושב שפיר לפ"ז למה נקט ברישא גבי גירושין על תנאי ובקדושין קרוב לה ועפ"ז ניחא דבקדושין לא יוכל למינקט דעכ"פ אסורה לכתחילה: וראי' לזה דכל סברת ב"ש דמיקרי דיעבד דאנן מחזקינן שיהי' מיקרי נשואין ע"י גירושין דאל"כ לפי סברתו דאם יצא בזאח"ז מיקרי קלא בתר נשואין קשה מגמ' דלקמן דקאמר יצא קול מזה ומזה מגרש ראשון ונושא שני, וקשה יהי' מקרי קול בתר נשואין דקול ראשון וצ"ל דכל סברת ב"ש דהכא ע"כ אם אמרינן דקול גירושין אמת ע"כ קול קדושין אמת כמובן ובודאי נשאת לו, רק הא דלא מהני אם יצאו תרי קלא בב"א כי דלא מקרי עכ"פ קלא דבתר נשואין דיצא בבת אחת כמו בשעת נשואין תיכף ולפ"ז נראה ברור דעכ"פ זאת מודה ב"ש דמיקרי דיעבד לאמו דאם נשאת ל"ת ומיירי מתניתן שיצא קול קדושין לכהן ואח"כ נתגרשה ממנו ודו"ק היטב: הנה קשה לי לפי מה דכתב תוס' דארוסה איכ' חידוש יותר דאין חוששין לה מנשואה כיון דלא נתפרסם הדבר בארוסה א"כ למה נקט במתניתן יצא שמה בעיר שנשואה היא חוששין דאיכא חידש יותר וצ"ע לכאורה: וי"ל לפי מה דכתב מהרש"א לקמן בדעת תוס' שהם פירושו דמה דקאמר רב שיננא דיאמרו קדושי טעות היינו בראשון שיצא קול קדושין יאמר עולם דקדושי טעות תמה בפ"י מה קדושי טעות אך באמת דברי מהרש"א מבואר ביבמות דף פ"ח בתוס' וברש"י דיאמרו קדושי טעות על תנאי שאני כהן ונמצא לוי רק שם מבואר בתוס' בפלוגתא דר"ע ורבנן דר"ע אמר דתלי' בקדושי טעות אבל רבנן לא חיישי לקדושי טעות, והנה פ"י מקשה על מהרש"א דלפי דבריו למה תקנו במתני' יצא שמה בעיר מקודשת דהא יאמרו דקדושי טעות היא אך באמת זה לא קושי' דהתם שאני שאין חוששין לקלא שאמת אבל לא מפני חשד העולם ורב שיננא סבר מבטלין קלא, וא"כ מתורץ קושי' הנ"ל דארוסה איכא חידש יותר דחוששין דאע"פ דיכול לתלות שקדושי טעות הוא כסברת מהרש"א אפ"ה לא תלינן כנ"ל אבל בנשואה ליכא חידש דהא אין תנאי בנשואין ודו"ק היטב: ולפ"ז מתורץ ג"כ קושי' הפלאה בק"א בסי' מ"ו על הנהו בי רב דמסופקים יצא קול מראשון במאי מסופקים דהא קתני במתניתן הרי זו מקודשת ועפ"ז ניחא דהם מסופקים די"ל מתני' אתי כרבנן אבל אנן פסקינן כר"ע דחייש לקדושי טעות י"ל דלא אכפת לן בקלא ודו"ק היטב (ועיין בלח"מ בפ"ט מהל' אישות שמבי' דפסקינן כר"ע: אבל באמת קושי' הפלאה לאו קושי' דכתב בעצמו די"ל דמסופקים אם תצא או לא רק כתב שזה דוחק, ולפ"ז נראה בהיפך דאדרבה הם סברי דודאי לא תצא דהא רב סבר לעיל בעדי' ביבמות דף ק"ח ומבואר שם דרב גופי' מתיר אפי' בקלא דלא פסיק ואמאי הא גבי בועל הוי קודם נשואין ואין לומר דשם מיירי בקלא דלאו דבר ברור רק קול הברה בעלמא חדא דלא משמע כן ועוד כמה פוסקי' סברי דרב מתיר אף בעידי כיעור עכ"פ סגי כמו הכא נרות דולקות ורגלים לדבר וא"כ למה לא תאסר וצ"ל דרב סבר בקלא דוקא לכתחל אסור ובאמת לפי פירש הרמב"ם דיצא שם מזנה בעיר מיירי אף בקלא דאתחזק בב"ד ניחא א"כ ע"כ זנות עדיף די"ל פריצותא בעלמא אבל מרש"י לא משמע כן כאשר כתבתי לעיל מתורץ קושי' תוס' מאי מקשה הגמ' על שמואל דלמא מהדרי' לרב לשיטתי בקיצר לא תצא אף אם לא העמיד על בריו ודו"ק היטב: הנה ראיתי בב"י בסי' מ"ו ס"ק י"ז כתב בז"ל וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לה אין מתירין אותו הואיל ויצא קול ראשון שזרק לה סתם. ולבבי לא כן ידמה דלא משמע כן מפוסקים כיון דיצא כן תיכף מקום אמתלא דהיינו מהני אח"כ ואף ספק קרוב לה דהא כן מפרש מתניתן דיצא מיד מקום אמתלא ואח"כ אמתלא ובמתניתן רק קתני ספק קרוב לה מוכח דאל"כ אם יצא שבודאי קרוב לה זה תלי' לכאורה אם מבטלין קלא או לא וצ"ע כעת: הנה נב"י מ"ק שאלה הקשה על הרמב"ם דפסק בחליצה ל"ח לקלא כלל כיון דהוי דרבנן מגמ' דכתובות דף ק"ו דיצא קול ב"ג וב"ח נפסל ע"ש ותירץ בדוחק. ול"נ דהא דפסק הרמב"ם דלא חיישינן בחליצה היינו כיון שיש לה חזקת כשרות לכהונה וגם טוענת ברי אבל התם גבי בנה לא הי' טענת ברי וגם הוא לא טוען ברי וגם אין לה חזקה, ועיין בתוס' קדושין דף ס"ו גבי ינאי מלך מש"ה פסלינן משום קלא אף באיסור דרבנן ונכון הוא: ולפי שיטת ראב"ד דאף בחליצה פסלינן לקלא י"ל קושי' מהרש"א והר"ן מאי מקשה הגמ' ואסרינן לכהן והא קלא דבתר נשואין דלמא מיירי בקלא דקודם נשואין ולכהן אחר ע"ש וי"ל דבאמת קשה לפי ה"א אמאי לא נקט חידוש יותר דחליצה ג"כ פסול איכא רק איסור דרבנן וע"כ מש"ה נקט גרושה ולבעלה כהן דשניהם טוענין ברי אפ"ה אסור משום חשד כנ"ל וא"כ שפיר מקשה הגמ' דע"כ מיירי לבעלה כהן אסרינן אבל לפי האמת בקיצר ל"ק אמאי לא נקט חליצה כמובן ודו"ק היטב: נשלם סוגיא דקב"נ חולין בר"פ אלו טריפות דרבוצה ב"י בסי' כ"ט תמה על הרמב"ם וטור דמביאין ח' מיני טריפות נאמר למשה מסיני, ואנן פסקי' כרכיש בר פפא דלקתה בכולי' טריפה וא"כ איכא ט' כמו דאמר הגמר' לאפוקי דרכיש בר פפא, וע"ש בד"מ ול"נ דלכאורה קשה לפי מה דמביא ש"ך בשם מהרש"ל ביש"ש פי' מ"ד דאם הקטינה כוליא ע"י חולי ואח"כ נטלה כולי' ג"כ כשר דמצינו טריפה לדחוזר לכשרותה כמו ראיה שנקבה וסביך בבישרא ומחולק על כלבו דכתב דאם ניטל הכולי' ע"י חולי ג"כ טרפה דלא מצינו טרפה חוזר לכשרותה וכתב יש"ש דוקא בנטלה צומת הגידין פסק הרא"ש והרשב"א דלא כרמב"ן וטריפה אף אם ניטלה אח"כ כל ארכובה ועצם האמצעי היינו בניטלה בידי אדם דאדם אינו יכול לחזור לכשרותה דלא מצינו דטרפה דמהני בדרי סימנין דאל"כ לא יהי' טרפה ע"ש אבל בנטלה בידי שמים דהיי' ע"י חולי ממילא בודאי מצינו דחוזר לכשרותה, ע"ש ולפ"ז קשה דלמא לעולם עולא סבר לקותא דרכיש בר פפא, רק מש"ה לא מני לקותא דרכיש משום דיכול לחזור לכשרותה אם אח"כ נטלה כולי' ע"י חולי. דכשר דנטלו הכליות כשר והוא לא מנה רק טרפות דאינו חוזר לכשרותה: אך י"ל עולא לשטתי' ע"כ סבר דאינו חוזר לכשרותה אף בנטלה בידי שמים ע"י חולי, דעולא סבר לקמן בפרק בהמה המקשה דף ע"ה מן ארכובה ולמעל' טרפה היינו כנגדו בגמל ניכר, וממילא סבר דבעצם אמצעי שלא במקום צ"ה כשר כמבואר לקמן. וקשה א"כ האיך קתני וכן ניטל צ"ה משמע דומי' דרישא מארכובה ולמעלה דפסולה כ"כ ניטל צ"ה טרפה ואינו חוזר