יריעות שלמה יורה דעה חלק א קכח

להקדיש אבל אביי לשטתי' דסבר אי עביד מהני ל"ק כלל מן קרבנו דאיכא לאוקמי' כנ"ל. ודו"ק היטב: והנה טור פסק גנב טלה ונעשה איל קנאו בשינה השם מעיקרא עגל והשתא שור. ותמה עליו דרבא קאמר שור בן יומו קרוי' שור. ונ"ל דהנה רש"י בד"ה נעשה שינם בידו. וכתב בז"ל קנאו בשינה להא מלתא דאם טו"מ פטרי מדו"ה אבל קרן משלם כהשתא. ותמה פ"י מאוד עליו אמאי משלם קרן כהשת'. בשלמה גבי תברי או שתי' משלם ד' דהתם לא קנאו בשינה אבל הכא קנאו בשינה ואמאי משלם כהשתא. ותירץ בדוחק: ולי נראה לפרש כוונת רש"י וכונה אחרת ברש"י דהנה פ"י הקשה עוד אע"ג דלא קנאו בשינה מ"מ נימא שבח שעל גבי' גזילה דגזלן הוא כמו ולדות וגיזה דמיקרי שינה עכ"פ לגבי' ולדות וגיז' גופי'. וה"נ נימא דמקרי שינה לשבח שנעשה איל ושור, ותירץ כיון דגוף אחד הוא לא מקרי שבח שעל גבי גזלן ע"ש ול"נ דהיינו כונת רש"י דנעשה שינה בידו וקנאו דקאמר ר"א ה"ט דסבר דנהי דלא מקרי שינה לטלה גופי' או לעגל גופי' אבל מה שנשבח לזאת מקרי שינה כמו גיזה ולדות וא"כ מש"ה פטר מדו"ה דהוי' שותף וטבחו כולי' בעינן. אבל לעולם טלה גופי' לא קנאו ונ"מ אם טלה הי' בזול בשעת גניבה והי' שוי' ג' זהו' ועתה נתייקר וטלה שוה ד' צריך לשלם ד' כרבה דתברי או שתי' משלם ד' דהא טלה גופי' לא קנאה בשינה. אבל באמת מה שנשבח ונעשה איל או שור בודאי אינו צריך לשלם אבל א"א דכונת ר"א דנעשה שינה בידו היינו דקנאו לגמרי ממילא אינו צריך לשלם רק מה שהי' טלה שוה בשעת גניבה. ולא מה ששוה טלה או עגל השתא אע"פ דנתייקר. וא"כ היינו כונת רש"י דקנאו בשינה להא מלתא דאם טו"מ פטר מדו"ה דהוי' שותף כנ"ל אבל קרן משלם כהשתא דהיינו מה שטלה או עגל שוה השתא כיון דלא קנאו רק השבח שנשבח ונעשה שור או איל אבל טלה גופי' לא קנאו. וא"כ היינו תברי' או שתי' משלם ד'. וזה נכון מאוד לדעתי ברש"י. ועולה לדרכי אמת: ועפ"ז י"ל הטור הנ"ל דהנה איתא בב"מ דף מ"ג ההיי' שתי' דתבר' או שתי' קגזל. ותנן כל גזלנים משלמין כשעת גזילה. וכתב תוס' שם. ואע"ג דקאי על הא דר"א לענין גנב טלה ונעשה איל דקנאו בשינה מ"מ פשט דמתניתין משמע דקאי ג"כ לענין יוקרא וזולא. ולפ"ז כיון דמתניתן מרבה דגנב טלה ונעשה איל דמשלם כשעת גזילה וא"כ משמע דקאי ג"כ לענין יוקר' וזולא. דא נו צריך לשלם רק כשעת גזילה מה ששוה טלה או עגל ולא מה ששוה השתא טלה או עגל. וקשה אי מ"ט דר"א דקנאו אמאי אינו משלם כי השתא דהא לא קנאו רק השבח אלא ע"כ כשיטת הטור דקנאו בשינה השם וא"כ קנאו לגמרי. ודו"ק היטב: ותוס' הקשה בסוכה ל"ל לך למעט גזילה. תיפוק דהוי' מצוה הב"ע. וי"ל לפי מה דכתב הרמב"ן במלחמות בסוף פרק הגוזל גבי' נטלין מכסין את חמורו דאע"ג די"ק ל"צ לומר צריך להחזיר לו וא"כ שפיר צריך למעט גזילה בכה"ג שראובן גזל משמעון ושמעון נתיאש ממנו וקנאו ראובן ואח"כ נטל שמעון וגזל מראובן אותו דבר וא"כ מצוה הב"ע ליכא דהא אם בא הראובן לצאת ידי שמים הי' באמת צריך להחזיר לו וליכא עבירה וגזולה מקרי' שפיר ודו"ק. והתינח אי י"ק אבל אי יאוש ל"ק ע"כ לא סבר מצוה הב"ע ורבה דמסופק אם יאוש קני ע"כ סבר דמצוה הב"ע דרבנן ולא דאו'. וא"כ שפיר הקשה אביי על רבה מן קרבנו ולא הגזול. ומתורץ קושי' תוס' דלמא טעמי' משום מצוה הב"ע. ועפ"י הנ"ל ניחא. ודו"ק היטב: [סליק לי' חלוקא דרבנן בסוגי' דיאוש ושינוי'] מס' ב"ק בסוגי' דאמדשלב"ל בצירוף סוגי' דצנועין. ובמס' קידושין דף ס"ג הנה כולם מקשן למה לא מקשה הגמי בלא"ה ר' אושעי' אדרי אושעי' אמאי אם קידש אשתו אינו מקודשת. ומקדש שתי פרוטות בב"א איבעי' הוא. והרשב"א בחידושיו דחק זה. וכתב דבודאי גרסי' ר' אושעי' בהא. ול"נ לקייי' גרסי' ישנה. בהקדים לבאר דברי תוס' ד"ה כגון שלקח עבד ע"מ לשחררו. וכו'. מקשן דהכא גבי עבד וגבי שדה זו לכשאקחנה. נקט דאמר מעכשיו דהא דשלב"ל הוי' כמו דשלב"ל לרבנן דמקדיש לאחר שלשים יום דמקודשת. וממכרו ממכר, וה"נ בדשלב"ל אף אם לא אמר מעכשיו רק לאחר שבא לעולם ג"כ קנינו קנין. ותרצו דמש"ה נקט מעכשיו לאשמעינן דאף אם נקרע השטר בנתים ג"כ מהני קנין שלו מעכשיו דכשיבא בעולם נגמר קנין למפרע, וכן בעבד אף אם נקרע השטר. ג"כ מהני שיחרורו. והרשב"א כתב יותר מזה אף לחזור לא מצי לחזור אם אמר מעכשי' דדשלב"ל לר"מ הוא ממש כמו דשלב"ל לרבנן ואם אמר מעכשיו לא מצי לחזור ה"נ בדשלב"ל לר"מ ג"כ לחוזר לא מצי לחזור. והא ראיתי בגמ' המוכר פ"ד עד שלא בא לעולם מצי לחזור בו. ואיירי בלא אמר מעכשיו ואף אם נקרע השטר ג"כ משוחרר למפרע ג"כ וקנינו קנין ע"ש. והנה שער המלך בהל' מכירה הקשה קושי' עצומה לשיטת תוס' ורשב"א דאם נקרע השטר ג"כ מהני וגם לחזור לא מצי בי' לחזור בי' א"כ אפי' מת המזכה קודם שב"ל ג"כ קניני' קנין. דהא לא מצי לחזור. מה לי' חי' המזכה או מת. בשלמא אם גמר הקנין הוא כשבא לעולם שפיר צריך להיות המזכה בחי' חיותו. אבל אם גמר קנין הוא מעכשיו. לא צריך להיות המזכה חי'. וא"כ תמוה' גמ' דב"ב מגמ' דקידושין דף ע"ג. יכיר ל"ל לרבנן הא מיגו דיהיב לי' במתנה. ומתרץ הגמ' בנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן. ומקשה הגמ' לר"מ דסבר אמדשלב"ל מאי א"ל, ומתרץ הגמ' בנכסי' שנפלו לו כשהו' גוסס ופירוש רשב"ם כיון דבאותו שעה לאו בר קנין הוא. א"כ אינו חל הקנין הקידושין שני' מהשתא. ולשיטת רשב"א הנ"ל דהי' עכ"פ מהני מעכשיו דלא מצי לחזור בי' דנגמר הקנין מעכשיו כמו דשלב"ל לר"מ. ולרבנן לא מקרי דשלב"ל כאן כיון דתפסי' קידושין. מהשת' דהא באמת הוי' ספק מקודשת. וא"כ יהי' מספק ג"כ אינן יכולין לחזור. והוכחה ברורה היא דלא כרשב"א אך זאת תמהני דר"ן מבי' כן בשם רשב"א עצמו בתשובתו. וכן הבי' חלקת מחוקק. בס"ק י"ב בשם רשב"א בתשובה וא"כ סותר רשב"א עצמו דבריו עם חידושיו. ועוד תמהני על ח"מ וב"ש שכתבו בפשיטו' דמצי לחזור ולא חל לשיטת רשב"א והרמב"ן שהוב' ברשב"א בחידושיו שכתבו לר"מ דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם אמר מעכשיו לא מצי לחזור. והכא נמי הכא לרבנן וצריך עיון גדול בזה: והנה הבאתי ראי' לשיטת רשב"א דאם אמר מעכשיו לר"מ אף בדשלב"ל לא מצי לחזור כמו דשב"ל לרבנן. והיינו דנגמר קנין מהשתא ולאחר זמן יחול הקנין דהנה תוס' בב"ק דף ס"ט ד"ה אימא כל המתלקט מקשה תוס' דמכאן מוכח דחל פדיון במחובר לקרקע, שהרי אחר שליקט בא לרשות אחרים אין לו כח בהן לחלל. וע"כ היה מתחלל קודם לקיטה. ובתוספת' משמע דאין חילל במחובר דתני שם והכל מודי' שאין מחללין במחובר לקרקע וטעמא דילפי' קודש קודש ממעשר. ע"ש: