ירח האיתנים ריב

אמרתי שהוא פירוש הפסוק בתהלים ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל שלא תאמר הואיל ונתעסקו בביזה לשלול כסף זהב ושמלות ובמרע"ה כתיב רק עצמות יוסף לבד ולא שאר שבטים תאמר חלילה יש כושל בשבטיו כדאי' ברש"י בחומש פ' ויחי מה שהשביע יעקב אבינו ע"ה לבניו שישאו אותו תכף לא"י ע"ש בד"ה אל נא תקברני במצרים הטעם ע"ש וחלילה לומר שעלתה לעצמות השבטים כך לכך העיד הכתוב שאע"פ שהוציאם בכסף וזהב: אעפ"כ אין בשבטיו כושל כי נשאו שארית ישראל את עצמותיהם עמהם לארץ ישראל ולפענ"ד נראה שהוא קרוב לאמת שלזה כיון דהמע"ה בפסוק הנ"ל

סנהדרין משנה הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה כו' באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק גמרא ת"ר נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשאה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכ"א נערה אפילו קטנה במשמע א"ל רב אחא לרבינא ממאי דמתניתן ר"מ דלמא רבנן ולמעוטי בוגרת ותו לא א"ל האי אינו חייב עד שתהא כו' אינו חייב אלא על נערה כו' מבעי לי' ע"כ הגמרא

הרמב"ם בהלכות אסורי ביאה פסק כך הבא על נערה המאורסה שניהם בסקילה ואינן חייבים סקיל' עד שתהא נערה בתולה מאורסה היתה בוגרת כו' ה"ז בחנק והבא על קטנה מאורסה הוא בסקילה כו' עכ"ל הרמב"ם. וקשה לי הא פסקי' כרבנן דנערה אפי' קטנה במשמע וא"כ למה כתב עד שתהא נערה אינו חייב אלא על נערה הוה ליה למכתב כקושית הגמרא ונראה לע"ד לתרץ דהרמב"ם אזיל לשיטתו דהרמב"ם פסק בפ"א מה' נערה המאורסה ואלו. שאין להן קנס הבוגרת והממאנות והאיילונית וכתב הראב"ד ז"ל גם זה טעות גדול שהאיילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהא בת עשרים שמקטנותה יצאה לבגר וכו': והכסף משנה רוצה לתרץ הרמב"ם הנ"ל ומביא הגמ' בפי' וז"ל הגמר' הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא כו' אתאן לר' מאיר דאמר קטנה אין לה קנס כו' רישא ר"מ וסיפא רבנן וכ"ת כולה ר"מ כו' והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות דברי ר"מ ר"י אומר עד שירבה השחור על הלבן כו' האי תנא ס"ל כר"מ בחדא ופליג עליה בחדא ופירש"י איילונית שאין לה סימני נערות לעולם לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא ב' שערות לעולם כל ך' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך היא בוגרת ובממאנת ס"ל כר"י דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמ' אית לה קנס וכו' ופליג עליו בממאנת ואמר עד שירבה השחור והכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראוי למאן יש לה קנס עכ"ל: משמע בהדיא דלרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס איילונית יש לה קנס ולר"מ דאמר קטנה אין לה קנס כו' ורבינו שפסק בקטנה יש לה קנס ובאיילונית אין לה קנס הוה כמזכה שטרא לבי תרי ותירץ הכ"מ דאפשר לומר שסובר רבינו שכיון דגבי קנס נערה כתיב אע"ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דכתיב נערה חסר ה' מפקינן לה כדאיתא בגמר' איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל איילונית דלא אתיא לידי נערות לא וא"כ נוכל לומר דכך הם דברי הרמב"ם בהלכות אסורי ביאה הנ"ל דבאמת הרמב"ם פסק כרבנן דנערה אפילו קטנה במשמע והאי עד שתהא נערה הכי פירוש' הא דכתבתי לך דאפי' קטנה במשמע דוקא קטנה דיכולה לבא לידי נערות אבל איילונית דאינה יכולה לבא לידי נערות לא: אבל הגמרא שני לה בגוונא אחרינא א"נ ס"ל להגמרא דגם איילונית אית לה קנס לא מצי לשנוי כך כנלע"ד עיי"ש היטב והוא פשוט

תו אמינא באותו ענין אגב ריהטא בעי מניה רב אדא מרב הבא על קטנה מאורסה מהו לר"מ לגמרי קא ממעט לה או מסקילה קממעט לה א"ל מסתברא כו' ופירש"י ז"ל לר"מ דאוקמי מתני' אליבא דממעט קטנה ע"ש. וקשה מאי בעי רש"י בזה הא בלא"ה אי לא מוקי מתני' אליבא דר"מ נמי מצי למבעי הך בעיא לר"מ: ואגב ריהטא אפשר לומר דהנה אי' בגמ' דכתובות מתקיף לה רב אחי טעמא דכתיב הנערה הא לאו הכי ה"א אפילו קטנה במשמע הא כתיב ואם אמת כו' וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כ"מ שנאמר נערה אפילו קטנה במשמע ופירש תוס' ור"מ נמי הוה דריש כך אי לאו משום דכתיב ולו תהיה לאשה דדרשינן במהווה עצמה הכתוב מדבר ומקשין תוס' וא"ת הואיל ומסתבר למדרש אפי' קטנה במשמע נימא לר"מ דוקא באונס ומפתה דגלי קרא דלא משום ולו תהיה לאשה אבל בכל מקום אפילו קטנה במשמע הוי ליה למדרש ותירץ שם התוס' מה שתירצו וקשה לי מאי מקשין התוס' אימא דבאמת ס"ל לר"מ בעלמא דאפי' קטנה במשמע הא לא מצינן שיהא סובר ר"מ נערה למעט קטנה באיזה מקום עיי"ש במהרש"א מה שכתב שם וגם כאן קשה קושיא זאת מה מבעיא בא על הקטנה לר' מאיר מהו לגמרי קא ממעט כו' לא שמעינן באיזו מקום שימעט ר' מאיר קטנה ממשמעותיה דנערה לכך פירש"י כיון דאוקמא למתניתן דממעט קטנה אליבא דר"מ א"כ מוכח דר"מ ס"ל נערה למעט קטנה לכך מקשה תוס' לבעל האיבעי' שפיר ודו"ק

מכות דף ה' ע"ב אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמור את הדין כו' תנא ברבי אמר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר אביי בני לאו ק"ו היא א"ל למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין וטעמא דמלתא דכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה ע"ש חייבי מלקות מנלן אתיא רשע רשע כו': הרמב"ם ז"ל בהל' עדים פרק עשרים פסק וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון כ' עיי"ש וכתב הכסף משנה בד"ה אבל אם לקה וז"ל צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דלא שנא מיתה או ממון ומלקות בכולייהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין מיתה לממון דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם כו' עיי"ש באורך מכל מקום בין מיתה למלקות אין סברא לחלק וכנראה שלזה כיון הראב"ד ז"ל שכתב שיבוש הוא זה כו' ע"ש ותירץ שם מה שתירץ ע"ש

אבל נלע"ד הקלושה לתרץ בדרך פשוט דבאמת אי אמרינן למידרש הך דרשא. דכאשר זמם ולא כאשר עשה במיתה אין סברא לחלק בין מיתה למלקות וה"ה הכא במלקות מהך טעמא ולא צריך הרמב"ם ז"ל לאשמעינן כלל במלקות דמהי תיתי לחלק דהא ה"ה והוא הדרש במלקות כמו במיתה. אף דברי הרמב"ם ז"ל כפטיש יפוצץ סלע לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דדוקא במיתה לא מצינן למשכח בשום אופן אם הרגו נהרגין וכו' אבל במלקות אף דוודאי לא מסתבר לחלק בין מיתה למלקות ודרשינן קרא דכאשר זמם כו' אפ"ה מצינן למשכח באופן שאכתוב שאע"פ שעשו כבר המעשה שלקו על פיהם אפ"ה מלקינן אותם באופן זה דהיינו שבאו עדים ואמרו ראינו שאדם זה עבר עבירה שחייבין עליה כרת ולא התרינו בו למלקות כלל ובגמרא אמרינן וגם ברמב"ם וכל הפוסקים איתא הכי לדינא מתר' שאמרו אפילו מפי עצמו אפילו מפי השד כו' דהיינו ששמע קול המתרה ולא ראוהו הרי זה נהרג או נלקה ופירש"י ז"ל אפילו ההרוג עצמו התרה בו כו' והגאון בעל כסף משנה ז"ל פירש דהכי פירוש מפי עצמו דהיינו שההורג התרה בעצמו שאמר ראוי לי לימנע מלעשות דבר זה שאם אעשה זאת יהרגוני ב"ד או ילקו אותי ואח"כ גבר יצרו עליו ועשאה אפ"ה חייב כו': נמצא דעדים אינם צריכים להתרות כלל וזה שעבר העבירה ואפילו התרה בעצמו