יריעות שלמה יורה דעה חלק א קכא

שאני דאינו קונה רק אחר השחיטה. אבל לא לבסוף דאל"כ האיך מחייב דו"ה סא בסוף השחיטה כבר קנה וטבחו כולי' בעינן ז"א דהכא גז"ה ואדרבה שכן מוכח דבסוף השחיטה כבר קנה בשינוי מעשה. דהא גמ' קאמר לקמן למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ניחא מתני' דשחט חולין בעזרה דבתחילת שחיט' עדיין דמרי' הוא. ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף איירי שגמרן רק בפשוט. וקשה עדיין בסוף השחיט' לאו דמרי' הוא דהא בסוף השחיט' כשגמרן הוא נאמר. וצ"ל דבאים בב"א. וה"נ הכא. וא"כ קושי' שלי קשה וגם נצבה. ואי מקשה הגמ' לפני יאוש פשיטא ל"ל קרא. למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף. א"כ אף שעדיין בתחילת שחיטה חולין היא. קרבן כשר רק בסוף השחיטה צריך להיות הקדש. והכא בסוף השחיטה כבר קנה בשינוי מעשה ובאה הקדש ושחיטה בב"א. והקרבן כשר (ועיין בחולין בסוגי' דרבוצה דנראה בפירש למ"ד מעשה רבה אוסר אדם דבר שאינו שלו ניחא מתני' דשם דאסר ע"ש. וקשה עדיין בסוף השחיטה ליכא מעשה רבה ושוחט לע"ז צריך דוקא שחיטה לע"ז וע"כ ג"כ בסוף השחיטה כבר הוא מעשה רבה. ופשוט הוא) וא"ל דהאיך מצי' להקדיש קודם שחיטה הא אין אדם מקדיש דשלב"ל ז"א חדא דהא בידה לשחוט. ועוד לפי שיטת הרמב"ם ומביאו הפ"י בכתובות דף נ"ז דקדושת הגוף חל על דבר שלב"ל. וצ"ע. אך באמת מרא דשמעת' דקושי' קרבנו ולא הגזול הוא אביי ואביי לשטתי' סבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף בזבחים דף והובא בתומים חולין דף ק"ט ע"ש. ושפיר מקשה מן קרבנו ולא הגזול. דבתחילת שחיטה עדיין אינו הקדש וא"כ הקרבן פסול דהא תחילת שחיטה ג"כ צריך להיו' הקדש למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה. ובתחילת שחיטה עדיין אינו שינוי מעשה לקנותו בכך כדכתב תוספת הנ"ל, ודו"ק היטב כי נכון הוא מאוד, (ואפשר י"ל בפשוט לפי מה שכתב מהרש"א בסוכה. די"ל קושי' הגמ' ל"ל קרא דילפינן מן מכם. בקיצור נימא דעכ"פ לפני יאוש לצ"ק דילפינן מן מכם ואפשר י"ל בזה קושי' תוס' דלמא משום מצוה הב"ע. ומה מקשה אביי, ועפ"ז ניחא. לפי מה שכתב מהרש"א בסוכה בתרי קנינים לא שייך מצוה הב"ע ע"ש דכתב כן בשיטת רש"י. וא"כ ה"נ הוי' תרי קנינים. חדא יאוש. וחדא שינוי מעשה ע"י טביחה. ותירוץ נכון הוא ועולא סבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ודו"ק: אך באמת זה אינו. דהא אביי לשטתי' סבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וא"כ ליכא שינוי מעשה ושפיר קשה קושי' תוס' על ר"ת וצ"ל דאביי לא חייש למצוה הב"ע, וי"ל בזה קושי' המפרשים לשיטת ר"ת הא רבא ס' בעלמי' יאוש ג"כ לא קני' כדמוכיח תוס' מכמה ראיות וקשה מנ"ל הא הוא ג"כ רק יליף מן קרבנו ולא הגזול, ועפ"ז ניחא דרבא לשטתי' סבר בזבחים כאשר אבאר לקמן אין לשחיטה אלא לבסוף. ושפיר איכא תרי קנינים. ודו"ק: אך אמת תוס' כתבו דקושי' הגמר' מדקאמר לשון פשיטא משמע דמסברה ידעינן. דאינו קרבן כשר. ואינו הקדישו הקדש. וא"כ צ"ל כ"ש דאביי' אזיל לשטתי' דס' ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כנ"ל אך עדיין קשה למה צריך רבא לתרץ בגזל קרבן מחבירו. תיפוק לי' דמיירי קודם יאוש דהא רבא ס' אין לשחיטה אלא לבסוף וקנתה בשינוי מעשה. אך אמת אדרבה לפ"ז מובן תירוץ רבא בגזל קרבן דחבירו. ומקשה תוס' פשיטא דהמוכר עולתו ושלמיו לאו כלום הוא. אך פ"י תירץ דאתי' כריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים הם ויכול למכור או דאתי' כר"ש דס' קדשים שחייב באחריות מקרי מ"ב. וגם יכול למכור ע"ש אך עדיי' לא מצא מעלה ארוכה דעדיין קשה לשאר תנאים דלא סברי כריה"ג ודלא כר"ש ל"ל קרבנו ולא הגזול. ועפ"ז הכל ניחא. דבאמת רבא לנפשי' לא קשה כלל. מן קרבנו ולא הגזול פשיטא. דהא קנה בשינוי מעשה כנ"ל דהא ס' אין לשחיטה אלא לבסוף רק אפ"ה צריך לתרץ בגזל קרבנו דחברי' דפ"י על מועד כתב במס' סוכה שם לתרץ קושי' תוס' דהא מכם צריך למעט מומר. ותירץ ר"ש לשטתי' דסבר בחולין מן בהמה לא קאי לרבות פושעי ישראל. רק למעט רובע ונרבע. וא"כ מסברה ידעינן דמומר אינו רשאי להבי' קרבן וע"כ מכם קאי למעט הגזול ע"ש שמתרץ בזה קושי' תוס' בסוכה דשם קאמר ר"י בשם ר"ש ב"י ע"ש וא"כ רבא ג"כ סבר כן דלר"ש ממעט מכם למעט הגזול. ושפיר קשה לפני יאוש למה לי קרא. דכבר ידעינן מן מכם. וע"ז תירץ לר"ש לשטתי' שפיר י"ל בגזל קרבן דחברי' דר"י סבר קדשים שחייב באחריות מ"ב הוא ורשאי למכור כנ"ל. ולרבנן דר"ש איצטריך קרבנו למעט ולפני יאוש. דהם לאו סברי דרשה דמכם דהם סברי' דקאי למעט מומר. וא"כ איצטריך לפני יאוש דה"א דקנה בשינוי מעשה בסוף שחיטה קמ"ל דהוי' מצוה הב"ע כנ"ל. ועולא תירץ רבא כהוגן. וזאת דעתינו לתרץ עפ"ז קושי' תוס' בחולין דף ק"ט על רבא דרבא סובר דבזבחים משמע מדמקשה רבא לאביי משמע דסבר אין לשחיטה אלא לבסוף. וא"כ אמאי לא מנה בהדי ג' הלכתא דהלכה כר"ל לגבי ר' יוחנן. וי"ל עפ"ז דבאמת קאמר' הגמ' כיון דהדר בי' רבא ויליף מן קרבנו ולא הגזול דיאוש א"ק. וקשה בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. ועפ"י הנ"ל ניחא דמעיקרא סיה סבר אין לשחיטה אלא לבסוף. וא"כ שפיר תירץ בגזל קרבן דחברי' ולרבנן דסברי דהמוכר עולתו ושלמיו לאו כלום בפשוט ל"ק דאיצטריך קרבנו ולא הגזול על לפני יאוש. דה"א דקנה בשינוי מעשה והם לא סברי דרשה מכם כנ"ל. אבל לפי האמת דחזר בי' וסבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וא"כ שפיר הוכיח לרבנן ל"ל קרבנו ולא הגזול. דעל לפני יאוש לצ"ק פשיט' דהא אין הקדישו הקדש בתחילת שחיטה. וכבר אסורה בתחילת שחיטה, כנ"ל. ולרבנן ל"ל בגזל קרבן דחברי' דהא פשיטא אפי' מכירה לאו כלום דהא כקושי' תוס' וא"כ מה"ט הדר בי' וממילא מיושב קושי' תוס' הנ"ל דבזבחים קאי קודם חזרה והי' סבר באמת אין לשחיטה אלא לבסוף. אבל לפי האמת דהדר בי' והו' סבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כנ"ל ומש"ה לא מנה בהדי' שלא הלכתא. ודו"ק היטב: ואין להקשות א"כ לשיטת רבא ל"ל מכם. לר' שמעון באמת זה אינו דר"ש לשטתי'. איצטריך מכם להורות בגזל קרבן דחברי' דר"ש לשיטתי' שפיר איצטריך מכם דהוי' בר מכירה כנ"ל ודו"ק: ועפ"ז י"ל קושי' המפרשים למה לא מקשה בגיטן רבא לנפשי' מן ברייתא דשוחט בחוץ. דהא סבר ג"כ יאוש ל"ק. ועפ"ז ניחא דכבר תרצתי קושי' תוס' דמש"ה ליכא לאוקמי כשהקדישו בעלים ביד גנב. וכצנועין דסברי דיכול לחלל דבר שאינו ברשותו. ואמרתי דע"כ ס' טעמי' דצנועין כרבא לקמן או כאביי דעבדינן תקנתא ולא מצד הדין. דא"כ יאוש קנה מטעם הפקר כנ"ל רק באמת דל"מ לצנלעין יאוש קנה. רק א"כ האיך מצינו קרא והבאתם את פסח ואת הגזול. אבל לרבא דלא יליף מהך קרא רק מן קרבנו. וי"ל שפיר אליבא דצנועין דסברי כר"ש דקדשים שחייב באחריות מ"ב או כריה"ג דק"ק מ"ב ושפיר איצטריך בגזל קרבן דחברי' ודרשה דמכם סברי קאי למעט מומר וק"ל: ועפ"ז נבוא לדברי הרמב"ם הנ"ל. דהנה באמת מקשה תוס' בסוכה לר"ז דסבר שינוי החוזר לברייתא לא שמה שינוי קשה ממתניתין דעורות דשם ג"כ שינוי החוזר לברייתי. והנה הרמב"ן במלחמות בפרק בתרא