יריעות שלמה יורה דעה חלק א קמה

שבחא דהא כולי' שלו הוא וזה נכון הוא מאוד. ואף דגמרא דידן דקאמר אף לענין קדשים אינו אומן קונה בש"כ היינו דגמרא דילן סברי דלא כר"א דמצד סברא אין אומן קונה בש"ך ומשום דכליו של בעה"ב ממילא שבח ג"כ ב"ב או דלדעת ב"ב השביחוהו ואינו רוצה לקנות אבל הטור פסק לענין זה כר"א כיון דלא מצינו חולק בזה בפירוש על שכרו מותר וע"כ ס' דמיד נעשה מלוה כמו שבארנו ממילא קנה מיד הב"ב כל שבח משבא לעולם בההוא חוב שמחייב לו גופו ונכסים מהיום כמו שבארנו ממילא קנה מיד הב"ב כל שבח משבא לעולם בההוא חוב שמחייב לו גופו ונכסים מהיום כמו אגרא לביטשא לפירושנו הנ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא: והגמ' דידן דקאמר במה מקדשה משמע דנעשה מלוה למפרע ולא מיד ניחא ג"כ דהכא קאי הסוגי' לר"א דבארנו דע"כ ס' דאינו נעשה מלוה מיד דאל"כ יקני הב"ב מיד השבח כלי' ושברן חייב יהי' וע"כ ס' דנעשה מלוה למפרע ושפיר מקשה במאי מקדשה ודו"ק היטב: ועפי"ז נבוא ליישב ג"כ דברי הרמב"ם שמצינו לעיל דלא הביא תי' הגמרא הקדיחו בשעת נפילה. דלכאורה קשה מאוד מאי קאמר הגמרא לימא מסייע לר"א מן נתן צמר לצבע דמי צמרו אין דמי שבחו לא ש"מ אומן קונה בשבח כלי דהא בהאי גוונא דסי'. דהאומן וסמנין הוא דמשבחי מהאי טעמא קאמר הגמ' בסמנין דבעה"ב דלכ"ע אין אומן קונה כיון דסמני' הוא דמשבחי ועיין ברש"י וברשב"א פשיטא דשבח של אומן דבמאי קנה לב"ב סימני' שלו בשלמא בשידה תיבה ומגדל דהוי רק שבח מעשה ידי ניחא דאמרינן דלדעתו השביחהו או ממילא הוא שלו כיון דכלי שלו אבל בסמנין דאומן אף דלדעתו השביחהו במאי יהי' של ב"ב. ואמת יש לתרץ דהגמ' דהכא קאי א"א אין שבח סמנין על גבי צמר דאמרינן לקמן לית לך ולא מידי וממילא א"צ הקנאה ועיין בקצה"ח סי' ש"ו וי"ל דהרמב"ם כיון דהוי אבעי' ולא אפשטה אם יש שבח סימנין מש"ה אינו מביא דוקא דהקדיחו בשעת נפילה ודו"ק ומש"ה נימא נמי דקאמר הגמ' לימא לית דר"א אף דלא פסקינן כר"א רק כוונת הגמ' תפשוט דאין שבח סמנין ע"ג צמר וכבר הרגיש בזה קצת הפלאה בקידושין. אמנם לדברינו הנ"ל ניחא היטב דמאי דקאמר לימא מסעיי' לי' לר"א אינו כוונת הגמר' לגוף הסבר' דאומן קונה דלא אמרינן לדעת ב"ב השביחהו רק עיקר כוונת הגמ' דלא אמרינן נעשה מלוה מיד וקנה והבעל מיד בתורת חליפין עבור חוב ושכירות לו שנשתעבד לו וע"ז מבי' ראי' שפיר מן נתן צמר לצבע דאין אמרינן דנעשה מלוה מיד א"כ אף בנתן צמר לצבע ליתן לו שבחו דשפיר קנה הב"ב סמנין ושבחו כיון דנשתעבד לו חיוב שכירות משעה שעשה קצת מלאכה וקבל הצבע וכבר קנה הב"ב בתורת חליפין ובתורת דמים השבח והסמנין. ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם הנ"ל דהא הרמב"ם והריף פסקו אף לעניין קדושין אין אומן קונה מדקאמר רבא דלכ"ע אין אומן קונה וע"כ מהאי טעמא כיון דכלי שלו הנשבח ג"כ של בעה"ב או דלדעת ב"ב השביח ושלא לקנות וזה טעם לא שייך בנתן צמר לצבע דבמאי יצא הסימנין מרשות בעה"ב ובמאי יהי' נקנה לבעה"ב ומש"ה מודה הרמב"ם דכה"ג לכ"ע אומן קונה בש"כ ואין צריך להביא הקדיחו בשעת נפילה ומאי טעמא קאמר הגמ' לימא שמואל לית לי' דר"א דבכה"ג פסקינן כר"א דבמאי יהי' נקנה לב"ב סמנין ושבחו ודו"ק: אולם בעיקר סברא של תוס' הנ"ל אף אם ישנה לשכירות מתחוע"ס אינו נעשה מלוה מיד רק עד שעה שנגמרה והחזירה הן אמת מלשון רש"י בקידושין משמע כן דכ' רש"י דנעשה מלוה למפרע אבל לפע"ד נראה דרש"י לא כ' כן רק דוק' בקבלן שקבל בקבלנות א"צ אם אעשה קצת מלאכה ולא גמר מלאכתו פשיטא דב"ב אינו חייב לשלם לו מה שמגיע לו מן מקצת דהא קצב לו בקבלנות לגמרי וא"כ שפיר כ' רש"י דהא דאמרינן ישנה לשכירות מתחיל' וע"ס היינו אם נגמר לבסוף הוברר הדבר שנעשה מלוה למפרע משעה שעשה קצת מלאכה ולא מלוה מיד אבל בשכר יום דיכול לחזור בחצי היום. וצריך לשלם לו כל שעה מה שמגיע לו א"כ פשיטא כיון דאמרינן ישנה לשכירות מתחילה נעשה מלוה מיד משעשה קצת המלאכה. ולפ"ז העליתי לתרץ קושי' מהדורא בתרא למה לא מתרץ הגמרא דכ"ע אומן קונה ובשכר יום איירו גבי עושה שריים נזמים דלא שייך אומן קונה. ולפי דברינו מיושב בהקדים דרשב"א בקדושין על הגמ' מקשה קושי' עצומה דקאמר דאם אמרינן ישנה לשכירות מתחילה וע"ס הוי מקדש במלוה דלמה יגרע מאם אמר התקדשי באלו דמבואר לעיל דאף אכילות ראשונה ראשונה מצטרפין כיון דנתן לה לשם קדושין וברשות דידה קמתאכלי ה"נ דהכא הוי כמו דהתקדש באלו שכירות והפלא"ה מקשה עצום יותר לשיטת הפוסקים דאף אם אמר בזו ובזו אם גמר לענין קידושין קודם שנעשה מלוה ולא מקרי מתקדש במלוה והוי כמו מקדש לאחר ל' יום עיי"ש מה שתי' הרשב"א כיון דאינו הם באין בב"א לא דמי למקדש באלו אבל לי נראה לפי מה שבארנו בשם תוס' דאף אם ישנה לשכירות מתחילה וע"ס היינו לאחר שנגמר הכלי אז הוברר הדבר שנעשה מלוה למפרע מתחילה אבל לא נעשה מלוה מיד ומבואר בבכורות גבי פדיון הבן דלא מהני אם פדה לאחר ל' יום ונעשה מלוה כיון דאינו בידו לפדות מעכשיו ולא מקרי נתינה עיי"ש וא"כ לפ"ז ניחא דאינו מקודשת דלא אמרינן כל פרוטה ופרוטה יהיב לה לשם קדושין דהא אף אם מקדשה בפי' מעכשיו ופרוטה ראשונה אינו מקודשת דהשתא לא יהיב לה מידי כדכ' תוס' וא"כ מכש"כ דאינה מקודשת אם אמר לאחר שגמר כמו גבי פדיון הבן וא"כ ממ"נ אימת יהיב לה לשם קדושין דמעיקרא משעשה כל פרוטה לא מקרי לשם קדושין דהשתא לא יהיב לה ולא יכול לקדשה בו וממילא לא מקרי נתינה לשם קדושין ובתר הכי כשגמר נעשה מלוה למפרע וג"כ לא יהיב לה מידי והוי מקדש במלוה בשלמא גבי התקדש בזו ובזו גמר לשם קדושין קודם נתינה או נתקדש באלו שפיר מקרי נתינה לשם קדושין דיהיב השתא לשם קדושין אף דהוי חצי פרוטה מ"מ בידו לקדשה מעכשיו ובזה בצירוף עוד חצי פרוטה אחרת ומקרי נתינה לשם קדושין אבל הכא השתא לא יהיב לה מידי ולא יוכל לקדש בו אשה ומאי חילוק אם נתן לשם קדושין או בסתם כיון דלא מצי לקדשה והוי ממש כמו פדיון הבן דהוי מלוה כיון דאינו בידו לפדות מעכשיו ולא מקרי נתינה לשם פדיה והוי כמו שנתן סתם הכי נמי הכא ודו"ק היטב:. א"כ ממילא מתורץ קושי' מהדורא בתרא הנ"ל דכבר בארנו בשכר יום נעשה מלוה מיד ושעבוד גופו ונכסים מיד וא"כ שפיר מקודשת אף אם ישנה לשכירות מתחילה דכל פרוטה ופרוטה יהיב לה לשם קדושין ולא מצי לאוקמי בשכר יום ודו"ק: אמנם לפמש"כ בספר הפלאה ובספר אבני מלואים לתרץ בפשוט קושי' הרשב"א דעל ברייתא לק"מ קושי' הרשב"א דהא בברייתא קתני עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך והוי כמו שנתן הוא ואמרה היא דלא מקרי נתינה לשם קדושין וא"מ א"כ לא שייך לומר כל פרוטה יהיב לה לשם קדושין דהוי נתן הוא ואמרה רק אם אינה לשכירות אלא לבסוף איירי שאמר בסוף הרי