יריעות שלמה יורה דעה חלק א קמב

דרבנן סברי לגמרי דבר אפי' חצי דבר ודבר אתא למעוטי דלא פלגינן דבורא וסבר כר' יוסף. ודו"ק היטב: אמנם לפי שיטת הרמב"ן במלחמות בסוף סנהדרין דמפרש הא דמקשה הגמ' אינהו היכא לקי אע"ג דעדים שהעידו על בן גרושה וכן חלוצה מלקינן משום לא תענה התם עושה עדותם פעולה עכ"פ. אבל כיון דעדי גניבה לא מהני מידי ודבר ולא ח"ד א"כ אינם עושה עבירה כלל ולא לקי משום לא תענה. וכן כתב הר"ן בחדושיו א"כ אף אינן נפסלין לעדות. ול"ק קושי' הנ"ל. ודו"ק. אמנם י"ל דלקי משום לא תענה ומהני עדותן לפסלו לעדות מח"ד. אפ"ה כדמוכח מגמ' ועיי' בתומים: הנה בנ"י בפ' חזקת הקשה על מתניתן למה קתני משלשין ביניהן בממ"נ אם הוזמו קודם ג"ד פטורין דאין עדות נ"ז עד לאחר ג"ד ואי לאחר ג"ד הוי' כאשר עשה דכבר עשו שיהי' של מחזיקי' ותירץ בשם הריטב"א דאיירי שהמחזיק לא דר בו באותו שעה וא"כ לא מקרי כאשר עשה. והקשה או"ת בסי' ל"ח לפי דבריו דאף דממון שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה קשה האיך משכחת עדים שיעידו שלוה פרע או עדי שובר דהוי' אשאי"ל דאם יוזמו הוי' כאשר עשה ע"ש. אך זה אינו קושי' דרוב הפוסקים סברי בממון לא בעינן עדות שא"ל אך קשה לי טובא מגמ' דסנהדרין דף יוד פלוני בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ופי' רש"י דהיינו דמי כתובה שרצו להפסידה ע"ש וקשה דהא הוי' כאשר עשה דכבר נפסק דין שפטר מכתובה והוי' כאשר עשה וצ"ע: לכן נראה לי' דריטב"א סבר כשיטת הרמב"ם שפוסק בפ' בה' עדות דאם עדים העידו על שן ועין שהזיק בשן ואח"כ עין והוזמו משלמי דמי עבד ודמי עין לרבו. והקשה הראב"ד למה דהוא עצמו פ' בה' חובל דאדון גופי' אינו צריך לשלם דמי עין לעבד דהוי' ספק ומספק אין מוציא ממון. ותירץ כסף משנה כיון דהוי' דעכ"פ מהני תפיסה אם תפסי עבד דמי עין מטעם ספק וקרוב הדבר לתפוס ומקרי כאשר זמם) ועיין בחדושי בפ' שבועת הפקדון שהארכתי שם וא"כ הכא נמי הכא הפסידו לאשה וכן למלוה דאם יתפוס המלוה שיכול להוצי' הלוה ממון וזה מקרי ממון גמור כיון דקרוב הדבר לתפוס וזה הוי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא עדיין לא הוצי' מידי ב"ד כיון דעדיין לא תפס והריטב"א מקשה שפיר על חזקת קרקע דהתם לא שייך תפיסה וק"ל, וכל סברת דהא כ"ע מודים דאם המלוה כבר תפס המשכון ועדיי' לא הוציא ב"ד מידו מקרי כאשר זמם וא"כ אע"ג שעדיין לא תפס כיון שקרוב הדבר לתפוס כשיטת כסף משנה כנ"ל צריך לשלם כנ"ל: והנה עפ"י הנ"ל תרצתי בסוגי' דעד זומם קושי' פ"י שהקשה על הגמ' דשם וסבר ר' יוסי תכ"ד כדיבור דמי והתנן ה"ז תמורת וכו'. מאי מקשה הגמ' דלמא הא דקאמר ר' יוסי שם תכ"ד לאו כדיבור דמי היינו לענין חזרה דלא מצי לחזור. אבל לענין שאר דברים אמרי' דהוי' כדיבור אחד ואין אנו אומרי' כאלו הם ב' דבורים רק הכל נחשב כדיבור א' ומש"ה אמר רי"ו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולי'. ותדע דהא בה"א דטעמא דרי"ו גבי תמורתו עולה דתכ"ד לאו כדיבור אפ"ה לפרוש דבריו מודה דכדיבור דמי כדפירוש תוס' וכן חזינן בקידושין וגירושין דלאו כדיבור דמי לענין חזר' ולענין לפרש דבריו על תנאי מהני ועפ"י הנ"ל ניחא דהנה יש להקשות על ברייתא דשם דקתני הי' שנים מעידן אותו שגנב והם מעידן אותו שטבח וכו' וקשה האיך מהני עפ"י חדא כיתות. לחייבי לו דו"ה הא הוי' עדות שאי"ל דהא ת"ק ס' שם תכ"ד לכ"ד דמי. ולא מצי לחזור. וא"כ שפיר קשה בממ"נ. אם הוזמו על הגניבה ממילא פטורין על טביחה דהא אגלאי למפרע דפסולין הי' בשעת טביח' הוא סבר תכ"ד לאו כדיבור דמי. ואינו מצי לחזור בו. שפיר פסולין היה בשעת שהעידו על טבחה. אף דטביח' לעצמו וגגיבה לעצמו הוי' עדות שאתה יכול להזימה עכ"פ תרווייהו בהדי הדדי לא יכול להזימה שיכולין להיות לחייב דו"ה דבממ"נ אם הוזמו על גניבה אינו חייבן על טביח' ג'. רק יש לומר דזה כלל דאימת צריך להיות עדות שאתה י"ל היינו דוקא בשעה שנתקבל עדותן. והכ' כיון שהעידו על גניבה כבר נתקבל עדותן ולא מחשב עדות אחת עם טביחה וכאשר העידו על טביחה ג"כ נאמני' על טביחה דהוי' עדות שא"ל על טביחה ודו"ק היטב: אף שכתבתי לעיל לתרץ הרי"ף דבגנב נפש ומכרו לא מצינו בכת אחת למ"ד תכ"ד לאו כדיבור היינו התם כיון דגניבה בלי מכירה לא מחייב למידי וא"כ חשיב בודאי עדות אחת עם עידי מיתה אבל הכא גניבה דבר בפני עצמו לחייב כפל: אבל לפי ר' יוסי' דסבר תכ"ד כדיבור ומחשב כשהעידו בב"א וחשיב ע"א א"כ בודאי צריך עדות שאי"ל על גניבה וטביחה בהדי הדדי. ור' יוסי סבר ע' שבטלה מקצת בטלה כולי' והכא ליכא לקיומי כולי בהדי הדדי דבב"א הוי' עדות שאי"ל. וא"כ שפיר קשה דהוי' עדות שא"ל. רק ז"א דלדידי' מצי לחזור ואינו פסולין עד שיעידו על טביחה. ואבל אם אמרינן דלר' יוסי לא מצי לחזור ולענין עדות שבטלה מקצה בטלה כולי' מחשב כעדות אחת שפיר קשה דהוי' עדות שאי"ל. ומתורץ קושי' פ"י הנ"ל: ואפרש שיחתי דלרבנן שפיר מהני כת אחת אף דדו"ה לא מחייבן אם מזימן כנ"ל רק כיון דתכ"ד לכ"ד א"כ משעה שהעידו על גניבה כבר נתקבל עדותן על הגניבה דגניבה לחודי' הוי' יכול להזימם ואח"כ כשהעידו על טביחה ג"כ נאמנים דהוי' יכול להזימם על גניבה. אבל אם אמרי' לר' יוסי' דמקרי עדות אחת בודאי צריך להתקיים כולי' שפיר קשה דכולי עדות לא הוי' יכול להזימה אלא ע"כ דסבר דמצי לחזור בו. ודו"ק כי נכון הוא: [סליק בעזה"י ח"ד בסוגי' דבר ולא ח"ד:] בסוגי' דאומן קונה בשבח כלי ב"ק דף צ"ח ע"ב וכו' ובקידושין דף מ"ז בסוגי' זו רבו הקושי' והדקדוקים א' קושי' תוס' דהכא קאמר הגמר' דאבעי' דלר' ששת קאי בשליחא דאיגרת' דלא שייך אומן קונה בשבח בלי ובב"מ קאמר הגמ' בפי' בעי מני' מר"ש קבלנות עובר בב"ת קונה בשבח כלי ואינו עובר חזינן בפירוש דעיקר אבעי' דקבלנות אם עובר או אינו עובר משום דאומן קונה ותי' תוס' דחוק מעצמו. ב' קושי' תוס' מאי מתרץ הגמר' באיגרי' לביטושי' ביטשי' במעתא. והקשה תוס' תימא דמ"מ קבלן הוא ולא שכירות ומה שתי' תוס' בשם יש מפורשים דעובר על ב"ת משום דריכה ראשונה דליכא שבחא אינו מובן לכאורה דעכ"פ אח"כ כשבא שבחא לקני ממילא שבחא מעה מדריכה ראשונה וזה דוחק גדול לומר דמיירי דליכא שבחא רק כדי מעות מדריכה ראשונה. ג' קשה מאוד על הרמב"ם דפסק בסתם בפ' י' מהל' שכירות הלכה ד' נתן צמר לצובע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו. ובאמת לדידן דפסקינן אין אומן קונה בשבח כלי בהקדיחו יורה לאחר נפילה ג"כ צריך לשלם דמי שבחו ולא הוי לי' למסתם הרמב"ם בסתם דפטור. וכבר הקשה כן הלח"מ ותוס' י"ט שם. ד' מקשין הפוסקים על הטור