יריעות שלמה יורה דעה חלק א קיב

שכתבו תדע אינו ראי' לגוונא הנ"ל דלר"ל י"ל דלא הי' לו פנאי ולא הי' יכול לשמור גחלתו לאחר שהצית בגופו של עבד וא"כ עיקר חיוב על הצית ושפיר ע"י מעשה אחד בא החיוב אבל הכא דעיקר חיוב על שלא שימר גחלתי' וצ"ע: ולכן נראה לי דכוונת תוס' דלא איירי בכלו חציו כדאמר הגמ' בהי' לו לגדרה רק בגוונא אחריתא לפי מה שכתב תוס' ד"ה חציו דחרש הן דלמ"ד משום חציו צריך דוקא רוח מצוי הרבה דאם ליכא ודאי היזק שקרוב לודאי היזק לא מיקרי חציו ומשום ממונא שפיר מחייב וא"כ שפיר משכחת דבגדי עומד במקום שאינו ודאי מזיק האש ושפיר הוי כמו כלו חציו דלא מחייב משום חציו ושפיר ה"א דפטר משום טמון באש קמ"ל דחייב ואפ"ה קלב"מ דבזה שפיר ג"כ ע"י מעשה אחד בא על שהצית הגדיש ועל שם תחלתו ולא על שם סופו ודו"ק: אך סובב עלינו קושי' על הגמ' למה צריך הגמ' לומר בהי' לו לגדרה ולא גדרה וי"מ בפשיטת בעומד באינו קרוב לודאי היזק, דלא הוי חצי' רק ממונו ושפיר פטור טמון באש. וצ"ל דבאמת חדא מתרתי נקט ועדיין צע"ג. ועפ"י סברה של תוס' הנ"ל. דלמ"ד משום חציו צריך להיות קרוב לודאי היזק. וי"ל סברה חדשה אף לפי שיטת רש"י בגדי' סמוך לו חייב ג"כ דלא אמרי' שהי' יכול לברוח כיון דאינו בר דעת. אבל אם הצית בגדיש לא אמרי' דהוי' חציו על גדי' דהא אינו קרוב לודאי היזקו כיון שיכול לברוח. ואפשר מבריח. רק חייב משום ממונו. וסברה זו נכונה מאוד. ועפ"ז מיושב היטב. שיטת רש"י בפירש דמש"ה נקט גדי. למימר אע"ג בגדי' דחד ועבדי' דחד. ותמה תוס' א"כ אמאי לא מקשה הגמ' אף לר"י מאו למימר' למה נקט גדי. ועפ"ז ניחא, דלר"י לא קשה. דשפיר נקט גדי לרבותא. אע"ג דהוי' גדי סמוך לו וליכא חציו וחייב רק משום ממונא. ה"א דלא אמרי' קלב"מ כסברת תוס' כיון דעל עבד משום חציו ועל גדי משום ממונו, קמ"ל כיון דע"י מעשה אחד בא. אבל לר"ל שפיר קשה אמאי נקט גדי, דהא אף בגדיש גופי' איכא רבותא זו. דהא לר"ל על גדיש ג"כ חייב משום ממונא. וצריך רש"י לפרש לאשמעינן אע"ג דגדי דחד. ודו"ק היטב. אמנם באמת קשה לי על תוס' למה כתבו תדע מר"ל דאיירי בהצית גופו של עבד תיפוק בקיצור מר' יוחנן גופי' דאף דסב' אשי משום חציו מ"מ כבר מסביר הר"ן, דעיקר חיוב הוא דמקרי חציו דהיינו אדם המזיק. היינו בשעה שהצית אש. ומשום האי טעמא בכלו חציו בנפלה גדר לאחר הצית לא מקרו חציו כיון דבשעה שהצית לא היה ראוי' לשריפה. וא"כ למה אמרי' קלב"מ דהא עיקר חיוב מיתה הוא בשעה שהצית, וחיוב ממון מתחיל ג"כ אח"כ דהא ר"א סבר ג"כ משום ממונא. וא"כ אח"כ לאחר שהצית ג"כ חייב משום ממון כמו לר"ל בהצית גופו של עבד. דעל עבד חייב משום חציו ועל גדי חייב משום ממון ה"נ לר' יוחנן. וצ"ע: ומזה נראה לי ראי' ברורה דתוס' דהכא סברי דלא כתוס' לעיל בסוגי' דצרורת. אם זרק חץ. ואח"כ שבר אחר לא אמרי' מנא תביר' תבר. רק כשאר שיטת הפוסקים. וקצות החשן בסי' ש"ן מבי' ראי' מהרא"ש ושארי פוסקים דמחולקים על שיטת תוס' הנ"ל דבזרק חץ ובא אחר ושבר ג"כ אמרי' מנא תביר' תבר. וא"כ ניחא. לר' יוחנן ליכא הוכחה דשפיר אמרי' קלב"מ כיון דסבר אשו משום חציו. וא"כ בשעה שזרק הוי' כמו ששבר. ושוב אינו חייב משום ממון, דאם אחר שבר או שרף הגדי' קוד' שנשרף חץ שלו ג"כ פטור. וכי הוא גרע מאחר. וזה נכון: אבל לפי שיטת תוס' דלעיל בזרק חץ. לא אמרי' מנא תביר' תבר. מר' יוחנן ג"כ מכח סברה זו. כיון דע"י מעשה אחד בא. אמרינן קלב"מ, דאל"כ למה אינו חייב אח"כ משום ממון (ואל תשיב דעכ"פ עדיין עוסק בשריפת עבד. עד שנשרף הגדי' דעדיין חיוב מית' עליו. ז"א א"כ מאי הוכיח תוס' אף אם מיירי בכלו חציו. או מר"ל בחציות גופו של עבד. דלמא עדיין לא נשרף עבד קודם שריפת הגדי'. רק עיקר סברת תוס'. דעיקר חיוב מיתה בא משעה שנזרק אש מידו. או דדוחק לתוספת דאיירי דעדיין לא נשרף העבד): וא"כ ממילא נסתר תרוצי הנ"ל על קושי' תוס' למה נקט בסיפ' גדי סמוכי דמש"ה נקט גדי סמוך לרבותא דאף בגדי סמוך דהוי' רק משו' ממון אפ"ה קלב"מ דהא אף אם בגדי' כפות ג"כ איכא חיוב משום ממון כנ"ל. אך באמת אם אמרינן דלאו מנא תבר' תבר י"ל בקיצור גדול דמש"ה נקט גדי סמוך דבאמת ר"ת תירץ דגדי כפות איכא רבותא לחיוב. דה"א דמקרי טמון. אך עדיי' קשה בסיפא למה נקט גדי' סמוך דהא כיון דידעי' מרישא דגדי כפות לא מקרי טמון א"כ ליכא חידוש יותר סמוך מכפות. ועוד מקש' תוס' דהא לר' יוחנן חייב בחציו משום טמון. אמנם עפ"י הנ"ל ניחא. דאי הוי' נקט גדי כפות ה"א דבסמוך חייב דלא אמרי' קלב"מ כיון דלאחר שהצית אש. איכא ג"כ חייב משום ממון מ"ל אבל בכפות ה"א אדרבה דמקרי טמון. ושפיר פטר בממ"נ מטעם חציו בקלב"מ ומטעם ממון הוי' טמון ובריש' שפיר חייב בגדי כפות מטעם חציו. ומש"ה נקט גדי סמוך דאפ"ה קלב"מ כיון דע"י מעשה אחד בא ודו"ק. ובזה י"ל הרמב"ם דפסק סתם טמון באש פטור אף משום חציו וע"כ דסבר דהוי' גז"ה. רק קשה א"ל נגד אביו וי"ל דהרמב"ם סבר דרוביו' ע"כ צריך לתרוצי דמטעם חציו טמון חייב. דהוא סבר דלא אמרינן מנא תביר' תבר' וכן מסופק רבא לעיל בסוגיי דצרורות. אף בדרך כלי מכ"ש זרק חץ. וקשה למה נקט בסיפא גדי סמוך. וע"כ כתירץ שני הנ"ל. וטמון חייב בחציו. אבל אנן פסקינן כרבה מנא תביר' תבר' וי"ל בקיצור דמש"ה נקט גדי סמוך דאף דליכא חיוב משום חציו אפ"ה פטרו ודו"ק היטב: ובאמת נתקשתי קצת לפי ר"ל דסבר דאיירי בהצית גופו של עבדו א"כ ע"כ רישא איירי ג"כ בהצית בגופו של עבד' ופטור על עבד כיון דיכול להבריח וקשה א"כ למה חייב על הגדיש. דהא העבד פשע שלא נטל גחלת מעל לבו. ודומה לבור המתגלגל ברגלי אדם דלפי מה שכתב תיס' לעיל חייב אדם לחוד כיון דהוא בר דעת. וה"נ להוי' חייב בעל עבד. רק ז"א דבעל עבד פטר מה שהזיק עבד כמבואר לעיל דף די. אבל קשה למה חייב בעל תקלה. וצ"ע: מהר"ם לובלין הקשה לפי מה שכתב תוס' לקמן דאיכ' דרשה המבעיר את הבערה דעל אש של כלב פטור. א"כ למה חייב לר"א באש של כלבו, וי"ל בפשוט דלר' יוחנן דסבר אשו משום חציו. הוא כמו צרורות עצמו וחייב חצי נזק. וקרא דהמבעיר את בערה קאי אם כלו חציו דזה ליכא צרורות. רק משום ממונא. ובזה פטרי קרא כמו דאמרי' בטמון באש. וק"ל: ובזה י"ל קושי' תוס' למה קאמר הגמ' דלר' יוחנן איירי בדאנחו אנחוו'. וצריך לומר דמקום נדף בכלל מקום חררה. לוקי בדאדי אדוי'. דעל כולי' רק חייב חצי נזק ומה שתרצו דהוי' כח כחו. כבר הקשה הרא"ש לעיל בסוגי' דצרורות על תרוצם. דהא לרבנן בודאי כח כחו