יריעות שלמה יורה דעה חלק א קנח

דשם פסקינן דנכרי לאו בר עדות הוא וממילא פסקינן כר"מ. ודו"ק היטב: ועפ"ז ניחא קושי' מהרש"א לעיל דהשתא סבר כמ"ד דינא דמלכותא דינ' והקשה מהרש"א דעדיין קשה לפי האמת. ועפ"ז ניחא דבאמת י"ל דברייתא אתי' כר"מ נכרי בר עדות. וא"כ מתנה ג"כ כשר. רק א"כ קשה למה לא קתני דפסול כל שטרות בהדיוטת ובג"נ כשר כרבנן והוי ארבע וע"כ צ"ל דלא גמרו וכרבנן ס"ל אבל לפי האמת י"ל מש"ה לא קתני הדיוטת כיון דאית' בקידושין ודו"ק היטב, כסוגי' דמעמד שלשתן: תוס' ד"ה קסבר ר"פ וכו' וא"ת לר"פ רב גופי' אמאי לא מוקי במעמ"ש אפי' אין ציבורין. ובפשוט נ"ל ליישב לפי מה שכתב תוס' לעיל מש"ה לא מוקי דטעמי משום מצוה לקיים דברי המת דכיחידאה לא בעי לאוקמי רב מתני' אע"ג דהילכת' כוותי' והנה איתא בקדושין דף מ"ו במלוה ע"פ במאי פליגי בדר"פ אמר רב דהיינו רבנן דסברי אינו מקודשת סברי דמעמ"ש אינה קונה. וא"כ נהי דרב פוסק הלכה כר"מ דמעמ"ש קונה. רק מתניתן לא בעי לאוקמה כיחידאה. דהיינו כר"מ אבל על ר"פ גופי' לא יוכל לומר הגמ' תירץ זה כיון דלפי פ"א אמר רב דוקא בפקדון אבל לא במלוה. וע"כ פוסק כרבנן דשם רק בפקדון מודים. או דסבר דפליגי בפלוגת' אחרת. וא"כ שפיר קשה אמאי לא מוקי בציבורין וככ"ע אבל לפי האמת דליכא חילק בין מלוה ופקדון. דמאן דסבר דמעמ"ש קונה סבר אפי' במלוה. ומ"ד דסבר דאינו קונה מעמ"ש סבר אף בפקדון אינו קונה. דאינו מחלק בין מלוה או בפקדון וא"כ שפיר ליכא לאוקמי במעמ"ש וכיחידאם. ודו"ק היטב: ועפ"ז מיושב קושי' למה קאמר הגמ' שם דפליגי במלוה ע"פ במעמ"ש ולא קאמר דפליגי אם סמכה דעתו ע"ש ועפ"ז ניחא לשיטתו ע"כ סבר דפליגי במלוה ע"פ לענין מטמ"ש דאל"כ למה לא בעי לאוקמי מתני' במעמ"ש ובאין ציבורן. והיינו דגמ' שם קאי אליבא דרב זביד דסבר דרב מוקי במעמ"ש ובודאי לא פליגי אם רב קאמר אף במלוה או דוקא בפקדון רק מש"ה מוקי דוקא בציבורין כיון דמלוה סברו רבנן דלא תקנו מעמ"ש. אבל ר"פ סבר אליבא דרב דליכא חילק במעמ"ש בין מלוה או פקדון והיינו דקאמר ל"ש מלוה ול"ש פקדון דהיינו דליכא חילק בין מלוה או פקדון. ודו"ק היטב: והנה עדיין קשה לתירץ שני של תוס' דכיחידאה מוקמינן אם הילכתא כן רק הא דלא מוקי משום דמצוה לקיים כיון דלא הושלש מתחילה לשם כך. אך י"ל אדרבה לפי תירץ זה בקיצר י"ל. דהנה נקדים דהרי"ף הוכיח דוקא לחזור לא מצי לחזור בתן כזכי אבל עכ"פ צריך להיות דמטו שטר שיחרור ליד עבד מדקתני לא יתנו לאחר מיתה ובאמת איכא למידק טובא על הוכחתו די"ל דאיירי במסר ליד דלמא מיירי במסר שלא מיד ליד. וכבר מונח ביד שליח ומש"ה לא אמרינן תן כזכי. ואף גם זאת קשה דלמ' אתי' כר"מ דסבר חוב הוא לעבד. אך זאת י"ל דראי' מזה דהרי"ף קאי בשיטת בעל עיטר דאם גלתה דעתה שרצונה להתגרש מקרי זכות לאשה ומכ"ש לעבד. וא"כ כיון דמיירו במעמ"ש רישא ג"כ מיירי במעמ"ש ורצונה בכך כדכתוב תוס' דמעמ"ש לא שייך בע"כ. וא"כ ידעינן שאשה רוצה בגט שפיר קשה למה לא אמרינן תן כזכי' לא אמרינן רק לענין חזרה, אבל גיטי לא הוי עד דמטא גיטא לידי'. ואדרבה בזה יובן מה שהקשה לדעת הרי"ף לכאורה לפי שיטתו קשה עדיין למ"ד דתופס לב"ח במקו' שחב לאחרים קנה קשה ממתני' למה לא יתנו לא"מ ובזה בודאי מודה הרי"ף דזכי' לגמרי והן הקשה ס' משנת דזר"ע קושי' זו והניח בצ"ע לדעת טור דהבין כדעת הרי"ף דבזכי' לגמר לכ"ע גיט' הוי מיד. ועפ"ז ניחא דמ"ד דסבר תופס לב"ח קנה סבר כתירץ הגמ' דמיירי בשכיב מרע. ולא מיירו כתירץ הגמ' במעמ"ש. ואדרבה בזה י"ל בקיצר קושי' תוס' הנ"ל דמש"ה לא מוקי רב במעמ"ש דסבר תופס לב"ח קנה ומיירו רישא אף במעמ"ש. וא"כ קשה נימא דהוי תופס לב"ח ויהי' משוחרר מיד. והא דלא אמר הגמ' על ר"פ דמש"ה לא מוקי במעמ"ש זה אינו דר"פ גונה סבר תופס לב"ח קנה במקום שחב לאחרים אינה קונה כולם. עיין בכתובת פ"ו סבר שם כן בפירש. אבל רב גופי' י"ל דסבר תופס לב"ח אף בחב לאחרים קנה. ודו"ק: אבל לדידי לא ניח לי בזה דקושי' משנת דר"ע בלא"ה לא קשה מידי דהר"ן כתב בפירש לעיל למ"ד תופס לב"ח קנה ע"כ מיירי שאמר השליח בפירש שתופס בשביל עבד ואמר אני זכיתי בה אח"כ ע"ש וא"כ לק"מ ממתניתין דהכא מיירי שאינו תופס השליח בשביל עבד בשלמא למאן דאמר תן כזכי כיון דאמר זכו והשליח נטל ממנו על כרחו דעתו לזכות לחבירו וזה ברור: ולפי דעתי נראה. מש"ה הוכיח הרי"ף דאמרי במסרו. מיד ליד. דהנה תוס' מקשין למה צריך למתני לקמן דאין גט לאחר מיתה תיפק לי' מהכא. ותירצו בדוחק. אך י"ל דבאמת מקשה תוס' על הגמ' והא לא משך תיפק משום מצוה לקיים דברי המת ותרצו דצריך דוקא משולש מתחילה לכך. והכא לא מיירו במסרו מיד ליד מדלא קתני זה. אבל באמת ברישא דקתני גט זה י"ל שפיר במסרו מיד ליד. וא"כ שפיר לא יתנו לאחר מיתה. דבשעת מיתה מיד זכתה בנייר מטעם מצוה לקיים. ואף דבשטר לא אמרינן מצוה לקיים כמו דלא אמרינן גבי שטר דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין. דבשטר לא אמרינן דברי שכיב מרע עיין ברשב"ם במס' ב"ב דף קל"ג וכן מצוה לקיים דברי המת ג"כ לא אמרינן לענין שטר אבל עכ"פ גוף הנייר קנתה בעצמו וכמו שכתב תוס' לענין מעמ"ש במס' ב"ב בתירץ שני דגוף הנייר קנתה בעצמו. וה"נ הכא דעכ"פ קנתה גוף הנייר מיד משום מצוה נקיים. ואין לומר משום מצוה לקיים לא קנתה מיד רק מצוה שיתן לה. זה אינו דהא לקמן מבואר אם מת נותן בחי המקבל. אע"ג דמקבל ג"כ קודם שנתנו לה אפ"ה יתיר ליורשיו משנשתלחו משום מצוה לקיים ופירש רש"י דמיד זכה כיון שמת נותן ע"ש וה"נ הכא וא"כ האיך יתנו לאחר מיתה הא קודם נתינה כבר נייר שלה ורחמנא אמר ונתן בידה שנייר צריך להיות משלו. וא"כ מש"ה לא יתנו לאחר מיתה ואינו מוכח מהכא דאין גט לאחר מיתה. וא"כ שפיר הוכיח הרי"ף דמיירו במסרו מיד ליד דאל"כ ליכא מצוה לקיים וכתירץ תוס' ודוקא הושלש מתחילה לשם כך: ולפ"ז י"ל היטב קושי' תוס' על יש ספרים דגרסי בפקדון דוקא חיישינן למנה קבור. וא"כ לוקי בבריא ובאין ציבורין ובבריא לא חיישינן למנה קבור. ועפ"ז ניחא דרב לא בעי לאוקמי כיחידאה מתניתן משום מצוה לקיים. וא"כ קשה קושי' תוס' למה צריך למתני לקמן דאין גט לאחר מיתה מש"ה מוקי בשכ"מ ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין וקנתה ג"כ גוף הנייר מיד לאחר מיתה, מטעם דברי שכ"מ וא"כ מש"ה לא יתנו לאחר מיתה. כיון דקנתה כבר גוף הנייר ומיד לאחר מיתה. וא"כ שפיר צריך לאוקמי בש"מ ושפיר צריך ציבורן מטעם מנה קבור. ועפ"ז מיושב היטב קושי' תוס' מאי מקשה הגמ' מריש' דאמר תנו נותנין. ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין דלמא רישא לא מיירי בשכ"מ ועפ"ז ניחא דהא כל טעמ' דרב דמוקי בש"מ ובציבורן. ולא מוקי בברי' ובאין ציבורן