יריעות שלמה יורה דעה חלק א קנב

הנה תוס' מקשה בביצה על רש"י דכתב דר"ש כרגלי ממלא כיון דלא קנה חבירו קנה המגביה. ומקשה תוס' דלא מסתבר כיון דלא נתכוין לזכות ליקנות שיקנה המגביה. ועוד מקשה שיטה מקובצת א"כ למה קתני יתנה לעני הנמצא ראשון. לזכות הוא בעצמו אי אמרת מעני לעני מחלוקת. תוס' מקשה ממתניתן דקתני אם אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום משמע דלא קנה המגביה ומה שתירץ דאמרינן במתנה קא יהיב לא נהיר למהרש"א דאם קנה בעצמו אמרינן בפקדון יהיב. ולכן נ"ל בדבר חדש לפי מה שכתב תוס' בב"מ דף פ"ו דקנין מטעם חצירו ומבאר הפלאה בקידושין דף ק"ו בתוס' ד"ה חבילי זמורת. דלא קשה למה צריך קנין הגבהה או משיכה לקנות מטעם ידו וחצרו ותירץ תירץ נכון וברור דקנין ידו לא שייך רק מה שבתוך ידו אבל קנין הגבהה הוא אפי' מה שחוץ לידו ע"ש בתו'. ועפ"ז מתורץ כל הנ"ל דשם בביצה מיירי שכלי הוא בתוך ידו וכלל גדול דחצרו של אדם קונה שלא מדעתו. וא"כ קנה אף אם לא נתכווין לזכות אבל הכא מיירי בקנין הגבהה א"כ אינו קונה רק מדעת והמגבי' אינו מכוין לזכות ומש"ה אינו קונה. ואל תקשה א"כ אם מיירי שם בענין ידו למה סבר ר"נ דלא קנה המגביה י"ל דהוא סבר כיון דנתכוון לזכות להביא גרע משלא מדעתו. ועכ"פ מתירוץ על ר"ש ניחא ודו"ק היטב: אך לפ"ז יש לחקור לישב גירסה ישנה דשם בביצה דר"נ סבר קנה חבירו ולא קשה קושי' תוס' ורש"י דתוס' סותר אהדדי. דהנה פ"י הקשה במס' ב"מ אי אמרת דקנה המגבי' אם לא קנה חבירו מאי חב לחבירו איכא בזכי' זו מאי איכפת לאחרים אם קנה חבירו או קנה המגביה. ולכן לפי הנ"ל אדרבה מיושב חדאב חברתה דשם מיירי בקנין ידו דקנה המגביה אם לא קנה חבירו ושפיר ליבא חב לאחרים כקושי' פ"י הנ"ל ומש"ה סבר ר"נ דקנה חבירו אבל הכא מיירו בקנין הגבהה דלא קנה המגביה אף אם לא קנה חבירו ושפיר איכא חב לאחרים. ודו"ק היטב: אך לפ"ז יש לחקור דעכ"פ מקצת שבתוך ידו קנה המגבי' מטעם קנין ידו וחצירו ס"ל וכיון דאותו מקצת שקנה המגביה קנה חבירו דליכא חב לאחרי' ס"ל והנה דעת ב"י וש"ך בסי' ק"ה בח"מ דעתם דאם תפס מלוה יותר מכדי חובתו בשביל מלוה אחר מפני כמאן דזכי' לנפשי בזכי' זו זכי' לאחרינא וש"ך הבי' ראיה מר"ן דלא סברי מגו דאבעי' דזכי' לנפשי' ואפ"ה סברי בשנים שהגביהו טלית דקנה מטעם מגו דזכי' השתא לנפשי' וע"כ כל סברה כיון דזכי' השתא בזכי' זו לנפשי'. ואו"ת משיב עליו שלא כדת דכתב דהתם טעמא כיון דמצי כולי לזכות לנפשי'. ע"ש אבל נראה ברור דכל ראי' שכ' הוא מר"נ ור"ח דלא סברי מגו דזכי' לנפשי' ולפ"ז קשה כיון דקנה אתי מקצת מה שבתוך ידו לעצמו וכיון דקנה המגבי' ליכ' חב לאחרים י"ל ממיל' קנה חבירו וכיון דקנה אותו מקצת לחבירו ממילא קנה כולי ס"ל והגמ' דלעיל דף ח' קאי דלר"ש דלא סבר דקנה המגביה אבל ר"נ לשיטתו לפי הנ"ל סבר דקנה המגביה ע"כ צ"ל דמיירו בעשאו שליח וגם י"ל לר"נ לשטתו אתי' וחמור קנה כולי שפיר מב"ח ודו"ק היטב כי קצרתי בלשון כי אפס הנייר: וצ"ל דר"נ ור"ח סברו דלעיל בשנים שהגביהו טלית מיירי בעשאו שליח ובשליח מודה דקנה חב לאחרי' א"כ זה תינח לר"נ ור"ח לשיטתייהו אבל אנן פסקינן המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו וממילא שפיר י"ל אפי' בעשאו שליח לא קנה בתופס לב"ח וליכא ראי' מן יימר בר חשו דהכא כתב רש"י לרב ור"ח לשיטתי' ודו"ק: ובאמת מסופק אנוכי אם לאו זה תלי' שם והש"ך וסמ"ע בשיטה א' בסי' ר"ג אם הקנה מעות ומטלטלין דהוי באת וחמור כיון דקנה אותו מטלטלין קנה כולי או באיפך ולכן ליכא ראי' מר"נ דהוא י"ל דסבר את וחמור קנה כולי ודו"ק: סוגי' דערכאות פ"י הקשה לעיל למה לא מוקי ברייתא כר"מ ואפ"ה הוי רק פסולי דרבנן. ואיירי שכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דכשר מדאו' ופסול מדרבנן. וא"כ שפיר פסולים ערכאות מדרבנן. והניח בצ"ע. ולכאורה י"ל לפי מה שמקש' עוד פ"י למה קתני כלל פסול ערכאות דבקוצר פסול מטעם שלא לשמה דהא גוי אדעתי' דנפשי' עביד. ולפי האמת ניחא דאיירו בשמות מובהקין וא"כ ליכא חשש שלא לשמה דהוי כדיוטא בעלמא כמו שכתב הרשב"א לעיל אבל לפי ה"א דלא ידע עדיין ואוקי כר"מ א"כ קשה דהוי בכלל מוליך ומביא. וקשה לרבה דסבר משום לשמה למה הוי ארבע. אמנם י"ל דמזה ראי' לשיטת הפוסקים דסברי דהא דגוי אדעתי' דנפשי' עביד היינו דהוי ספק אבל לא ודאי וא"כ שפיר קתני שלשה דרכים דהיינו ערכאות דפסל בג"נ ושחרורי עבדים בודאי אבל לא מספק ומטעם דלאו בני כריתות נינהו או מטעם דלאו בני עדות ננהו והולד בודאי ממזר אך זה ניחא אי הוי פסולי דאו' אבל אי הוי פסול דרבנן דהיינו כתב בכ"י ואין עליו עדים וא"כ שפיר קשה למה קתני שלשה דרכים הא ערכאות בכלל מוליך ומביא לרבה אבל לפי תירוץ הגמ' דאיירי בעדי מסירה ובשמא וא"כ ליכא חשש שלא לשמה דהא הוי שמות מובהקין והוי כדיוטא בעלמא אבל בכ"י לר"מ דעכ"פ פסל מדרבנן בלתי ע"ח מ"ט ע"ח יהי' כשר דהיינו ע"י ערכאות וא"כ הוי בודאי פסולין מטעם שלא לשמה דהא מפני שיהי' כשר וא"כ בודאי בעי לשמה כמו דאמר הגמ' לעיל וכ"ת ר"א נהי דחתימה לא בעי מדאו' אבל מדרבנן בעי וממילא בעי לשמה ע"ש וה"נ הכא וזה פשוט וא"כ למה קתני כנ"ל פסול ערכאות דהוא בכלל מוליך ומביא. וכיון דפסול רק מדרבנן ממיל' ליכא חילק אם פסל בודאי או מטעם ספק ושפיר מקשה הגמ' בממ"נ אם איירי בפסולי דרבנן הא הוי בכלל מוליך ומבי' ודו"ק היטב: ובזה נבון דמתורץ לקמן היטב דברי רש"י שכתב דהוי שנוים דחוקים ומקשה תוס' דהא לפי האמת אתי ע"כ ברייתא כמ"ד ע"מ כרתי. דאל"כ הוי מילתא דאיתא בקדושין ועפ"ז ניחא. דלדידן דפסקינן כרב' דטעמא לפי שאין עדים מצוין לקיימו א"כ ע"כ י"ל לפי האמת דאתי' כר"מ ואיירי בכתב בכ"י דהוא רק פסול מדרבנן וא"ל דהוי בכלל מוליך ומבי' טעמא משום קיום ולא משום לשמה. ושפיר צריך למתני ערכאות דפסולין ודו"ק: אך לפ"ז הדרא קושי' אחרינא לדוכת' מאי מקשה הגמ' האי שטר' חספא בעלמא דלמא מיירי דכתב בכתב ידו דקונה מטעם כתיבת ידו דכמאה עדים דמי. ואף מדרבנן ג"כ כשר דהא בשאר שטרות אף אין בו זמן כשר וקושי' עצומה היא: ובזה שפיר קתני חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדי' דפסל עכ"פ מדרבנן ע"ח וע"ח ערכאות פסולין המה לגט. וא"כ שפיר מיושב היטב מתניתן. אך באמת מסופק אני אם בשטר מתנה מהני לקנות על ידו בכ"י לפי מה שמסופק בנ"ז בפ"ד אחין והוב' בב"ש סי' ל"ג דאף בשטר קדושין מהני כ"י ומבי' בשיטת דיש פוסקים סוברים דוקא בגט מהני דכתיב וכתב לה אבל בקדושין לא מהני וא"כ בודאי ל"ק כלל קושי' פ"י הנ"ל ועקרי' דכמו בקדושין לא מהני ג"כ בש"ע וכן מוכח דאל"כ לתני דשוי' ג"נ וש"ע לענין זה דמהני כיי. רק זה י"ל דלפי האמת דאתי כר"א