יריעות שלמה יורה דעה חלק א קיט

לידי'. ולפ"ז י"ל קושי' הנ"ל דהנה עוד מקשין המפרשים דאביי סתר עצמו דמעיקרא מקשי' מן קרבנו ולא הגזול להוכיח דיאוש ל"ק ואח"כ מקשה מן עורות של מ"ה דיאוש קני', ואין לומר דשם קני מדרבנן ז"א חדא לפי השיטות דהא דסבר רבה דיאוש קנה מפני תקנת השבים היינו דוקא באין גזילה קיימת. אבל לא בגזילה קיימת ושם בעורות גזילה קיימת כמות שהיא. שנית דהא מתני' דעורות קאי על לימד משכבו ונא הגזול טמא לרבות גנב. א"כ קאי על קרא. ולפי הנ"ל ניחא וחדא מתרצ' בירך חברתה. דהכי מקשה אביי מן מתניתין דעורות מוכח דיאוש קני ומאי מסופק אתה. וע"כ צ"ל דרבה סבר כצנועין וצנועין סברי דיכול להפקירו דבר שאינו ברשותו וכר' דוסא לקמן. וא"כ בודאי יאוש קני. דהא לא גרע מהפקר. ושפיר מקשה אביי מן קרבנו ולא הגזול דמשם מוכח דיאוש לא קני מטעם הפקר. דאי מטעם הפקר לא שייך מצוה הב"ע ס"ל וע"כ דיאוש לאו הפקר גמור הוא כשיטת תוס'. וא"כ אפי' לצנועין ג"כ ל"ק אי לא ילפינן מאבידה. ושפיר קשה מעורות. דיאוש קני דא"ל דאתי' כצנועין ז"א דליכא חילוק בין צנועין לשארי תנאים וא"כ כוונת אביי להוכיח אדרבה דו"ק ונכון הוא. ואדרבה בזה יובן היטב למה הדר בי' רבא אח"כ תחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. וגם מאי קאמר רבא לשון אלא הא האי מלתא קאי וכנ"ל ועפ"ז ניחא דמעיקרא הי' סבר דרבה ס' דמתניתין דעורות אתי כצנועין ויאוש מטעם הפקר. וא"כ שפיר הי' קשה לו מן קרבנו ולא הגזול דש"מ דיל"ק מטעם הפקר. והי' צריך לתרץ בגזול קרבנו דהברי' וא"ל פשיטא כקושי' תוס' המוכר עולת ושלמיו לאו כלום. וצ"ל דצנועין סבר כריה"ג. דקדשים קלים ממון בעלים ויכול למכור כמבואר שם בפסחים וכדכתב פ"י אבל אחר כך אמר רבא אלא אמר רבא דטעמ' דעורות דשינוי השם כשינוי מעשה וכו' וא"כ י"ל דרבה ס' ג"כ אפי' אליב' דצנועין דלאו מטעם הפקר היא ושפיר י"ל דקרבנו ולא הגזול הוא טעמי' משום מצוה הב"ע. והא דאמר רבא יאוש לא קני מן קרבנו היינו דוקא להקרבה כמו שפירש ר"ת אליבא דעולא. ודו"ק היטב: אבל באופן אחר יותר נאות י"ל עפ"י הנ"ל קושי' תוס' על ר"ת הנ"ל. וגם מתורץ עפ"ז קושי' רשב"א בחידושיו. והקשה למה קאמר אביי איתבי' אביי לרבה. הו"ל ת"ש דהא רבה גופי' מסופק אי יאוש קני מראו' ונ"ל דהנה לכאורה צריך ביאור על רבה דקאמר יאוש קונה מפקי תקנת השבים מה ענין יאוש אצל תקנת השבים וכי מפני תקנת השבים תקנו דיאוש קני בממ"נ אישייך תקנת השבים הוי' למימר אפי' בלא יאוש וכזה מקשין הפוסקים בגיטין דאף לפני יאוש יהי' הקדש אי אוקמי רחמנא ברשותי' ע"ש ברשב"א. ועפ"ז ניחא דרבה' באמת יאוש מטעם הפקר מכח סברה רק הפקר לא מהני משום, דהוי' דבר שאינו ברשותי'. ולקמן איתאר דף מ"ט אמר אביי אי' לאו לאמר ר"י צנועין ור' דוסא סברי דבר אחד ה"א מפני תקנת עניים עבדו רבנן תקנתא. ופירש תוס' דאוקמי רחמנא ברשותי' דנגזול שיהי' הפקרו הפקר ע"ש וא"כ ה"נ הכא מפני תקנת השבים אוקמי' רבנן ברשותו דנגזל כדי שיהי' הפקרו הפקר, וזה טעם נכון מאוד: וממילא מתורץ קושי' שיטה מקובצת. מה מקשה הגמ' לקמן לפני יאוש קדוש דלמא אוקמי רבנן ברשות' אף לפני יאוש ג"כ ע"ש וכן כתב רשב"א בגיטין די"ל אי בעי דרבא דוקא קאי לפני יאוש ולא מקשה תוס' כלום על ר"ת מגיעין הא גיזה ולדותיה כל פעם דידי' דא"ל דקאי לפני יאוש. ועפ"י הנ"ל כל זה ניחא בשלמא לאחר יאוש אוקמי רבנן ברשותי' דנגזל שיהי' הפקירו הפקר. אבל לפני יאוש מה"ת אוקמי' רבנן ברשותי' כנ"ל. ודו"ק היטב: ולפ"ז מיושב קושי' תוס' על ר"ת דכבר קדמתי אי קנה מטעם הפקר מודה ר"ת דלא שייך מצוה הב"ע דהא קנה מטעם הפקר. וכל המחזיק בו זכה בו. ומ"ש הוא ומ"ש אחר. וא"כ היינו דמקשה אביי לרבה דלדידך דסבר דיאוש מדרבנן קני מפני תקנת השבים וע"כ סבר רבה דיאוש הוי' הפקר גמור רק הפקר לא מהני דהוי' דבר שאינו ברשותו רק רבנן אוקי ברשותו דנגזל. וממילא לצנועין דסברי הפקירו הפקר מדאו'. וכן ס' ר' דוסא לקמן. ממילא י"ק מדאו' א"כ קשה מקרבנו ולא הגזול לצנועין דס' מטעם הפקר קנה למה פסלי' רחמנא להקרבה הא קני מטעם הפקר ושפיר שייך לשון איתיבי' וע"ז שפיר מתרץ רבא בגזל קרבן דחברי' וצנועין ס' כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא ושפיר שייך מכירה כדכתב פ"י כנ"ל ומתורץ הנ"ל. ודו"ק היטב כי נכון הוא: והנה באמת קושי' שיטה מקובצת לאו קושי' היא כלל דכונת רשב"א הוא רק אם הקריב או שחט בחוץ דקנה למפרע משעה שהקדיש. אבל כ"ז שלא הקריב בודאי אינו שלו לא מקני' לו. ושפיר מקשה הגמ' אי לפני יאוש מי קדוש כי יקדיש ביתו כתיב כיון דכל זמן שלא הקריב עדיין אינו הקדיש ויהי' חייב על טביחה ועל מכירה בשלמא על שחיטה י"ל דכיון ששחט בממ"נ אם שחט בחוץ כדי שיחייב כרת העמידהו ברשותו ואם שחט מבפנים כדי שיהי' מכפרת העמידהו ברשותו. אבל על מכירה קשה דקתני שם ומכר ג"כ יהי' חייב. כיון דכל זמן שלא שחט אין הקדישו חל. וזה נראה לי פשוט דאף דאוקמי ברשותי' היינו אם שחט אח"כ אבל כ"ז שלא שחט והקריב בודאי אינו ברשותו ואינו הקדש תדע דהא רבא איבעי' בגמ' אי משעת גניבה אי משעת הקדישה ואי משעת גניבה בודאי פורשה דהיינו דרבנן אוקמי ברשותו אם הקדיש אח"כ שיהי' ברשותו משעת גניב' וה"נ בלפני יאוש אם הקדישה הקדש להקרבה דאוקמי' ברשותו היינו אם מקריב אח"כ או שחט בחוץ לחייבו כרת. אבל כל זמן שלא הקריב ועדיין חי בודאי אינו קדוש ובזה הונח לי דברי רש"י שכתב בגיטין דשחט בחוץ חייב כרת דהעמידה ברשותו וקנס הוא דקנסו רבנן ומקשה תוס' א"כ אמאי לא פירש רש"י בקיצור שחייב כרת כיון דהעמידו' ברשותו וראוי' לפתח אוהל מועד. ועפ"ז ניחא בודאי זה ניחא דראוי' לפתח אוהל מועד דתקנו כדי שלא יהי' כהנים עצבין. ומש"ה תקנו שיהי' מכפרת ויהי' ברשותו משעה שהקדישה. אבל עכ"פ אמאי חייב כרת דהא כ"ז שלא הקריב עדיין חולין הם. וכי חייב אם שחט בחוץ חולין גמורין. וע"כ צ"ל דקנס הוא דקנסו רבנן שיהי' חייב השוחט בחוץ והעמידהו ברשותו משעה שהקדישה ויהי' הקדש אך עדיין צריך תבלין דא"כ אמאי קתני במתניתין דאינו חייב דו"ה הא עדיין חולין הם אך יש ליישב דבמתניתין ניחא. די"ל דמיירי בקדשים שאינן חייב באחריות דהיינו עולה ואיכא שינוי רשות ושינוי השם כדכתב תוס' ושפיר חל ההקדש אבל בברייתא דקתני' השוחט בחוץ ענוש כרת ואי מיירי בעולה א"כ אינו ראוי' לפתח אוהל מועד דהא בעולה לא תקנו שיהי' ראוי לפתח א"מ דהא לא שייך שיהי' כהנים עצבין. ואף דאיכא הקדש מ"מ להקרבה פסול משום מצוה הב"ע וע"כ מיירי בחטאת וחטאת היא קדשים שיש בהם אחריות כדכתב תוס' כאן וא"כ אינו חל הקדש. דהא ליכא שינוי שם ושינוי רשות. וא"כ שפיר קשה נהי דתקנו שיהי' מכפרת היינו אם כבר הקריב אבל כ"ז שלא הקריב עדיין חולין הם. ומש"ה צריך רש"י לפרש דקנס הוא דקנסו רבנן. ויהי' חייב כרת. ודו"ק: