יריעות שלמה יורה דעה חלק א קנז

וא"כ חזינן דבעי עדי חתימה מדכתב וכתב לה. וכמו דאמר הגמ' לקמן דהלכה כר"א בגיטן אבל לא בשטרות דכתב כתב וספר וחתם משמע דבעי חתימה. ור"א סבר עצה טובה קמ"ל והכא לא שייך זאת א"כ לבעי עדי חתימה דהא כתיב וכתב לה דהיינו הבעל וממילא בעי ע"ח ואף אם יצווה הבעל לסופר שיכתוב מ"מ אינו מקוים וכתב לה דכי כמ"ע דמי אבל לא כתב סופר ולכן נלע"ד אדרבה דמזה מוכח כשיטת נמ"י דוקא לר"מ מהני דגלי קרא מדכתב וכתב לה. אבל ר"א לא סבר מצד סברה דכ"י כמ"ע דמי וא"כ מהני ע"מ בלי ע"ח. ומתורץ היטב קושי' תוס' לעיל דף ג' ע"ב ד"ה האיך מוכיח הגמ' מר"א דבלי ע"ח כשר דלמא מכשיר ודוקא בשלשה גיטן פסולין. אבל בכתב סופר לחוד לא מהני ע"ש ועפ"ז מתורץ דלר"א ע"כ מוכח דכ"י לאו כמאה עדים דמי ס"ל וא"כ לא עדיף מכתב סופר ודו"ק: אך זה ניחא לשיטת הפוסקים דכתב לה קאי על הבעל אבל לשיטת הפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה פיר י"ל דאף לר"א מצד סברה כ"י כמ"ע דמי רק וכתב לה קאי על הסופר. ואמרתי דבזה מובן היטב דברי ר' יודא דקאמר עד שיהא כתיבה וחתימה בתלוש ופירש הרשב"א בחדושיו לעיל טעמא דסבר דכתב משמע כתיב' וחתימה אבל אינו מובן היאך משמע מכתב לה תרתי ועפ"ז ניחא דר' יודא סבר כתב לה קאי על הבעל א"כ ממילא מוכח כתיבה וחתימה דכ"י כמאה עדים דמי וזה נכון מאוד: ועפ"ז מתורץ הרבה קושית לקמן דף כ"ג דלר' יודא לפי הנ"ל בודאי בעי שליחות בכתיבה דר' יוד' ע"כ סבר כתב לה קאי על הבעל ע"ש: ועפ"ז מתורץ ג"כ קושי' תוס' לעיל דקאמר הגמ' דמהדר לאוקמי כר"א דהילכתא כוותי' בגיטן משמע בשטרות לא ובאמת הלכה אף בשטרות ע"ש בתוס' ועפ"ז ניחא דשם קאי הגמ' דלא מוקמי מש"ה כר"י ע"ש ולפי הנ"ל ר' יודא גופי' מודה בשאר שטרות כר"א דאמר עמ"כ רק בגיטן דכתב וכתב לה קאי על הבעל אבל בשארי שטרות אע"ג דכתיב וכתב בספר וחתם עצה טובה קמ"ל ומש"ה קאמר הגמ' הילכתא כוותי' בגיטין ודו"ק: אך לפ"ז מקשה מאי מקשה הגמ' חספ' בעלמי' דלמא מתניתן אתי כר' יודא. וא"כ בשאר שטרות מהני עמ"כ רק בגטין דכתיב וכתב לה על הבעל ס"ל. אך סוגי' קאי לשמואל ושמואל לשיטתו חתמו אתורף קאי. וא"כ אינו מוכח מר' יודא כלל דסבר כתיבה וחתימה בעי כמבואר לעיל בתוס' אבל לדידן באמת לא צריכין לתירץ הגמ' דינא דמלכות' ודו"ק היטב: השתא הדרינן לעניניתנו לתרץ קושי' פ"י בא"א: תוס' מקשה לעיל אמאי לא תני דאיתא בע"כ. וי"ל לפי מה שכתב הר"ן דמש"ה עשאו מוליך ומבי' גבי שחרורי עבדי'. ומקשה תוס' למה לא יקבל העבד הגט ע"י שליח. ותירץ הר"ן דיתן לו בע"כ ע"ש וא"כ מוכח דשחרור עבד איתא בע"כ וק"ל: ובאמת אמרתי ג"כ דמובן מה דקתני במתני' לעיל שוי' גיטי נשים לש"ע למוליך ומבי' ומקשה תוס' איפכ' הל"ל דעיקר מוליך ומבי' בג"נ. וי"ל דהנה בפ"י הקשה למ"ד תן כזכי למה תקנו כלל מוליך ומביא בש"ע דהא הוי שליח לקבלה ובשליח קבלה כתב הר"ן וכל הפוסקי' דאצ"ל בפנ"ח ובפנ"כ. אך באמת זה לא קשה כלל דהא משכחת שיאמר בפירש שתהי' שליח להולכה ולא תזכה עבור עבד. וזה פשוט: אך באמת לפ"ז בודאי שייך לומר דאתא בעל ומערער דהר"ן כתב דטעמ' דשליח קבלה אין צריך לומר חיישינן דאת' בעל ומערער דבודאי גמר הבעל ליתן גט לאשתו ולא ירצה לחזור וממילא לא יערער אבל בשליח הולכה אמרינן דבדעתו לחזור ולא גמר בדעתו לגרשה. וא"כ חיישינן דלמ' יתחרט עתה ומערער ע"ש וא"כ בש"ע בודאי חיישינן דאתא מערער כיון דאם ירצה הי' יכול לומר זכי' לעבד ויגרוש לאלתר וע"כ דעתו לחזור וא"כ בודאי יערער וק"ל: מה שכתבתי לעיל לתרץ קושי' פ"י דלרבה דאמר לפי שאין בקיאן לשמה. ל"ל דמיירי בכ"י אבל לדידן שפיר י"ל בכתב בכ"י והוי רק פסול דרבנן. אי"ל תקשה א"כ למה ליתא בקידושין אך זה אינו לא מיבעי'. לפי שיטת רש"י לשיטתו דכיון דהוי רק פסול דרבנן האיך יכולין לעקרין קידושין דאו' וא"כ ה"נ הכא דנהי לכתחילה אינו רשאי לקדש בקידושין הללו אבל בדיעבד מגורשת כן פירוש מהרמ"ש בשיטת רש"י ונכון הוא ואף לשיטת תוס' ניח' דכיון דכל טעמ' דכ"י פסול משום אין בו זמן ובקדושין כשר אין בו זמן. ואדרבה מתורץ קושי' תוס' למה לא תני אין בו זמן דלית' בקידושין ועפ"ז ניח' דהוי בכלל ערכאות. אך בפשוט י"ל ג"כ לפי שיטת נמ"י הנ"ל דבקדושין פסל מדאו' כתב בכ"י א"כ ליכא חייש בקידושין דבקידושין פסל מדאו'. ואדרבה עפ"ז מתורץ מה דקשה לי לפי תירץ שני חוץ מבגיטי נשים דהא קידושין ג"כ בכלל ובאמת לית' בקידושין ועפ"ז ניחא דתירץ שני סבר דאית' ג"כ בקידושין רק סבר כרבא וטעמ' לפי שאין עדים מצוין שם לקיימו. וי"ל לעיל דמיירי בכ"י וא"כ ליכא חידו' בקידושין וק"ל: קצה"ח סי' ס"ח ואו"ת שם עקשין לשיטת רש"י דנכרי כשר לעדות מדאו' מאי מקשה הגמ' שטר מתנה חספ' בעלמי' ולפע"ד לק"מ דגבי שטר צריך ע"ח שלוחין של לוה או של נותן מתנה. וצריך שיאמרו להם כתבו ותנו ובעל המאור בפ"ד אחין כתב הא דלא מקרי גט ושטר מפי כתבם כיון דצוה המוכר ולוה לחתום מקרי מפי כתב דהיינו כתב מוכח. וא"כ חזינן בפירוש דצריך שליחות ואין שליחות לעכו"ם ושפיר מקשה הגמ' חספ' בעלמא. ודו"ק היטב: והנה באמת לדעתי תלי בשיטת פוסקי' דלשיטת הפסקים דגוי' בר עדות ורש"י כתב באין בפירש וא"כ בודאי לא מהימן ערכאי אחד. אבל אם מצד תקנ' דלמ' מרעו נפשייהו וכשיטת תוס' שפיר אפי' ערכאי אחד נאמן. ולכן נראה לי סיוע מזה דהרמב"ם והרי"ף פסקו דגוי בר עדות הוא. דהנה כולם מקשין למה לא פסקו שמואל דינא דמלכותא דינא. אמנם י"ל דהנה באמת קשה מאוד אי ערכאי אחד נאמן א"כ למה פסלו הדיוטת אפי' בעדי מסירה דאם יכשירו בע"מ יכשירו ג"כ בלא ע"מ כמו בערכאי וקשה האיך יטעו מזה דהא ידעו דערכאי שאני דעדיף אפי' מישראל דנאמן אפי' אחד וישראל בעי תרי וע"כ מצד תקנה דלא מרעו. א"כ האיך יטעו. ולכן י"ל דבאמת גוי בר עדות הוא ובעי בערכאות תרתי ס"ל אך לפי' שמואל דדינא דמלכותא דינא בשאי וג"י בחדא. ואך קשה טובא למה פסלו בהדיוטת וע"כ צ"ל דשמואל מוקי בלא ע"מ פלוגתא דר"ע ורבנן וזה באמת דקוק כדכתב הרא"ש ללכן לא פסקו כשמוא"ל ודו"ק. והנה באמת י"ל דר"ע ורבנן פליגי בזה דר"ע לא סבר כר"מ דגוי בר עדות הוא אם לא מרעו נפשייהו ומצד תקנה האמינהו ערכאות וא"כ אפי' ערכאי אחד כשר ולא יטעו בזה. אבל רבנן סברו כר"מ דנכרי בר עדות הוא ולא מצד דקנה וא"כ בעי דוקא שני ערכאות כמו ישראלים ושפיר יטעו דיכשרו אף בלא ע"מ כמו ערכאות. ועפ"ז מתורץ היטב קושי' הרא"ש על רש"י דכתב דרבא מיירי בשטרי פרסא' ונכרי חתומים עליו. והקשה א"כ יסבור כר"ע ולא כרבנן ובאמת הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. ועפ"ז ניחא