ירח האיתנים ריד

תוס' ד"ה למעוטי טריפה תימא דבפרק שלוח הקן גבי שתי צפרים חיות דדרשינן מניה תרי שחיין ראשי איברים שלה ולמעוטי טרפה שהוא כעין קרבן ושניהם שווים לענין פסול אבל גבי נח דשאר מומין כשרים הוי ליה לאוקמי. למעוטי טריפה דווקא ע"כ ונלע"ד לתרץ דאיתא במהרש"א במסכת ע"ז שכתב על התוס' בד"ה תמים כתיב ביה סברא למידרש תמים ולא בעל מום עכ"ל והכא ליכא למדרש תמים ולא בע"מ דא"כ לא הוי איצטרך למיכתב מכל החי למעוטי מחוסר אבר דכ"ש הוא מבעל מום: אך קשה דאימא דלא אתי מכל החי למעט מחוסר אבר אלא טריפה דהכי הוי מסתבר טפי ומתמים נמעט בעל מום ומכ"ש מחוסר אבר עיי"ש מה שתירץ נמצא אימתי מוכח דתמים לא ממעט בעל מום אי כתב מכל החי לאסור מחוסר אבר ואי לא הוי כתיב מכל החי הוי מצי למימר דתמים ממעט בעל מום. א"כ נוכל לומר דבזה מתורץ קושית התוס' מה שמקשים למה מקשה הגמרא מחמת דלמא הא כיון דשאר מומין כשרים על כרחך הוי ליה לאוקמי למעוטי טריפה דוקא ואפשר לומר דכך הוא קושית הגמ' ודלמא למעוטי טריפה ומנ"ל לומר דשאר מומין כשרים ומכל החי למעט מחוסר אבר אימא שאר מומין נמי פסולין דתמים ממעט בעל מום ומכל החי אתי למעוטי טריפה ולא קא מקשה הגמ' מנ"ל דמחוסר אסור. לבני נח דהא כ"ש הוא מבעל מום: אלא קושית הגמרא כך הוא מנ"ל דבעל מום מותר לבני נח דלמא אסור לבני נח ומשני הגמר' האי מלהחיות זרע נפקא ואייתר מכל החי למעוטי מחוסר אבר ומדקא ממעט מחוסר אבר על כרחך צ"ל דבעל מום מותר לב"נ: ופריך הגמרא הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד טריפה יולדת מא"ל פירוש דהשתא לא מייתר מכל החי והדרא קושיא לדוכתיה. ובמה שכתבתי לעיל מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א על התוס' בד"ה אלא למ"ד טריפה יולדת כו' ולא ניחא להו לפרושי דמכל החי לא אמעט טריפה למ"ד טריפה יולדת: והשתא קושית הגמרא כך הוא אלא למ"ד כו' מנ"ל למעט טריפה אימא טריפה מותר לב"נ כו' ע"ש דע"כ קושית הגמרא כמש"ל ע"ש ומשני הגמ' א"ק אתך בדומי' לך ואימעט טריפה וע"כ מיותר כל החי. תוס' ד"ה אתך בדומין לך וא"ת מכל החי ל"ל דתרווייהו מאתך נפקא וכ"ת נח גופיה מחוסר אבר הוה: קאמר רחמנא כוותך עייל כו' וכתב המרש"א ז"ל דבריהם אינם מובנים לי דהא איכא למימר מהאי טעמא איצטרך מכל החי לאסור מחוסר אבר כי היכי דלא נימעט גם בעל מום מאתך מחמת דאיצטרך עיי"ש: ולפי מה שכתבתי מתורץ קושית המהרש"א ה"ל דאפשר לומר דהכי הוא קושית התוס' למה לי מכל החי דתרווייהו מאתך נפקא והא ליכא למימר דאיצטרך מכל החי להורות דבעל מום מותר לב"נ דמדרשה דאתך הוי ממעטינן גם בעל מום כקושית המהרש"א ה"ל דא"כ קשה ל"ל ג"כ אתך הא כיון דכתיב תמים למעט בעל מום א"כ מכ"ש אימעט מחוסר אבר אלא מדאיצטרך אתך למעט מחוסר אבר על כרחך תמים לא ממעט בעל מום וא"כ מקשין תוס' שפיר ל"ל מכל החי כלל ודו"ק כי הדברים ברורים בעזה"י: חולין דף ב

הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דעבד א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכל הכל לכתחלה הוא אלא מעתה הכל ממירין כו' והכתיב לא יחליפנו כו' התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי כו' תוס' ד"ה וסופג כו' וא"ת דסופג פ' הל"ל דתרי לאווי כתיבי וכתב המהרש"א ז"ל ולמאי דאמרינן בפ"ק דתמורה אמאי דמקשה הגמרא הא לאו הניתק לעשה הוא כו' ומשני דתרי לאוי כתיב ולא. אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אין מקום לקושית תוספות דהכא כו'

ונלע"ד לתרץ דתו יש לדקדק האיך שייך קושיא זו לכן הוי ליה להתוספות ז"ל להקשות זה במס' תמורה. אבל נ"ל בטוב טעם: דהנה יש לדקדק מקודם על המהרש"א הנ"ל הא גם זה גמרא ערוכה דחד בשלו וחד בשל חבירו וכיון דאיצטרך תרווייהו לאווין לגופיה א"כ לא ה"ל לספוג כלל משום דהוי לאו הניתק לעשה ואי משום דכתיבי תרי לאווי ע"כ תרווייהו אצטרך לגופיה דבאמת אי הוי משני בפשיטות דהוי ניתק לעשה לא כתיבא אלא בלאו דלא ימיר כדכתיב בקרא ואם המר ימיר אבל בלאו דלא יחליפנו לא כתוב עשה הניתקת לכך מלקין עלה הוי אתי שפיר אבל השתא לא משני כך א"כ קשה קושיא ה"ל

אבל אמינא לתרץ הכל בחדא מחתא רק נדקדק מקודם בתו' ד"ה התם כדקתני טעמא ומה שפירש נמי במסקנא גבי דעבד תרתי דעבד למה לי ואף על גב דבתמורה נמי תני והדר מפרש התם לא תנא כהאי גוונ' הכל ממירין ותמורתן תמורה גבי הדדי ואי משום לא שהאד' רשאי להמיר משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמעינן דלוקין אלאו שאין בו מעשה ע"ש והנה יש לדקדק למה לא אמרי התוס' דבעי לאסוקי דסופג מ' אע"ג דהוי לאו הניתק לעשה דקיי"ל בכ"מ דאין לוקין עליו אך צ"ל דהא באמת לא בא הגמ' להשמיענו סתם הדין דסופג מ'. דהא לא אצטרך להשמיענו דמה"ט יוצרך לאשמעינן בהנך. לאוי יותר משאר לאווין הכתובים בתורה אלא ע"כ אתי להשמיעינו משום דהוי לאו שא"ב מעשה א"כ לפ"ז מתורץ הדקדוקים הנ"ל דע"כ התוס' לא מצי למימר דבעי לאסוקי סופג מ' לאשמעינן דלוקין אע"ג דהוי לאו הניתק לעשה דמש"ה לא היה צריך להשמיענו כלל דה"א כמ"ש המהרש"א דחד עשה לא מצי למעקר ב' לאווי רק חד לאו וא"כ לאו השני במקומו עומד וע"כ לוקין עליו וא"כ קשה מאי משמיענו בזה איזה חידוש דסופג מ'. מהיכי תיתי יצטרך להשמיענו בזה יותר משאר לאווין הכתובי' בתור': לכך אמרי התוס' משום דהוי לאו שא"ב מעשה ובלאו שא"ב מעשה אין חילוק בין לאו א' ובין ב' לאווין וה"א דלא לילקי עליו כלל לכך בא להשמיענו דלוקין עליו והשתא אמינ' לתרץ ג"כ קושית המהרש"א הנ"ל וגם קושיא שניה שהקשיתי לעיל רק נקדים לזה. מה שכתב הברטנורא בפי' המשנה אהא דסופג מ' אע"ג דהוי לאו שא"ב מעשה ואנן קיי"ל דאין לוקין אפ"ה הכא מלקינן ליה דהוא גזרת הכתוב וא"כ אפשר לומר דכך הוא קושית התוס' וא"ת ולילקי שמונים. דהא תרי לאווי כתיבי ואין לומר כקושית המהרש"א הנ"ל משום דהוי להו הניתק לעש' ועוקר העשה חד לאו ולא אייתר אלא לאו א' אפשר לומר דהתוס' מקשין ממה נפשך אי הוי בכאן גזרת הכתוב א"כ לילקי שמונים דהא בכאן הוי נמי לאו שאין בו מעשה ובלאו שאין בו מעשה אין חילוק בין לאו א' לב' לאוי וא"כ למה מלקינין הך ארבעים אלא ע"כ משום דהוי גזרת הכתוב ולא משגחינן בקיימא לן א"כ לילקי שמונים אע"ג דקיי"ל דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו אפ"ה לילקי כאן משום דהוי גזרת הכתוב ומשני התוס' דבאמת הוא כך דהוי גזרת הכתוב ואפ"ה לא מלקינן אלא ארבעים משום דאצטריך חד בשלו וחד בשל חבירו ולא איכא בכל חד אלא חד לאו

דף ד' ע"א ולא אחזיק תנאי היא דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה י"ח בפסח ר"א אוסר מפני שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרב' מדקדקין בה יותר מישראל תוס' ד"ה מצת כותי וא"ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בהמ"ק בימי עזרא כדאמרינן כו' ואומר ר"ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה ממנה מצה וא"ת והאיך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצוה דהא חשידי אלפני עור כו' וי"ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה ע"כ: מקשין העולם ה"ל להקשות בלא זה הך קושיא שניה