ירח האיתנים רד

מנ"ל דפטורין ממצות ראיה והוצרך רב הונא לתרץ דמוכח מקרא דאל פני האדון ה' ואח"כ פריך המקשן הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה וכו' דגמר לה לה מאשה ואם כן קשה כיון דהמקשין ידע מהג"ש מאי פריך בתחלה מנ"ל

ונלע"ד הקלושה לתרץ בפשיטות דהנה לכאורה יש לדקדק במאי דפריך ארב הונא הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת כו' דגמר לה לה כו' למה לא פריך אחר שהביא רב הונא האי קרא דאל פני האדון כו' דלמה לי קרא דזכור להוציא הנשים כיון דכתיב מעוטא דאל פני האדון גבי עבדים דפטורין ממילא נדע דגם נשים פטורים מג"ש דלה לה ונילף נשים מעבדים. אך אפשר לומר דלא מצי למפרך דל"ל האי קרא דזכור להוציא הנשים דנילף מעבדים דהנה הגמרא מקשה לעיל על הא דאמר זכור להוציא הנשים הא ל"ל קרא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ומשני איצטריך סד"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות כו' קמ"ל:. נמצא מפורש לעיל דאי לאו קרא דזכור להוציא נשים ה"א דנילף ראיה מהקהל לחיובא אע"ג דמ"ע שהז"ג הוא וא"כ נוכל לומר דעפ"ז יתורץ קושייתי הנ"ל כיון דכתיב מיעוטא גבי עבדים מאל פני האדון ל"ל קרא דזכור להוציא הנשים ונילף מג"ש דלה לה מעבד לפטורא דאפשר לומר אי לא הוי כתיב זכור להוציא נשים ה"א מאי חזית דנילף נשים לפטורא מג"ש דלה לה נילוף ראיה ראיה מהקהל לחיובא כדאי' סברא זו בכל הש"ס דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואם כן ה"א דנילף טפי לחיובא לכך איצטריך קרא דזכור להוציא נשים. אבל אקרא דכתיב גבי עבד פריך שפיר נמצא דבנשים אי לאו קרא דזכור ה"א דנילף ראיה ראיה מהקהל: והשתא שפיר אפשר לומר דה"פ בגמרא בשלמא נשים איצטרך לאשמועינן לפטורא כדאמרן אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא אפ"ה ה"א שיהיו חייבין דסד"א דנילף ראיה ראיה מהקהל. אבל עבדים לא איצטריך למתני במתניתין דפטורין דפשיטא הוא דהא אפילו אי גמרינן לה לה מאשה ובנשים לא היה כתיב זכור להוציא הנשים. וה"א דנשים חייבים בראיה מג"ש ראיה ראי' מהקהל אפ"ה הוי אמינא דעבדי' פטורי' דהא קיי"ל דאין ג"ש חוזר ומלמד בג"ש וא"כ אפי' אי גמרינן עבדים מנשים בג"ש דלה לה אפ"ה עבדים פטורין דהא נשים. לחיובא ילפינן בג"ש ראי' מהקהל ואינו חוזר ומלמד הנ"ל ואם כן אע"ג דהמקשן היה יודע מגזרה שוה דלה לה מאשה אפ"ה פריך שפיר כנ"ל: וא"כ כיון דפשיטא הוא למה ליה לאשמעינן גבי עבדים דפטורים וא"ל דלהכי איצטריך לאשמועינן גבי עבדים דפטורין דה"א דסברא חיצונה גבי עבדים לחיוב כישראל רק דג"ש דלה לה מאשה אתיא לפטורא במה דאשה פטורה אף עבדים פטורים להוציאם מסברא חיצונה וא"כ אי לא הוי כתיב גבי נשים זכור להוציא וה"א דנשים חייבות בגזרה שוה דראיה מהקהל הוי אמינא דגם עבדים חייבין ולאו משום ג"ש דלה לה דהא אין חוזר ומלמד. רק דהוי קאי אסברא חיצונה לחיובא ולכך איצטריך לאשמועינן במתני' דפטורה על זה קשה מנ"ל דסברא חיצונה הוא לחיובא דאצטרך למתני להוציא. ומשני אמר רב הונא דא"ק אל פני האדון מי שיש לו אלא אדון א' כו' להורות דעבדים פטורים מראיה ואם כן ע"כ מוכח דסברא חיצונה היא לחיובא דאי לפטורא. ל"ל קרא דאל פני האדון להורות דפטורין הא סברא חיצונה לפטורא אע"כ סברא חיצונה לחיובא לכך אצטרך קרא להוציא מסברא חיצונה ופריך הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה כו' דגמר לה לה מאשה, וה"פ דבאמת אי לא הוי כתיב בנשים זכור להוציא וה"א דגמרינן ראיה מהקהל דנשים יהיו חייבים הוי מצריכינן ליה לקרא דאי לאו קרא הוי אמינא דעבדים חייבין בראיה אע"ג דלא הוה גמרינן לה לה מאשה כמש"ל אפ"ה הוה חייבין דהוי אוקימנא אסברא חיצונה ולחיובא ולכך הוי מצריכינן ליה לקרא להורות דפטורים העבדים מראיה: אבל לפי האמת דכתיב גבי נשים זכור להורות דנשים פטורות אם כן קשה ל"ל קרא דאל פני האדון להורות דעבדים פטורין הא על פטורא גמרינן לה לה מאשה כמש"ל ואם כן נגמור עבדים מנשים לפטור ול"ל קרא דאל פני האדון ומשני אמר רבינא לא נצרכה אלא לחציו עבד וחציו בן חורין דלא גמרינן ליה בג"ש דלה לה מנשים ואם כן על זה איצטרך הך קרא דאל פני האדון להורות דפטורין מראיה דבחציו עבד וחציו ב"ח הוה וודאי סברא חיצונה לחיובא דכישראל מעליא הוי ואתי קרא להוציא מהסברא חיצונה וק"ל כי דברים פשוטים הם

דף י"ז ע"א בתוס' ד"ה עצרת יש לו תשלומין בירושלמי איתא אמר רבי יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם מוכח שהיה לו תשלומין וקשה להר' אלחנן תיפוק ליה דבלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת כדמשמע בפ' במה מדליקין דף ל' דבשבת נפטר דוד ושמא הך דהתם לית ליה הכי ופליג אהא עכ"ל התוס' ויש לדקדק בזה חדא דמקשין תיפוק ליה שהיה שבת מאי נפקי ליה מניה אם היה אומר הטעם משום שבת או זה הטעם מאי קשיא ליה על הטעם של הירושלמי ועוד במאי דמשני ושמא הך דהת' לית ליה הכי אלא פליג אהא לכאורה הוא מיותר רק הל"ל ושמא פליגי אהדדי או כך הל"ל הך דהכא פליג אהתם אך נלע"ד פשוט דע"כ. אף אם אומר הטעם משום שהיו אוננין צריכין אנו לבא להטעם משום שבת והשתא פ"ש וגם משני שפיר דהא איתא במס' הנ"ל הכל חייבין בראיה ופריך הכל לאתויי מאי ומשני לאתויי חיגר ביום א' ונתפשט ביום ב': הניחא למ"ד כולן תשלומין זל"ז אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון הכל לאתויי מאי ומשני לאתויי סומא ע"ש אם כן לפ"ז יש גם כן להקשות אהירושלמי הנ"ל למ"ד כולן תשלומין דראשון האיך הקריבו למחר כיון דלא הוו חזי בראשון משום שהיו אוננין א"י שוב להקריב בשאר ימו' החג מחמת תשלומין דראשון כנ"ל אך אפשר לומר דע"כ הירושלמי סבירא ליה כאידך מ"ד דהוו תשלומין זל"ז אך קשה דאיתא בתוספות דף ט' ע"א בד"ה תשלומין זל"ז והאי דלקמן דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל שבעה לא מסתבר לומר תשלומין זל"ז כיון דחול גמור הוא ע"כ ואם כן לפי זה קושיא ראשונה במקומה עומדת האיך הקריבו למחר כיון שלא היו ראוין ביום ראשון וכולן תשלומין דראשון כנ"ל רק צריכין אנו לומר דע"כ היה חל באותו פעם עצרת בשבת וא"כ מה שלא היו יכולין להקריב ביום הראשון אפ"ה היו יכולין להקריב למח' דאי' בתוס' דף הנ"ל ד"ה יום טבוח שלו אחר השב' ואע"ג דלא חזיא בראשון מ"מ מייתי ליה בשני אפילו למ"ד תשלומין דראשון כיון דאין העכבה אלא בשביל היום כדפי' לעיל חזיא מיהו קרינן ביה ע"ש בתוס'. וא"כ לפ"ז היו יכולין להקריב למחר כמ"ש התוס' והשתא אפשר לומר דקושית הר' אלחנן כך הוא תיפוק ליה דבלא"ה לא הקריבו למה לך לומר הטעם דלא היו יכולין להקריב משום שהיו אוננין הל"ל הטעם משום שהיה עצרת באותו פעם בשבת מחמת הקושיא שהבאתי לעיל דע"כ צריך לבא להטעם דשבת כנ"ל ולמה לך להטעם דאוננין הנ"ל כדמשמע בפ' ב"מ דשבת דבשבת מת דוד: ומשני התוס' ושמא הך דהתם לית ליה הכי אלא פליג אהא פי' הך דהתם ס"ל דלא היה הטעם משום אוננין רק מחמת שהיה שבת והשתא יובן דלא הוי מצי התוס' ז"ל למימר הך דהכא פליג אהתם הא לא אפשר לומר כן דהא דע"כ אף דאמ' הטע' משום אוננין ע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי שעצרת היה באותו פעם בשבת החמת הקושיא שהבאתי לעיל ודו"ק

תו אמינא לתרץ בעה"י באופן אחר דהנה איתא במשנה דף ה' פלוגתא דב"ש וב"ה בעצרת שחל להיות בערב שבת ביום טבוח ע"ש. ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת אין כהן גדול מתלבש בכליו כו' ופיר"שי בכלים נאים בביתו ובשוק ולא בשעת עבודה קאמר ולא בבגדי כהונה קאי אלא שאל יתנאה באותו יו' טבוח ע"ש מפני הצדוקים כו' תוס' ד"ה אין כה"ג כו' פירש"י וכו' וקשה למורי חדא דלישנא