יריעות שלמה יורה דעה חלק א קיא

לאשמעינן דהיזקו לאחר שנח ויש לו להזהיר אפ"ה פטור לרבנן. בשלמא על ר"א דקאמר בשעת נפילה מחלוקת שפיר מקשה דע"כ איירי בלאחר נפילה. ג"כ דא"כ למה חיובו בדיני שמי' (ודלא כהנ"ל) או יותר נכון יש לומר דלכאורה צריך להבין האיך קאמר אבל לאחר נפילה דה"פ הא אמרינן לקמן דבור בר"ה חייב וע"כ סבר ר"א דנתקל לאו פושע גמור רק בשעת נפילה חייב מטעם אדה המזיק. וא"כ ע"כ סבר בשעת נפילה ממש ושפיר מקשה מדנקט ולא סילקה ודו"ק היטב: אבל הא קשה דלמא בשעת נפילה מיירי ונקט לא סילקה אע"ג דהי' יכול להזהיר ואפ"ה פטרי רבנן ולעולם בדלא אפקרי' ובלא הי' פנאי לסלקו א"כ מתניתן ע"כ מיירי בשעת נפילה ממש. דהנה תוס' הקשה אמאי לא קאמר אביי איפכא דהוחלק במים מיירי בלאחר נפילה ותרצו דסבר כרב וחיובא משום שור וע"כ בדלא אפקרינה א"כ סבר הברייתא אם סבר כרב אמאי לא מוקי בחדא טעמא ובסיפא איצטריך לאשמעינן דנתקל פושע גמור דברישא ה"א דטעמא דחייב דהוי קרוב לאביד' וחייב ברוח שאינו מצוי וצ"ע על תוס': אך י"ל דבזה סבר כרב דקרקע עולם הזיקתו רק סבר דאיירי בשעת נפילה ממש וחיובא משום אש כמו שכתב הרמב"ן במלחמת דאם היזק בשעת נפילה לא הוי כחו רק תולדה דאש ואש כה"ג חייב על כלים. אבל ברוח שאינו מצוי פטור ג"כ תולדה דאש וע"כ סבר נתקל פושע גמור ושפיר הוכיח מתרי טעמא פליגי וא"כ שפיר קאמר מדמתניתן בתרתי בשעת נפילה ממש דאל"כ למה חייב בהוחלק במים וע"כ בטנפי כלים ומטעם אש חייב וה"נ בברייתא בתרתי בשעת נפילה ממש ולאחר נפילה וא"כ ע"כ כדו בתרתי מדנקט לא סילקה וגמלו נמי בתרתי ודו"ק היטב: תוס' הקשה הוי מצי לדחוי אי פליגי רק לאחר נפילה. א"כ האיך מודה בקנקנים. דאיירי בשעת נפילה א"כ הוי למימר מודה בשעת נפילה וקשה לי אדרבה קנקנים איכא חידש יותר דהוי רק רוח שאינו מצוי' דהוי קרוב לאבידה ואדם המזיק חייב באמת ברוח שאינו מצוי אבל נתקל דהוי קרוב לגניבה ליכא חידש דפשיטא דפטור וא"כ בקנקנים איכא חידש יותר וצ"ע, רק לפי הנ"ל יש ליישב דבנשברה כדו בנתקל איכא חידש יותר דה"א דחייב שהי' יכול להזהיר קמ"ל מפני שטר' הוא ושפיר מקשה תוס' א"כ דלמא סבר כרנמב"י בהי' יכול להזהיר באמת חייב ולא יכול מנקט רק אם לא יכול להזהר וא"כ בקנקני' איכא חידש יותר רק ר' יוחנן לקמן לא סבר כרנמב"י ושפיר כתב תוס' דהוי מצי לדחוי' ועפ"ז מתורץ מה שקשה לכאורה על תירץ תוס' לקמן ד"ה תסתי' משום דלא מפרשי' בהדי' אלא מתוך קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן להכי שביק לה וכו' דהא כתב תוס' דהוי מצי לדחוי' מן מודי' (וכן ל"ל בשעת נפילה לכ"ע חייב אמאי נקט באבנו סכינו לינקט בשעת נפילה) ועפ"ז ניחא דעיקר דקשה הוא ג"כ מכח ר' יוחנן לקמן דסבר בלא הי' יכול להזהיר פטור כנ"ל ודו"ק היטב: רק א"כ סובב והולך מאי מקשה תוס' בד"ה מתניתין בתרתי דמברייתא גופי' מוכח דבתרתי פליגי דאם דוקא לאחר נפילה ובמפקיר נזקיו האיך שייך ומודים וכפירש מהרש"א ולפי הנ"ל קשה דלמא קנקנים קאי על שעת נפילה ולרבותא אשמעינן דאף דלא הוי אונס גמור אפ"ה פטרי רבנן רק לפי הנ"ל ניחא דהקשתי לעיל האיך מוכיח אביי ממתניתן דבתרתי דלמא אשמעינן בלקה בחרסי' דאף דבא מכחו (דהוחלק במים לא הוי כדכתב תוס') אפ"ה פטר ר"י וכתבתי דאביי סבר בניתקל חייב אדם המזיק לכ"ע וע"כ לא מיירי שהזיק מכחו וא"כ שפיר כתב תוס' דהוי למנקט בשעת נפילה. דנתקל הוי כמו רוח שאינו מצוי' ודו"ק היטב: אבל הא קשה לי אמאי לא כתב תוס' בקיצר האיך מצי למימר דקנקני' איירי בשעת נפילה האיך שייך מדה ר"מ לחכמים משמע כמו שסברו חכמים בנשברה כדו כ"כ סבר ר"מ בקנקני' וקשה דהא רבנן סברי דחייב בדיני שמים ובקנקני' בשעת נפילה אף בדיני שמים פטור וצ"ע: ועפ"י הנ"ל שפרשתי בתוס' דהא דפליגי בה"א לר' יו' במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס היינו היכא דמפקיר לאחר שהי' פנאי לסלקו מתורץ קושי' זו די"ל אדרבה קנקני' דמסתמא מפקיר להו כדכתב תוס' וא"כ מסתמא מיד מפקיר ובזה לכ"ע פטר אף שאח"כ הי' פנאי לסלקו ואפ"ה חייב בדיני שמים משום שהי' פנאי לסלקו ודו"ק היטב: ואם יש לחקור לתרץ מה דקשה לפירש הרי"ף דבתרתי מחדא טעמא פליגי האיך קאמר בשלמא לאחרי נפילה במפקיר נבלתו דהא בלאחר נפילה ג"כ מחולקי' בנתקל וי"ל דתוס' כתב לעיל דף ד' דהאיך יליף אבנו סכינו בדלא אפקרי' מן קרן דמה לקרן שכן בעלי חיים וכוונתו להזיק. ומה שמקשן דכוונתו להזיק תרצו דפשיעה שלו הוי כמו כוונתו להזיק אבל מה שכתבו דמה להתם שכן בעלי חיים קשה וי"ל היינו טעמא דשמואל דקאמר דלא הוי ממונא מהך טעמא דמה לקרן שכן בעלי חיים ולפ"ז בנתקל גמלו דגמלו הוי ע"כ בעלי חיים בודאי חייב משום קר' והיינו דהקשה גמלו היאך משכחת דמקשן סבר דנתקל הוי כמו רוח שאינו מצוי ובקרן חייב חיה שאינו מצוי וא"כ שפיר קאמר בשלמא לאחר נפילה דמפקיר נזקיו ולכ"ע הוי רק בית ושפיר מחולקי' בנתקל פושע או בלאחר נפילה כבר מתה הגמל אבל בשעת נפילה דהוי בעלי חיים זה מתרץ תירץ דלרבנן הוי אונס גמור או דטעמא דשמואל דסבר דתורה איירי בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ומוכח דהוי רק בור כשיטת רש"י וממילא מתורץ דקאמר לקמן דף ל"א גבי אדם הוי ע"כ רק בור ג"כ מהני טעמא דסבר דבור ברה"ר פטר ותורה איירי בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ודוק: בתוס' דף ט"ו כתבו שם למ"ד פלגא נזקא ממונא בכלבא דאכל אימרא דהוי משונה פטור לגמרי דלא הוי תולדה דקרן דאינו משונה. ותמהו מפרשי' מן מתניתן לקמן אכלה כסות וכלים חייב חנ"ז ועוד תמה מכמה גמ' דמצינו דמשונה דחייב עיין בסוגי' דצרורת ונראה לי דתוס' לא כתב רק ברה"ר אבל ברשות ניזק חייב דתוס' כתב דף ק"ב ע"א ד"ה דאפיך מיפך דכל דבר שהוא משונה הוי תחלתו בפשיעה להזיק בכי ארחי וסופו באונס רק כתבו שם דאפ"ה לא מחייב רק חנ"ז דבקרן אף שבודאי פשיעה אפ"ה חייב רק חנ"ז וא"כ י"ל דעכ"פ חייב חנ"ז אף למ"ד פלגא נזקא ממונא משום דהוי תחלתו בפשיעה. אבל ברשות הרבים דלא הוי תחלתו בפשיעה בכי ארחי דהא שן ורגל פטורין בר"ה וק"ל: ב"ק דה ק"ב סוגי' דאשו משום חציו תוס' ד"ה והי' גדי כפות וכו' כתבו אע"ג דשריפ' עבד מ' חציו ושריפת גדי משו' ממונו אפ"ה שייך שפיר למימר קלב"מ כיון דע"ו מעשה אחד הן בא ותדע דלמ"ד משום ממונו מוקי בהצית בגופו של עבד ופטרינן לי' אע"ג דלא הצית בגופו של עדר עכ"ל ותמוה לי לכאורה דהא באמת חיובא אינו ע"י מעשה אחד אם איירי בכלו חציו דהא כלו חציו לא משכחינן רק כדלקמן בהי' לו לגדרה ולא גדרה ופירש רש"י דחייב על שם סופו דלא שמר גחלתו וכדאמר הגמ' שמרו ולא טפח באפי' וא"כ עיקר חיוב לאחר שכבר נשרף עבד על שלא שמר גחלתו שהי' לו לגדרה וראייתם מה