ירח האיתנים קצה

וישכם אברהם רק כתיב וימל אברהם כו' בן ח' ימים דמהלשון משמע שהיו שלימים מדלא כתיב וימל ביום השמיני אע"כ משמע שהיו שלימים וע"כ צ"ל דמהאי טעמא דכתבינן לעיל שלא רצה להכניס עצמו בספק נפשות וא"כ קשה האיך ילפינן גבי מילה כיון דכל היום כשר למילה. למול בבוקר מחמת שמצינו גבי אברהם שהשכים עצמו בבוקר דעקידה כדאיתא בתוספות במסקנא דהאי וישכם כתיב בעקידה הא שם לא היה שום סכנה כלל ואיך ילפינן להיותינו זריזין גבי מילה דאיכא סכנת נפשות הא אברהם גופיה לא השכים גבי מילה וכ"נל והוה מצוה הבא בעבירה: אלא ע"כ דניתנה תורה ונתחדש הלכה כיון דחזינן דכתיב בקרא פרשת תזריע וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולא קפיד קרא להיות שלימות אלא דמניה ילפינן דכל היום כשר למילה מ"מ כיון דאיכא למדרש הכי ואיכא למידרש הכי ילפינן הזריזות מאברהם במקום אחד שהשכים עצמו בבוקר עבדינן עובדא כוותיה אע"ג דאברהם עצמו לא הקדים עצמו למילת בנו רק המתין עד שיהיו שלימים אפשר לומר כיון דלאברהם נאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם דמשמע שלימים. לכך לא הקדים עצמו בדבר זה ונוכל לומר דזה נרמז בפסוק וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים אע"ג דידע אברהם מקר' נאמר דמצינו דהאבות למדו כל התורה כולה מכל מקום גדול המצווה ועושה כו'. אבל אנן לא ילפינין מניה רק הזריזות ובגופא דעובדא לא עבדינין כוותיה ומזרזינין עצמנו למול בשחר אף דאיכא סכנה מעט וכנ"ל:. והקרא איכא למידרש לכל היום כשר למילה מ"מ מקדמינן נפשין לקיום המצוה בזריזות אף דהוי עבירה קצת להכניס עצמינו לסכנת נפשות וא"כ הוא הדין בנדון דידן גבי חמץ נמי. אע"ג דעדיף טפי לאחר ולבדוק מחשש שמא גיררה חולדה מ"מ מקדמינן עצמינו לבדוק מצפרא ומסברא ולא ילפין מאברהם אלא הזריזות. והשתא יתורצו כל הקושיות והגירסא של הרי"ף היא נכונה וכ"ת זריזין מקדימין למצות דאם נפשך לומר דמאי זריזות איכא הכא הלא לאחר עדיף טפי לכך מביא הך ברייתא לתרץ זה כדחזינן גבי מילה אע"ג דלאחר עדיף טפי מקדמינן עצמינו למול בשחר הוא הדין הכא נבדוק מצפרא והדברים ברורים לכל מבין

ומידי דברי בו זכור אזכרנו עוד לתרץ מה ששמעתי שמקשין העולם ברש"י ד"ה ונבדוק חמץ בתחלת שש וקודם איסורו יבערנו למה לי לאקדומי כולי האי דבשלמא אם אור יממא הוא איכא לתרוצי דמתניתין נמי בשש קאמ' אבל השתא תקשי ומקשין העולם למה ליה לרש"י לתרץ דמתניתין בשש קאמר הא למ"ד אור יממא לא קשיא מדי קושית הגמרא כלל דנבדוק בשי' הא על זה נוכל לתרץ הך וכ"ת זריזין מקדימין כו' והוא באמת תמוה לפום ריהטא: אבל לכי תיפוק דייקת ואשכח דלא קשה מידי דהנה יש לדקדק לכאורה על הגמרא במאי דקאמר וכ"ת זריזין מקדימין למצות לתרץ קושית הגמ' דנשתנו לו סדרי הש"ס כדאמרינן בכמה מקומות ובברכות מאימתי קורין את שמע בערבית דפריך הגמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי דברישא היה לו למכתב דינא דקורין ק"ש בשחר ובערב ואח"כ למשמע הזמן ק"ש אימת וסוגיא זו איתא בכמה מקומות בש"ס וכן הכא נמי גבי מילה אשמעינן שפיר ברישא כתב הדין כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין כו': ואיך נוכל לומר דהתנא בא לאשמעינן בהתחלת המשנה אור לי"ד בודקין חמץ בזריזין מקדימין ולא פירש הדין גופא עד השתא רק כך הוה להתנא לכתוב בודקין החמץ בשית אלא שזריזין מקדימין למצוה. וא"כ קשה במאי דקאמר וכ"ת זריזין וכו' האיך שייך לןמר זה וכמש"ל. ואפשר לומר דבאמ' המקשן היה יכול לדחות הך וכ"ת דהגמרא קא שקיל וטרי בדבר זה אך לא היה צריך לכל זה דבלאו הכי פריך שפיר דאף אם תאמר כן קשה נבדוק

מצפרא דזה הקושיא עדיף טפי וכדאיתא סוגיא זו בכמה מקומו' בש"ס אבל באמת אי לא היה ליה להמקש' קושיא עצומה מזה בוודאי דהוי פריך ליה הך קושיא דאין סדר למשנה כזו לאשמעינן הזריזות ברישא ולא לפרש הדין כלל: והשתא יתורץ דע"כ הוצרך רש"י ז"ל לפרש ולתרץ דבשלמא אי אור יממא הוא איכא לתרוצי דמתניתן בשש קאמר דאי הוה מתרץ בתירץ הגמרא כדמקשין העולם הוי קשה קושיתי דמאי וכ"ת הוא זה וכנ"ל דהשתא אי אמרינן אור יממא הוא ליכא להקשות קושיא אחרינא עדיפא מזו ויוקשה שפיר קושייתי וק"ל בעזה"י והוא פשוט לפענ"ד

דף ט ע"א אין חוששין שמא גיררה חולדה כו' וכתב המהרש"א ואגופא דמתניתן בלא חזינא דשקיל דקתני ביה טעמא דא"כ אין לדבר סוף לא קשיא ליה בלאו הני טעמא נמי לא לבעי בדיקה ע"ש עד סוף הדיבור: רבים נתחבטו בזה להבין דברי המהרש"א הנ"ל ונ"ל לפרש דבריו דוודאי אי הוי טעמא דאין לדבר סוף שייך אף ממקום למקום לא הוי מקשה הגמרא מידי דנימא אכלתיה בטעמא דמתניתין דמאי סניא ליה בטעמא דאין לדבר סוף, ומנ"מ בטעם דאכלתיה רק דעיקר קושית הגמרא דלמה למתניתין לומר הטעם דאין לדבר סוף דלא שייך האי טעמא בממקום למקום דיש לדבר סוף רק במבית לבית וכ"ש מחצר וכו' דשם אין חילוק ואף בחזינא מחמת דאין לדבר סוף ובמקום למקום בחזינא ע"כ בעי בדיקה כיון דיש לדבר סוף וע"כ צריך אתה לאוקמי במקום למקום בלא חזינא ולכך אין חוששין ואם כן צריך לאוקמי מתניתין בתרי גווני ממקום למקום בלא חזינא ומבית לבית וכו' אף בחזינא ולכך מקשה הגמרא שפיר דנימא הטעם דאכלתיה דהוי בחד גוונא ובחזינא כולא מתני' ודו"ק

ואמינא לפי עניות דעתי לתרץ קושית המהרש"א דהמתני' ע"כ צ"ל הטעם דאם כן אין לדבר סוף דהנה איתא בתוספות ד"ה אין חוששין כו' וא"ת והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה ותירץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדליס יכולין להלוך לשם: והשתא שפיר דע"כ צ"ל הטעם דא"כ אין לדבר סוף דאי הוי אמר משום דנימא אכלתיה הוי קשה קושיות התוספות הא מרישא שמעינן לה כנ"ל. ואין לומר תירץ התוספות דאיירי שאין חולדה וברדליס יכולין להלוך שם וכאן אשמועינן אף על גב דהולכין לשם אפ"ה אין חוששין שמא גיררה חולדה דמש"ה לא הוי איצטריך לאשמועינן דמאי ריעותא שייך בהא דחולדה וברדליס הולכין הא אמרינן אכלתיה והוי ספק ספיקא ספק שמא לא גררוה שם להחמץ ואת"ל גררוה אימר אכלוהו לחמץ ואין לומר דהיא גופא קמ"ל דאמרינן אכלתיה הא לא איצטריך לאשמעינן דהא משנה מפורשת היא במס' אהלות הא דמדורות עכו"ם הנ"ל ומה לו לאשמועינן שנית הך מילתא ואך אפשר להקשות דהל"ל אכלתיה כקושיות המהרש"א ז"ל ואי משום קושיות התוספות הנ"ל אפשר לומר דטובא אתי הך מתניתין לאשמועינן דאף דחזינא דשקלי אפ"ה אין חוששין ואין צריך בדיקה וע"כ צריך לומר דבחזינא דשקיל ע"כ חיישינן ובעי בדיקה והשתא הוה קושיות הגמרא כך טעמא דלא חזינא דשקיל הא חזינא דשקיל חיישינן ובעי בדיקה לכך עתה צ"ל הטעם במתניתין אין לדבר סוף כמש"ל דבחזינן אתה סובר דחיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן דא"כ קשה דלמה ליה למימר במתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף הל"ל טעמא משום דנימא אכלתיה ואי משום קושיות התוספות הנ"ל דלא איצטריך לאשמועינן הא אפשר לומר דטובא אתי לאשמועינן כנ"ל דאע"ג דחזינן אפ"ה אין חוששין כו' וכנ"ל וקל להבין

משנה שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר שתי שבתות. מ"ט דת"ק שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני שנאמר ויעשו ב"י את הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כו' תוספות בד"ה כו' אע"ג שע"י שאלתם הוזקק לומר להם מ"מ לא היה צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא עכ"ל וקשה לי קושיא עצומה דהנה המפרשים מקשים על