יריעות שלמה יורה דעה חלק א קלג

גובה מיורשים. דבשלמא בחיי' פירות שלו משום פורקנה אבל לא לאח"מ וכ"כ תוס' בב"מ דף קל"ו ע"ב בד"ה שכתבו דמרבין אינו מוכח דהוי' יורש רק לאח"מ אבל מחיים בעל לוקח הוי' דהיינו על פירות. והא דתני נשאת בת אלמנה נזונות מנכסיו היינו שתמכור גוף מחיים ופירות לאחר מיתה. דגוף עדיין אינו נמכור ע"ש. חזינן בפירש אף דהוי' לוקח מחיים על פירות לא הוי' לוקח לאח"מ על פירות רק יורש הוי' ע"ש. וא"כ אף למ"ד ק"פ כק"ג נהי דאינו ברשותה למכור נכסים מ"מ יורש מי' הוי' לאח"מ ומלוה גובה ממנו. ובזה מתורץ קושי' קצהח"ש בסי' ק"ג ס"ק הקשה על הגמ' דב"מ שמו לה לאשה ואנסיבה וכו' בעל לוקח הוי' מדר"י ב"ח מנ"ל דאף לאחר תק"א שוי' רבנן כלוקח דלמא לא שוי' רבנן רק כיורש רק מחיים אלמוה לשעבודא דקנין פירות שלו יהי' כק"ג ואינו ברשותה למכור דק"פ של בעל מעכב אבל לעולם לאח"מ יורש הוי' רק הא דמוציא מיד לקוחות היינו מטעם דאינו ברשותם למכור כמו לרי"ו גבי מכר הבן. ע"ש ועפ"ז ניחא היטב דאם הוי' יורש לא היה מהדר מן לקוחות בחנם רק היה צריך לשלם דמים ללוקח דיורש הוי' כנ"ל וזה פשוט. לפי' שיטת הרמב"ן הנ"ל. וק"ל: אולם דעת הרמב"ן ותוס' דלא תירץ זאת נראה לי דפליגי בשיטת הפוסקים בסי' ק"ד אם בע"ח גובה מן ראוי' או לא. דלפי שיטת הפוסקים דב"ח אינו גובה מן ראוי' לא יתכן שיהי' צריך לשלם הדמים ללוקח מכח מלוה. דהא זה מקרי ראוי' דבחיי' לא הי' ברשותה למכור מכ"ש להשתעבד למלוה. רק לאח"מ יהי' משועבד לו והוי' ראוי' ממש כמו בשדה חזרתי לבעליו ביובל למ"ד ק"פ כק"ג דמי אינו צריך נוטל בכור פי שנים דהוי' ראוי' כיון דעדיין כשמת אבי' הוי' קנוי' ללוקח לק"פ. וכן אינו נוטל ב"ח ממנו ה"נ הכא הוי' ראוי' ואינו נוטל בע"ח מנכסים הללו. כיון דבחיי' הוי' קנוי' לבעל לפירת רק דעת הרמב"ן דע"כ דבע"ח נוטל בראוי' ומה"ט נאדו התוס' מלתרץ זאת דאיכא נ"מ לענין דמים מש"ה צריך לתק"א דתוס' סברי דבע"ח אינו נוטל בראוי' וזה נכון וברור: ולפי דעת רמב"ן הנ"ל דאף למ"ד ק"פ כק"ג היה צריך לשלם הדמים ללוקח מוכח ג"כ דהוי' אפי' דין לוקח גמור מחיים וכשיטת המחבר בסי' ק"ג דהנה קצהח"ש מבאר שיטת רמ"א דדוקא לוקח הוי' לאח"מ אף דהוי' ע"כ לוקח מחיים דהא מוצי' מיד לקוחות. רק מבאר היטב דתק"א לא עשאו רק דיהי' קנין פירות שלו כק"ג ואינו ברשותה למכור ומכירתה אינו מכירה. אבל לעולם הגוף שלה. ומש"ה שפיר מהדרי' לה. ע"ש. אולם עפ"י שיטת רמב"ן הנ"ל מוכח דהוי' אפי' לוקח גמור מחיי' דאל"כ נהי דעשאו כק"ג מ"מ צריך לשלם דמים ללוקח. ואין לומר כיין דעשאו כלוקח לאח"מ מה"ט לא גבה מן בעל דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות. א"כ קשה אם כתבה אשה אשה ללוקח אחריות בפירוש שאם יטרפה ממך יהי' טורף ממשעבדי' א"כ יהי' טורף מלקוחות א"כ טורף אף מן הבעל. אם עשאו כלוקח לאח"מ ועוד גבי נחבל דקתני במתניתן פגיעתן רעה נתגרשה אשה חייבין משמע בפירש דעיקר פגיעתן רעה דאם הי' תמות בחי' בעלה. שלא יה' גובה נחבל ומפסיד הנחבל. וקשה כיון דעמד בדין א"כ טורף הנחבל ממשעבדי' ואמאי לא טריף הדמים מן בעל לאחר מיתתה כמו שכתב הרמב"ן הנ"ל דאף למ"ד ק"פ כק"ג צריך לשלם הדמים ללוקח. אלא ע"כ מוכח דהוי' אפי' לוקח גמור מחיים והוא קודם לנחבל. וזה ברור ונכון (ואין לומר לפי מה שכתבתי דזה מקרי ראוי' כיון דק"פ כק"ג. א"כ הוי' דאקני קנה ומכר. עדיין קשה ניכף הב"ד לאשה שיכתב שטר לנחבל עם דאקני ושפיר טורף מן בעל אלא ע"כ כדפרישת דהוי' לוקח גמור מחיים): והנה התוס' ביבמות דף ל"ו מקשה קושי' עצומה לרי"ו דק"פ כק"ג ולא קנה לוקח. א"כ אפי' מת אב בחי' בן למה קנה לוקח דהוי' כמי שאמר שאירש מאבא מכור לך והנה מה שתירץ תוס' דלא מקרי דשלב"ל כיון דיש לו ק"ג קשה לי מאוד א"כ לפי שיטת רשב"א בקידושין דף ס"ג דלרי"ו בדשלב"ל מהני מעכשיו. אף אם מת מזכה. ואף אם נקרע השטר ע"ש. ובשער המלך ה' מכירה שמבואר כן שדברי רשב"א מורין כן מדכתב דבר שלב"ל כדבר שב"ל לרבנן ע"ש וא"כ קשה למה לא מהני הכא אם מת מזכה דהיינו הבן כיון דלא מקרי דשלב"ל ובאמת קשה יותר מאי מקשין ממתניתין דלמא אתי מתניתן כר"מ דסבר אדם מקנה דשלב"ל ומהני מש"ה אפי' מת לוקח. ומאי פשוט ממתניתן גבי ננ"מ. וא"ל דיורשי' אומרי' מאבוה דאבא קאתינא ז"א כדכתי' תוס' בב"ב דף קל"ו דע"כ לא קאתינא מאבוה דאבא דא"כ הדרי ליורשי אב. וע"כ קנה הבן בקב"ד ע"ש. וצ"ע ול"נ לתרץ קושי' תוס' הנ"ל דודאי רי"ו סבר ג"כ סברת אב לגבי בן אחולי אחיל הוי' ספק עכ"פ. רק מספק לא קנה לוקח ואינו יכולה למכור אבל אם חי בן במיתת אב אוקמינן על חזקה כיון דהשתא היא שלו. ובזה מתורץ ג"כ קושי' פ"י במס' ב"ק אמאי לא קאמר הגמ' אב לגבי בן אחולי אחיל מש"ה לא דמי למתניתן וי"ל דודאי סברת אב לגבי בן אחולי אחיל לא הוי' רק ספק כמו שכתב ש"מ גבי אחריך כנ"ל, רק הא דקאמר הגמ' שם צריכ' היינו דה"א דר"ל סבר דמסופק גבי כל ספיקות כמו גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דמספק המה בחזקתו כמקדם. ודו"ק: ובאמת ראיתי דברים תמוהים בס' קצה"ח בדיבור הנ"ל בסוף הדיבור מקשה על הסמ"ע שכתב בסי' קי"ב דראובן אינו גובה מנכסי אשה איירי בנכסי צאן ברזל דהוי' לוקח מחיים א"כ בנכסי מלוג גובה ב"ח ממנו והקשה מגמ' דהכא דנחבל איינו גובה מן אשה בחיוב אף מנכסי מלוג. ולא דק כלל דסמ"ע מיירי בהלואה שקוד' נישואין. כמבואר התם. ומש"ה כתב דגובה מן בעל אף דלא כתב דאקני ואינו טורף מלקוחות אפ"ה בעל דין יורש הוי' על פירות וטורף ממנו אבל גבי נחבל דעשתה חבלה לאח"נ בודאי מודה כ"ע דאינו טרפת ממנו אף בחיים. דהוי' כבר קדם. בק"פ שלו. וזה פשוט ושגגה יוצא מלפני השליט ובזה יש מקום ליישב קושי' במס' ב"ב דף הנ"ל מה שמקשן למה לא מהדר אם שמו לאשה ואנסיבה (ועיקר קושי' תוס' דהיינו על מחיים כי תוס' כאן לא נקטו מתה ע"כ לא סבר כגרסת הרמב"ם דלא גרס ומתה. ובזה תמה השגת מהרש"א שם ע"ש) הא אמרינן התם היכא דאיכא פסידא לאחרינא לא שוי' רבנן כלוקח א"כ אמאי לא מהדר דאיכא פסידא למלוה. ועפ"ז יש ליישב דהא דחמרי' התם דהיכא דאיכא פסיד' דאחרינ' לא שוי' רבנן כלוקח. היינו לענין שיהי' צריך לשלם הדמי' כמו גבי אלמנה. דנהי דק"פ כק"ג שוי' לבעל. אבל לא כלוקח גמור ושפיר גבה ממנו הן בחיי' והן במותה כסברת הרמב"ן הנ"ל למ"ד ק"פ כק"ג דמי אבל לענין שאלים שעבוד' דבעל שיהי' ק"פ כק"ג ואינו ברשותה ולהוריש בודאי לא חלקו רבנן אף היכא דאיכא פסידא דאחרינא כמו למ"ד ק"פ כק"ג בודאי ליכא חילוק בין איכא פסיד' לאחרינא אי לא. וה"נ ליכא חילוק לת"ק לכ"ע דשוי' רבנן שעבודא דבעל שיהי' ק"פ כק"ג ואינו ברשותה למכור והגמ' דמקשה מר' יוסי בר המנא היינו אמאי בעל מוצי' מיד לקוחות בחנם בלי דמים אמאי דהא מלוה ע"פ גובה מן יורשים. וע"כ דשוי' רבנן כלוקח גמור מחיים. ומתרץ הגמ' אינהו דאפסיד' נפשיוי ומש"ה אינו צריך לשלם ג"כ הדמים ושוי' רבנן כלוקח גמור. אבל בדאיכא פסידא דאחרינא לא עשאו כלוקח גמור. אבל להיות ק"פ כק"פ בודאי אלים שעבודא דבעל אף בדאיכא פסידא דאחרינא