יריעות שלמה יורה דעה חלק א קמא

ג"כ פטורין ממלקות. רק צ"ל דאיהו סבר מותרה לדבר חמור מותרה לדבר קל אם לא התרו באיזה מיתה ג"כ חייב א"כ מתרינן בי' לקטלה אם ימכרנו וממילא אם לא ימכרנו יהי' חייב מלקות ובזה נכון מאוד לתרץ קושי' תוס' דנימא לפסלו לעדות באנו וא"א דהתרו בי' לקטלה א"כ מ"ט דחזקי' דלמה יהי' פטורין. ועפ"ז ניחא דלחזקי' אף אם להלקות באו. אפ"ה צריך להתרות בי' לקטלא דאל"כ הוי' התראת ס' אבל לרי"ו שפיר קשה אם לפסלו לעדות למה התרו בי' (ודע דראיתי באו"ת סי' ל"ח שמקשה על תוס' האיך מתרינן בי' לקטלה ע"ג דהא הם לא יגרע שימכר והוי' התראת ספק. וע"ש שמישב דמסתמא חזקי' סבר כר' יודא דהתראת ס' שמי' התראה אבל לפ"ז הפי' בתוס' כגון שגנבה תחלת מיתה הוא צריך להתרות ג"כ בשעת גניבה. אבל בשעת מכירה בודאי התרו בו ג"כ): או דצ"ל בישוב קושי' הנ"ל דחזקי' ס' התראת ספק שמי' התראה. ועפ"ז ממילא מיושב ג"כ קושי' מהרש"א הנ"ל דבה"א שפיר י"ל דאיהו לא לקי דחזקי' סבר דבהתראת ספק לא שמי' התראה וסבר כר' יודא בסנהדרין דף פ' דצריך להתרות באיזה מיתה דוקא. וא"כ ע"ג אינן יכולין להתרות באיזה מלקות דלמא ימכרנו ויהי' חייב מיתה ולא מלקות. אבל בעדים זוממין דאינן צריכין התראה שפיר מלקי לקי. ומש"ה קאמר כאן דאיהו לא לקי אינהו היכא לקי. ודו"ק היטב: ובזה י"ל ג"כ קושי' מהרש"א למה לא מקשה תוס' לעיל על מה דקאמר הגמ' וכ"ת איהו ל"ק דעכ"פ מהני לפסלו לעדות. וי"ל דלכאורה קשה מאי מקשה תוס' דנימא לפסלו לעדות לפי מה דפסק הרמב"ם בה' עדות וכן פסקינן בש"ע סי' ל"ד דוקא על עבירה שיש בה מלקות פסלינן לעדות וא"כ כיון דרי"ו סבר דלא מלקינן ממילא אינו פסל לעדות (ודוחק לומר דעכ"פ מדרבנן דמדרבנן בעי חימד ממון עיי' במשנה למלך בפ"ד מה' מלוה שהאריך בפרט זה) רק ראיתי בתומים ברי' סי' ל"ד ס"ק א' כתב דנראה לו דבלאו שנותן לאזהרת מיתת ב"ד מודה הרמב"ם דפסל דזה אינו לקלות איסור רק לחומר איסור (ובאמת לא ידענו האיך הכא וכמדומה גבי מחמר חומר דהא בגוף עבירה אין בו מיתת ב"ד רק שנתן לאזהרת מיתת ב"ד וצ"ע) אבל בה"ס מודה תומים שם דאינו פסול. ואף דפסקינן דאף בלא התראת פסל לעדות היינו משום דישנו במציאות מלקות בהתרו בו. אבל היכא דאינו במציאות מלקות כשר לעדות וא"כ מיושב לפי הנ"ל שכתבתי דמש"ה אינו לוקה דהוי' ה"ס שפיר אינו פסול לעדות אבל הכא מקשה תוס' על ר' יוסי ור' יוסי סבר התראת ספק ש"ה ודו"ק: בעל המאור והרמב"ן מקשין לפי ה"א אמאי נקט פלוגת' בעדים שהוזמו אם נהרגין לנקט באיהו גופי' אם נהרג. וי"ל דראי' מזה לשיטת רש"י בשבועת בר"פ שבועת הפקדון דאם הוא רק לעדות התראת ספק אע"ג דלמותרה ליכא ספק אפ"ה מקרי התראת ספק וא"כ קשה לכאורה אף אם דבר אפי' ח"ד הוי' התראת ספק דלמא לא ימכר ובעידי מכירה הוי' ספק דלמא עבדו מכר כיון דלא ידעו מגניבה ואף דרי"ו סבר התראת ס' ש"ה על חזקי' קשה. רק י"ל דמיירי דאיכא עוד עדי מכירה שידעו מגניבה והמה התרו בי' וא"כ ניחא דהוא בודאי נהרג דהא איכא עדים אחרים שידעו מגניבה רק פלוגתא על העדים אם נהרגין ודוק היטב: ועפ"ז י"ל ג"כ דברי רש"י שכתב כיון דהם אינן נהרגין ממילא הוא א"נ דהוי' עשא"ל. ותמוה דהוא בלא"ה אינו נהרג מטעם דולח"ד ועפ"ז ניחא דשפיר נהרג מטעם עדים אחרים כנ"ל. אך לפי מה דאית' בסנהדרין דף מ"א דאם שלישי א"י בקירת בטל כל עדות דכיון דעדות בטל מטעם עשא"ל ממילא הוי' כמו קא"פ דבטל כל עדות ע"ש בתוס' וה"נ הכא כיון דהם אינן נהרגין הוי' עדותן דמכירה או עדות דגניבה עשא"ל ממילא בטל עדות דשאר עדים ג"כ ודו"ק היטב: ובאמת בסי' ל"ד מבואר דבפסולי עדות בעבירה דרבנן ג"כ פסול מדרבנן וא"כ ה"נ עכ"פ פסול מדרבנן רק כבר מבואר שם דבעי חימוד ממון והכא לדעתי' לא הוי' חימוד ממון דהא פסקי' אפי' אם השתמש כמש"פ חייב מלקות וא"כ ליכא חימוד ממון וזה ברור לדעתי. ובאמת זאת נ"ל בדעת הרמב"ם שכתב בפכ"א מה' עדות דעידי גניבה נהרגים ותמה או"ת בסי' ל"ה דהא אם לא התרו בי' לקטלה יכולין למימר לפסלו לעדות באנו ועפ"י הנ"ל ניחא. דהא ע"כ לא לפסלו לעדות באו דהא בגניבה לחודי' אינו נפסל לעדות. כיון דאין בו מלקות וע"כ באו לקטלה. דהיינו אם יבואו עידי מכירה שיהי' חייב מיתה ואין להקשות א"כ נימא דבאו לפסלו לעדות אם יבואו ע"מ דבודאי פסול לעדות כיון דאיכא חיוב מיתה ז"א דהא צריך להבין מה מקשה תוס' לפסלו לעדות. דכבר הניח לעיל תוס' דף ט' בסנהדרין כלל דאם ידעו בעדותם שחייב מיתה אף שלא באו לחייב מיתה אפ"ה חייב מית' רק באשה חבירה דמקש' הגמ' היכא דמשכח' דמיקטלי דהם יכולין למימר שלא ידעו שיהי' אשה חבירה ע"ש. רק הכא ג"כ מקשה תוס' שפיר דהם לא ידעו שיבוא עידי מכירה. ובאים רק לפסלו לעדות וע"ז שפיר שייך תירץ תוס' דאם לא ידעו שיבוא עידי מכירה. או לא באים על זה א"כ אף הוי' כשר לעדות וק"ל: נתקשתי על הגמ' דסנהדרין דמקשה הגמ' אשה חבירה דמקטלי' היכא משכחת דהוי' עדות שא"ל דיכולין למימר לאוסרה על בעלה באנו לפי שיטת הראב"ד דסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולי' כמו בנמצא קא"פ דבטל כל עדות. והא דפלגינן דבורי' גבי פלוני רבעני לרצוני דהיינו דלעצמו לא מקרי עדות ע"ש ואיתא בסנהדרין דף מ"א ע"ב באם ע"א א"י בחקירת דהוי' אצלו עדות שאי"ל פסול כל עדות דהוי' כנמצא קא"פ ע"ש. וא"כ ה"נ הכא כיון דלקטלה לא הוי' עדות דהוי' עדות שאי"ל ממילא לא מהמנינן לי' אף לאסרה על בעלה דהוי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו. וא"כ האיך יכולין למימר לאוסרה על בעלה באנו וצ"ע וצ"ל דהגמ' דהכא קאי למ"ד דהלכה בדיני ממונות קא"פ כשר שאר עדות ולאוסרה על בעלה דסברי כמה פוסקי' דמקרי כד"מ ויש ליישב בזה קושי' תומים בסי' ל"ח למה קאמר ר"י ב"י שינא נהרג מפני שהוא כמותרה דהוי' עדים יכולין למימר לפסלו לעדות באו ועפ"ז ניחא דר' יוסי' סבר לנפשי' דלכל דבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולי'. ועדן בצ"ע: באמת יש לחקור דטעמא דר' יוסף דסבר בסנהדרין דלא פלגינן דבורא. בפלוני רבעני לרצוני ה"ט דסבר דרבנן דר"ע לא דרשי דבר ולא חצי דבר דלא מהני רק הכי דרשו עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר ואם בטל מקצת עדות בטל כולי' וכ"ש לפי מה שכתב תוס' בכ"ב דילפינן מן יקום דמשמע כל עדות יקום וא"כ בודאי ניחא דיכול לילף מני' דלא פלגינן דבורא והיינו דכל עדות יקום ולא מקצת. אבל לעולם דבר אפי' חצי דבר רק הגמ' דהכא בב"ק דמקשה ולרבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי' לי' קאי הגמ' אליבא דרבא דסבר פלגינן דבורא. ולפ"ז מתורץ קושי' לחם משנה על הרי"ף דמפרש דוקא בחזקה מהני כיון דמהני כל כת לפירות א"כ האיך קאמר ר"ו דעידי גניבה נהרגין דדבר אפי' חצי דבר דהא לא מהני למידי ועפ"ז ניחא דרי"ו סבר