ירח האיתנים רי

וא"כ אזלא מעוטא דזה הדבר על זה כמו שפירש"י ודברים ככתבן דאין הבעל מתיר ע"ש אבל בדברים שאין בהן עינוי נפש דאין הבעל יכול להפר מדברי תורה רק מדינא דגמ' כנ"ל וא"כ על זה לא אזלא מיעוטא דזה הדבר וא"כ יכול להתיר בתורת חכם. והטור בצחות לשונו נשמר מזה שכתב הך דינא דרא"מ דווקא בדברים שאין בהן עינוי נפש עיי"ש בטור ותמצא כדברי

ואגב זה יתורץ מה שיש להקשות על הרב בית יוסף שהקש' על הטור שכתב בשם הרא"מ ז"ל שאין הבעל כשאר חכם מפני שאשתו כגופו. ואין אדם מתיר נדרי עצמו וכ"כ הרמב"ם ז"ל עכ"ל הטור וכתב הב"י וז"ל ומ"ש רבינו שגם הרמב"ם כ"כ דאין הבעל מתיר בתורת חכם איני יודע היכן כתב כך. שהרי בפ"ו מה' שבועות כתב אין אדם יכול להתיר שבועות עצמו וכלישנא דת"ק משמע דס"ל דאין הלכה כר"י עכ"ל הב"י ולא ידענא איך אשתמיטתיה מהרב ב"י הלכה מבוררת בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' נדרים וז"ל אבל אם אמר לה אי אפשי שתדור כו' הרי זה לא הפיר וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרוי לך לא אמר כלום שאין האב והבעל מתיר כמו החכם עכ"ל: אך לפי מש"ל יתורץ היטב ואפשר שהטור והרב הב"י ז"ל שניהם צדקו יחדיו שמ"ש בפי"ג מהל' נדרים שא"י להתיר כמו החכם איירי בנדרי עינוי נפש כנ"ל ולכך לא יוכל להתיר דעל זה יש מעוטא דזה הדבר וכנ"ל וראיה לזה דהא הטור מביא תיכף אחר זה להלכה וז"ל דין האב עם בתו, ככל דין הבעל עם אשתו חוץ מזה שהאב יכול להתיר לבתו כשאר חכם שהרי נשאלים לקרובים עכ"ל הטור וכתב הרב בית יוסף על זה זה פשוט דאפילו ר"י לא אמר אלא בעל משום דאשתו כגופו אבל אב וודאי מתיר כשאר חכם לכ"ע עכ"ל. נמצא הרי לפנינו לדינא אליבא דכ"ע שהאב מתיר כשאר חכם והרב ב"י הוא מדרכו תמיד לפסוק כהרמב"ם ז"ל א"כ איך כתב שהוא אליבא דכ"ע הא הרמב"ם ז"ל בפי"ג הנ"ל כתב שאין האב והבעל מתיר כמו החכם ולא הביא כלל דברי הרמב"ם ז"ל וכתב שזה פשוט וגם הטור לא הביא שום חילוק על זה ע"כ צ"ל כמו שכתבתי לעיל דשם בפי"ג הנ"ל איירי בנדרי עינוי נפש דשם שייך מיעוטא דזה הדבר ואליבא דכ"ע וגם שניהם לא יוכלו להתיר כמו החכם דגם על מימרא דר" גם כן ליכא מאן דפליג ואם כן הוא וודאי אליבא דהלכתא וגם הפוסקים הביאו להלכה בשם ר"י ולכן כ"ע סבירא ליה בנדרי עינוי נפש שאין יכולין להתיר כמו החכם אף האב אבל בנדרים שאין בהן עינוי נפש דבזה לא כתב מיעוטא כמש"ל בזה יש פלוגתא ומחלקים בין אב לבעל וסבירא ליה דהבעל אינו יכול להתיר משום דאשתו כגופו דמי. ולא מצי להתיר והרא"ם והרמב"ם ס"ל דאף הבעל יכול להתיר כמו החכם ולכן כתב בפ"ו מהלכות שבועות ודקדק בלשונו אין אדם יכול להתיר שבועות עצמו וכלישנא דת"ק וכמו שדייק הרב ב"י י"ל כך נראה לעניות דעתי ודו"ק: קידושין דף ד' ע"ב

ותנא מייתי ליה מהכא דתניא כי יקח איש אשה וגו' אין קיחה אלא בכסף וכה"א וכו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף כו' יבמה תוכיח כו' מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר כו' ת"ל כי יקח הא למה לי קרא הא אתיא לה אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא כו' מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כו' ת"ל כי יקח כו' ע"ש: ומקשין העולם למה ליה להגמרא להביא התוכיח מיבמה וכל אריכות הלשון מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר הוי ליה להגמרא תיכף לומר האי מעיקרא דדינא פירכא מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כו' ותו לא. ונלע"ד לתרץ בדרך הפשוט דהנה איתא בגמרא לקמן ומנין שאף בשטר ודין הוא וכו' א"ק ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר ונקיש נמי יציאה להויה אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא ואין סניגור נעשה קטיגור אי הכי שטר נמי וכו' מילי דהאי שטרא לחוד וכו' ה"נ האי כספא לחוד וכו' טיבעא מיהו חד הוא. רבא אמר א"ק וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ואימא בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה הא כתיב ויצאה והיתה כו' ומה ראית מסתברא קאי בגירושין ממעט גירושין קאי בגירושין ממעט קידושין ע"כ נמצא לפי הגמרא הנ"ל יש משמעות דורשין בוכתב לה או וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה או דוכתב לה בא להורות בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ובהקישא דויצאה והיתה גם כי שני משמעות דורשין כנ"ל. והשתא יובן דבלא זה השקלי וטריא דיבמה תוכיח הנ"ל לא היה יכול להקש' הך פירכא דמעיקרא דדינא מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף דהוי אמינא דגם אשה יוצאה בכסף ואי משום דכתיב וכתב לה להורות דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף הוי אמינא דלמא וכתב לה אתיא להורות בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה אבל אשה יוצאת בכסף מחמת הקישא דויצאה והיתה אבל השתא דמביא הך דיבמה תוכיח ופריך מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר פריך שפיר דממה נפשך באיזה הפירוש מהמשמעות דורשין ה"ל יש פירכא על הק"ו מאמה העבריה הנ"ל ודו"ק ותבין מעצמך

דף יד ע"ב עבד עברי נקנה בכסף מנא הני מילי דאמר קרא מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף אשכחן עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף נמכר לישראל מנלן א"ק והפדה שמגר' פדיונ' ויוצאה אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשת בכסף מקניא בכסף ע"ע מנלן א"ק כי ימכ' לך אחיך העברי או העברי' מקיש עברי לעברי' אשכחן מכרוהו ב"ד מוכר עצמו מנלן יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא למ"ד דלא יליף שכיר שכיר מא"ל כו' ע"ש השקלי וטריא בחיפוש אחר חיפוש למצוא תנא דלא יליף שכיר שכיר ובמסקנא אלא הכי הוא דתניא אם לא יגאל באלה ר' אומר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש שיכול והלא ק"ו הוא ואי ס"ד יליף שכיר שכיר כו' אמר ר"נ בר יצחק לעולם יליף הג"ש וש"ה דא"ק יגאלנו לזה ולא לאחר ומכאן והלא לא מקש' תו מידי מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר והוא תמוה: אבל נלע"ד לתרץ והסיגנון הוא כך דע"כ מוכח מדרשא דאם לא יגאל באלה ה"ל דרבי הוא האי תנא דלא יליף שכיר שכיר ותו לא איצטרך למפרך מאן האי תנא דהא ידעינן דרבי הוא והך תירוצא דר"נ בר יצחק אזלא לפי הוכחת הגמרא אבל לפי מאי שמוכח לקמן לא שייך תירוצא ה"ל ויהיה מוכח דרבי לא יליף הך ג"ש רק נקדים מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה מוכר עצמו מנלן כו' עיי"ש קושיא ראשונה וקושיא שניה היא וא"ת אמאי איצטרך והפדה לענין כסף לישתוק מניה ותילף עבריה מע"ע הנמכר לישראל וע"ע הנמכר לישראל מע"ע הנמכר לנכרי מג"ש דשכיר כו' וי"ל אין הכי נמי אלא אצטריך לדרשא אחרינא לגרעון כסף, וכתב המהרש"א לכאורה קשה דהא גופיה מילתא דגרעון גבי גוי כתיב וחשב עם קונהו מכסף מקנתו כו' וא"כ לא איצטרך להך מלתא דבגרעון כסף דהא נמי נפקא מהך ג"ש דשכיר שכיר מגוי ועבריה מע"ע מהקישא כקושייתם ותירץ דגרעון כסף דגוי אינו אלא לפי שנות היובל דהא אינו יוצא בשש וא"כ איצטרך שפיר גרעון כסף גבי עבריה לפי שנות שש עכ"ל המהרש"א

והשתא יובן דע"כ מוכח דרבי הוא האי תנא דלא יליף שכיר שכיר דאי יליף שכיר שכיר קשה קושית המהרש"א ל"ל קרא והפדה גבי אמה העבריה נילף מע"ע הנמכר לנכרי ואי משום גרעון הא גופא מלתא דגרעון כתיב גבי נכרי כקושית המהרש"א ואי משום תירץ המהרש"א דמחלק בין גרעון דיובל לגרעון דשש קשה ל"ל באלה להורות דבאלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש הא בל"ז ידעינן דאינו נגאל בשש דאל"ה רק נימא דנגאל בשש קשה ל"ל והפדה להורות על גרעון כנ"ל