יריעות שלמה יורה דעה חלק א קיג

ככחו דמי רק לסומכס מיבעי' אם חייב כולו נזק. ועפ"ז ניחא דעל תרוצי הנ"ל עדיין קשה לפי ה"א דר' יוחנן דסבר משום חציו לא סבר משום ממונו א"כ האיך אתי האי דרשה המבעיר משמע דהוא עצמו דוקא חייב. ול"ל בכלו חציו א"כ אף הוא עצמו פטר. דהא לא סבר משום ממונא. אלא ע"כ מוקי קרא המבעיר בכח כחו דפטר באש של כלם ע"י כח כחו. וכמו דאמרי' לעיל בסוגי' דצרורת דלסומכס אתי הלכתא על כח כחו. וה"נ הכא אתי מיעוטא על כח כחו דפטור. ושפיר צריך הגמ' לומר בדאנחו אנוחי' אבל לפי אמת דסבר משום ממונא גם כן יש לומר שפיר דקרא המבעיר קאי על מיעוט בכלו חציו. ודו"ק היטב: ועפ"ז נבאר דברי פוסקים שפסקו בפשיטת דר"פ לעיל דצרורות מעלי' משלם. ותמה למה דלמא לר"פ ג"כ לא ניפשוט רק מקרי תולדה דרגל לפטרו בר"ה וכבר הנפתי ידי לעיל בסוגי' דצרורת לתרץ זאת. אמנם עפ"ז ג"כ ניחא. דהנה מקדם אבאר דלכאורה קשה מאי מקשה הגמ' לר"ל מן מבעיר למעוטי אש של כלב דלמא ממיעוט דאינו משלם נ"ש דהא זאת בודאי לא עדיף מצרורות מכ"ש הכא דלא הוי' כחו רק ממון של כלב מכ"ש דאינו משלם נ"ש אבל חצי נזק עכ"פ משלם רק י"ל דקושי' הגמ' קאי על ר"א דקתני בברייתא עלה דמשלם נ"ש על הגדיש וע"כ סבר כסומכס דצרורות משלם נ"ש כדאית' לעיל. ושפיר קשה דהא כתוב המבעיר את הבערה. וליכא עכ"פ נ"ש. ועפ"ז מתורץ קושי' שיטה מקובצ' שהקשה אם ילפי' מהמבעיר דמשמע מבעיר עצמו. ל"ל קרא. איש בור ולא שור בור נימא נמי דבבור כתוב כי יכרה משמע דהוא עצמו כרע בור ולא שור. ועפ"ז ניחא דבודאי ליכ' ותור' מבעיר' רק גוף משמעות. וכן כי יקרה א"כ ה"א דפטר מנ"ש כמו צרורות. וכן בבור דלא עדיף מצרורות להכי כתיב ליתור איש בור ולא שור בור למעט לגמרי דמנ"ש לא צריך קרא דהא לא עדיף מצרורת. ודו"ק: לפ"ז לר' יוחנן דסבר אשו משום חציו אע"ג דכתיב מבעיר משמע עצמו דוקא. י"ל דהיינו למעוטי מנ"ש דהא הוי' כמו צרורות, וצרורות חנ"ז. ותוס' כתב לעיל מש"ה מקרי תולדה דרגל לפוטרו בר"ה. אע"ג דלענין מגופו לא אמרי' דהוי' תולד' דרגל. כיון דהלכתא אתי' לקולא דמצד סברה הוי' חייב לגמרי' כולי' נזק. וא"כ לא אמרי' הלכתא צהחמיר דחייב בר"ה. אמנם עפ"י הנ"ל ניחא. דאם לא הוי' הלכתא הוי' פטרי' לגמרי דהא כתי' באש המבעיר דמבעיר עצמו ולא אש של כלב. וא"כ הוי' פטרי' לגמרו' חציו דכלב דהוי' צרורת. וא"כ אדרבה הלכתא אתי' לחומרא דעכ"פ חייב החצי נזק. ואפ"ה מקרי תולדה דרגל לפוטרה בר"ה. וממילא הוי' תולדה דרגל ג"כ לשלם מעלי' ורבא דמסופק לעיל ע"כ קאי אליבא דר"ל דסבר אשו משום ממונא. אף דרבא סבר קרא ומתנית' מסייע לר"י. ר"ל דאיבעי' קאי אליבא דר"ל. ובלא"ה הוכיחו המפרשים דרבא סבר לקמן דף מ"ג ע"ב כר"ל ע"ש. אבל לדידן כמו דמקרי תולדה דרגל לפטרו בר"ה. ע"כ סבר נמי דמקרי תולדה דרגל לשלם מעלי'. ודו"ק: ויותר נכון דרבא לשטתי' סבר טמון באש מיירי בכלו חציו. י"ל הא דכתיב המבעיר דמשמע מבעיר עצמו דוקא ג"כ בכל חציו. אבל אנן בדידן דהרמב"ם לשטתי' פסק טמון באש לגמרי פטר אף בלא כלו חציו וע"כ דקרא סתמא איירן והכא נמי לענין אש של כלב. ודו"ק: ובזה ישבתי קושי' המפרשי' למה מבי' הגמ' גבי מסכסכת בגמל ר"י בנר חנוכה פטר. וי"ל דלכאורה לפי הנ"ל דעיקר קושי' הגמ' מן המבעיר משמע אש של כלב פטר. אע"ג די"ל דפטרו התורה מנ"ש מטעם דלא עדיף מצרורת. אבל חנ"ז חייב. רק עיקר קושי' הגמ' מר"א דמחייב נ"ש. א"כ קשה מאי מקשה הגמ' מן מסכסכת. דלמא אתי' כרבנן דסומכס. ומשלם היינו חנ"ז. וי"ל דחייב על אש של כלב חצי נזק אף למ"ד משום ממון. דקי"ל דהנה רש"י מפרש לאו ממונו דבעל כלב וגמל הוא רק ממון דבעל גחלת. דבאש שאינו שלו פטר' והקשה תוס' מכמה מתניתן דתני חייב. רק י"ל דסברת רש"י תלי' אם בור בר"ה חייב. או בר"ה פטור דאם בור בר"ה חייב אע"ג דלאו ממון דידי' רק בעל תקלה הוא. ה"נ י"ל דתורה חייבו באש. אע"ג דלאו דידי' הוא. רק בעל תקלה הוא. ושפיר חייב משום ממונו אף באש שאינו שלו. אבל אם אמרי' בור בר"ה פטור. דצריך דוקא להיות ממון דידי' וה"נ באש ליכא חיוב משום ממון באש שאינו שלו (וכדפי' רש"י בפירש משום ממונו משום שורו ובורו) וא"כ רש"י קאי למ"ד בור בר"ה פטור. ודו"ק: ולפ"ז שפיר מקשה הגמ' מן מסכסכת דהא ר' יודא סבר לקמן דף ק"ט דמפקיר נזקיו פטור. והיינו בור בר"ה פטור. ואפ"ה לא פליג ר' יודא ברישא. רק לענין נר חנוכה. אבל ברישא מודה דחייב. ושפיר מקשה הא לאו דבעל גמל הממון הוא. ודו"ק היטב. וצריך להבי' ר' יודא דעיקר קושי' מן ר' יודא. ודו"ק: ויש ליישב קושי' תוס' על רש"י מן קמה דאם מקריב קמה לאש דחייב אף שאש אינו שלו. וי"ל לפי מה שמחלק תוס' לעיל בסוגי' דצרורות דבחוץ אם זרק חוץ על כלי. ואחר שבר כלי קודם אחרון חייבו דלא אמרי' מנא תביר' תבר. ואיכא חילוק בין זרק כלי עצמו ובין זרק חץ ע"ש. והנה הר"ן מבאר כאן דהא דמחייב אשו משום חציו. ובשבת מותר להבעיר ערב שבת. אע"ג שמדליק אח"כ בשבת. ותירץ דהכא איכא חיוב על הדלקת דהדליק והצית אינו בגופו דבשעה שהצית הוי' מיד כמו שמבעיר כולו. כיון דסופו להבעיר כולו ע"ש. אך אמנם לפי' תוס' לעיל לא אמרי' דהוי' כמו שהבעיר מיד, בזרק חץ. וא"כ אמאי חייב באשו. בשלמא בחציו גופו. אף דהזורק אח"כ בא מכוחו. האי לאו מכוחו קאזיל. רק עיקר חיוב על הדלקת אשו דבשעה שמדליק הוי' כמו שהבעיר מיד בכולו. ובאמת לא אמרי' כן בזרק חץ ומכ"ש באשו. וי"ל היינו טעמי' דר"ל דלפ"ז במקריב קמה אצל אש. הוא מודה ג"כ דהוי' חיוב מטעם אדם המזיק דתיכוף ומיד שמקריב קמה אצל אש הוי' כמו שהזיק בכולו. דהא אם בא אחר שבר פטר דאמרי' מנא תביר' תבר. ודו"ק: תוס' כתב בד"ה ממונו אית בי' ממשא. וכו' אבל יש חץ שאין בו ממשות וכו' ויש אש בלא ממשות. כגון שלהבת בלא גחלת. וכו' משמע מדבריהם ביש להבת עם גחלת מודה ר' יוחנן דחייב משום ממונו ג"כ. וכבר נתקשה בזה שיטה מקובצת. והקשה לפ"ז א"כ מאי מקשה הגמ' טמון מאש דפטרו רחמנא. וי"ל דהנה ג"כ קשה כקושי' תוס' דאיכא צרורות ברוח שבכנפיהם. דאיכ' לסומכס נ"ש. משמע דלרבנן ל"ק רק כבר פירש שיטה מקובצת דמדסומכס נשמע לרבנן ע"ש. וכוונתו כי היכ' דלסומכס נ"ש. אע"ג דלית בי' ממשא ה"נ הכא. ורבנן דפטרי היינו משום דצרורות אינו שלהם כלל, וברא רק מכח ממונו, וע"ז תירץ תוס' דטעמא בצורת נ"ש. היינו כיון דבא מפשיעת ממונו שיש ממשו. וכיון דבא מכח ממון שיש בו ממשות חייב נ"ש. אבל הכא שלהבת אינו בו ממשות. רק הכא נמי בא מכח ממון. שיש בו ממשות. דהיינו גחלת. וא"כ הוי ג"כ כמו צרורות דהא אם שלהבת אינו שלו, בודאי הוי' צרורות. וה"נ אף דשלהבת שלו הוא, כיון שלהבת אין בו ממשות רק עיקר חיובו. משום גחלת שיש בו ממשות א"כ דינו כמו צרורות. ולמה חייב לרבנן נ"ש, והא דכתבו תוס' שיש שלהבת בלא גחלת. היינו לסומכס