יריעות שלמה יורה דעה חלק א קכז

לחולין. ואחר כך כשהקדיש הגזלן. הוי' אמינא דקרבן כשר. קא משמע לן קרבנו ולא הגזול. דקרבן דחברי' אינו יכול לגזול. דלא כר' מאיר וזה נכון מאוד לדעתי: ובאמת יש לתרץ זאת אף שפירש רש"י דכתב אפילו לאחר יאוש לא מהני דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא. לפי מה דכתב וביאור הפלאה בקידושין שם. דהקשה שם לר"מ דס' קדושת הגוף מתחלל אמאי דהא עכ"פ גזלה מבעלים ושם בעלים עדיין עליו מטעם הקדש. יוכל לגוזלה. אבל מטעם בעלים אינו יוכל לגזולה. בשלמא קדושת דמים ליכא רק הקדש אבל הכא א"ק. מטעם גזלה מבעלים. רק קונה בשינוי. ומתוך זה ביאר הפלא"ה דוקא שם מהני כיון דהוי' זכות לבעלים דבלא"ה נאבד מבעלים. ע"ש. ולפ"ז ביאוש או שינוי שפיר קונה דמטעם בעלים מהני יאוש ומטעם הקדש במזיד מתחלל. ושפיר כתב רש"י דיאוש לא מהני ואשמעינן דקרבנו ולא הגזול משום דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא, ודו"ק היטב כי נכון הוא מאוד: ולפ"ז מיושב קושי' תוס'. ראשונה שהתחלנו דהנה בקידושין משמע דיש אמוראי דסברי דוקא קדושת דמים מתחלל אבל קדושת גוף אינו מתחלל ע"ש. והנה תוס' בסוכה דף ק' כתבו דטעמא דעולא דד"ת אינן מכפרת. דאע"ג דקני ביאוש וש"ה דכתיב קרבנו ולא הגזול דבעי דוקא בשעת הקדש קרבנו. רק לכאורה קשה מנ"ל. למעט מקרבנו דבעי' דוקא בשעת הקדש קרבנו. דלמא קרבנו קאי על גזל קרבן דחברי'. וצ"ל דסבר קדושת גוף אינו מתחלל לכ"ע. וא"כ בגזל קרבן דחברי' לצ"ק כקושי' תוס' וא"כ שפיר הקשה כרת מאי עבידתי'. וא"ל כשהקדישו בעלים ביד גנב. דקשה קושי' מהרש"א בפשיטות דחייב כרת. ותרוצו לא שייך דהא עולא סבר בפשיטות דקדושת גוף אינו מתחלל ודו"ק. ועפ"ז י"ל קושי' מה שנתקשיתי מאוד לר' ששת דסברי דבעי אהני מעשיו. ומש"ה חיובא דוקא לאחר יאוש. א"כ קשה על ר"ש דסבר קדשים שחייב באחריותן חייב. דז"ה דבר הגורם לממון כממון דמי'. ואמאי דהא בעי אהני מעשיו. ובהקדש לא מהני יאוש. וגם שינה לא מהני דפשיט' דהקדש לא קני בשינה ויאוש דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא. וא"כ בטביח' ל"ק בשינוי וגם מכירה לא מהני. וא"ל דס' ר"ש כר"ל דמיירי בששחט בעלי מומין בחוץ עדיין קשה דהא כ"ז שלא נפדה הוי' הקדש. ולא מהני שינה ויאוש. בשלמא שחיטה שאו"ר לא מקרי כיון דיכול לפדות אבל אהני מעשיו לא מקרי, וצ"ע: אבל עפ"י הנ"ל ניחא דסבר כר"מ הקדש במזיד מתחלל ושפיר יוצא לחולין. אבל שינה צריך. דבלא"ה לא מהני מטעם בעלי' כסברת הפלא"ה הנ"ל אבל כיון ששכח ומכר שפיר, אהני, מעשיו. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושי' הגמ' דשחיטה שאינו ראוי' לא שמה שחיטה הוא דשפיר הוי' שחיטה ראוי' דע"י שחיטה יוצא לחולין דקני בשינה, ואדרבה בזה מובן מה דקאמר ר' אלעזר לקמן תהי' בה ר"א לר' יוחנן. שחיטה מותרת והלא זריקה מותרת לר"ל פדי' מותר"ל. ולכאורה תמוה א"כ אדרבה כיון דהקשה לר"י ולר"ל א"כ קושי' על ר"ש במקומה עומדת דשחיטה שא"ר ועפ"ז ניחא דר' אלעזר לשטתי' דס' דבעל אהני מעשיו. וא"כ ע"כ סבר דר"ש סבר כר' מאיר דהקדק במזיד מתחלל. וא"כ לא קשה דהוי' שחיטה שאינו ראוי' אבל לדידכו לר' יוחנן ולריש לקיש שפיר הקשה. ודו"ק: ואגב אורחי' בהיותי משוטט בענין זה חדות קשה הוגד לי על תוס' דלקמן דף ע"ו ע"ב ד"ה ור"ל אמר לא קאי על סוגי' דידן וכו' אלא לפי דבריו דמוקי לעיל כשהקדישו בעלים ביד גנב. מוקי לה בשוחט בעלי מום בחוץ. עכ"ל. ותמו' לי טוב' דהאיך מצי למימר דרישא איירי בבעלי מומין דהא קתני' עלי' ואם שחט בחוץ חייב כרת. וצע"ג. ובזה נסתר מחמתו ג"כ דברי קצהח"ש בסי' קט"ו שהעלה שם דקדושת גוף יכול להקדיש אף אם אינו ברשותו. ותמה עליו א"כ מאי מקשה הגמ' אי כשהקדישו בעלים ביד גנב מר' יוחנן דיכולין להקדיש ותירץ דקאי על ר"ל בששחט בעלי מומם דהוי' רק קדושין, דעים. ופלא הוא דהא רישא איירי ע"כ בקדושת גוף דהא קתני ח"כ. ור"ל לא קאי רק על ר"ש דבעלים הקדישו קודם שבא ליד גנב. ודו"ק: ועפ"י שיטת רש"י לפי דברי קצה"ח הנ"ל דמאי דהוי ק"ג חל אף על דבר שאינו ברשותה י"ל קושי' תוס' על הכא ד"ה באסורי' אתא לידי' דיאוש ע"כ אינו כהפקר. א"ב מאי מדמה שם נתייאש מפלוני עבדי למפקיר עבדו. ועפ"י הנ"ל ניחא דפ"י העלה בגיטן ובסוכה דיאוש לא מהני מטעם הפקר דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו. אבל גבי עבד שפיר מהני הפקר כיון דהפקר יוצא לחירות וא"צ ג"ש א"כ הוי' כמו שיחרר ושיחרר מפקיע מידי שעבוד וחל ג"כ על דבר שאינו ברשותו ונכון הוא: עוד נתקשתי מאי מקשה הגמ' אי כשהקדישו בעלים ביד גנב והאמר ר' יוחנן דהא טעמא דר"י דמה ביתו ברשותו וכו' וזה תינח דאם קרקע אינו נגזלת. אבל אי קרקע נגזלת לא שייך למימר מה ביתו ברשותו דהא בית גופי' יכול למצוא באינו ברשותו. וא"כ קשה דלמא אתי כר"א דסבר קרקע נגזלת וצ"ע: הנה פ"י הקשה דמעיקרא מתיב אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול דש"מ יאוש ל"ק ואח"כ מותיב מעורות דיאוש קלי והנה עפ"י מה שתרצתי לעיל קושי' פ"י דלמ' אשר גזל קאי עם יאוש. ותרצתי דזאת ידעינן מכח סברה דאם שינוי שאינו חוזר קונה בלי יאוש מן הן ממילא קנה שינוי קטן עם יאוש. וא"כ מתורץ קוש' פ"י דלדידי' ל"ק מן עורות דהא ידע דשינוי השם כשינוי מעשה דמי, ומן מריש ל"ק דשם הוי בלי יאוש. אבל לרבה דסבר דנחת דרגא דאם שינוי קטן קונה בלי יאוש שינוי גדול קונה בלי יאוש. ושפיר הקשה מן מריש כפירוש תוס', ודו"ק: אבל בא"א יותר נכון י"ל בהקדים דקשה לי קושי' חדשה מגמ' דסנהדרין דף ע"ב איתא שם אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא בדמים קנינהו ורבא חש שם להא דרב ע"ש. וקשה דהא רבא ס' כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ומקשה הגמ' בתמורה א"כ אמאי שינוי קונה. ומתרץ הגמ' דכתיב אשר גזל כעין שגזל. וגז"ה הוא. וא"כ הכא גבי במחתרת למה קנאו בדמים הא הוי מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ואם כן נימא אי עביד לא מהני' ולא קנאו. וצע"ג: והנה עפ"ז י"ל קושי' פ"י הנ"ל בהקדים דלכאורה קשה לפי שיטת רב דסבר בדמים קננהו אבל שנו"ש בודאי חייב ואיתא בב"מ גבי אתנן אסרה תורה דאם תפס לא מפקינן מיני', והיינו דוקא בקלב"מ. וא"כ דלמא קאי קרבנו ולא הגזול במחתרת דחייב מיתה ושפיר קנאו ויכול להקדיש. אבל קרבנו לא מקרי כיון דקודם שהקדיש הי' יכול הנגזל לתפוס ממנו ולא מקרי קרבנו, וכן איתא כה"ג בסוגי' דתקפו כהן דלא מקרי ממונו כיון דמהני תפיסה. אבל דלרבה שפיר מקשה דהנה המתרצי' כולם כאחד עונים ואמרו על קושי' תוס' דלמה צריך רבה לילף מן אשר גזל ולא מן הן דסבר כר"מ דאי עביד לא מהני ומש"ה צריך לילף מן אשר גזל. וא"כ שפיר הקשה לרבה לשיטתי' דסב' אי עביד לא מהני וא"כ לא קנאו כנ"ל. וא"כ שפיר קשה אי לפני יאוש פשיטא דאינו יכול