ירח האיתנים קצד

ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י הא וודאי השבתה הבערה הוא ולא ביטול דתניא בשמעתתא ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' ועוד אמרינן לקמן דילפינן מאך חלק שהיא משש שעות ולמעל' ואחר אסורו לא מהני ביטול ואור"י דמדאוריית' בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו כו' ע"ש: היוצא מזה מדברי התוס' הנ"ל דהבדיקה היא עיקר המצוה דתשביתו הבערה משמע ולא ביטול דביטול דמועיל הוא מטעם הפקר. והשתא בלא זה דהבודק. צריך שיבטל לא היה יכול להקשות אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ה"א מנ"ל לומר דבדיקות חמץ הוא מתקנת חכמים הא מפורשת בקרא דהבדיקה היא עיקר מצוותו ולא ביטול והביטול אינו מועיל אלא מטעם הפקר ולכתחלה צריך לקיים המצוה כתיקונה ולכך הוצרך התנא לאשמעינן אור לי"ד בודקין את החמץ כדינו ולא היה מקשה מידי: אבל השתא פריך מדקאמר ר"י הבודק צריך שיבטל אחר הבדיקה ע"כ מוכח דהבדיקה היא אינה עיקרת המצוה מדהצריך אחריה ביטול והביטול הוא עיקר דתשביתו משמע בלב והבדיקה היא מתקנת חכמים. ואין לומר דלמא באמת הבדיק' והביטול שניהם הם מדאוריית' ואין מועילין זה בלא זה קשה א"כ היה לו לר"י לפרש היפוכו המבטל צריך לבדוק אלא ע"כ מוכח דביטול בעלמא סגי דבדיקה אינה אלא מתקנות חכמים דלמא אתי למיכל מניה והשתא פריך שפיר לרש"י דאי הטעם הוא משום שלא יעבור בב"י וב"י למה הצריכו חכמים כלל לבדוק וק"ל ופשוט הוא

דף ד ע"א והשתא דקיי"ל אור אורתא לכ"ע מכדי חמץ בין לר"י בין לר"מ אינו אסור אלא משש ולמעלה ונבדוק בשית וכ"ת זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא דכתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו ותנא כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין שנא' וישכם אברהם בבוקר ע"כ הגמ' ומביא מהרש"א ז"ל גירסת הרי"ף וז"ל וכ"ת זריזין מקדימין כדכתיב וביום כו' נבדוק מצפרא דלפי אותו גירסא של הרי"ף לא יליף הכא מאברהם אלא הזריזים מקדימין כדיליף לענין מילה והא דסגי הכא מצפרא מסברא אמר כן ע"ש ואני בעניי הכינותי בלימוד השיעור ולהבין את זה דלמה ליה להרי"ף ז"ל לגרוס גירסא אחרת בגמ' שלנו ולמחוק הגירסא שבגמרא שלנו והייתי אומר לפום ריהטא דאפשר דזהו כוונתו דאם הגירסא כך כמו שאיתא לפנינו בגמרא וא"כ יליף הכל מאברה' דמצפרא וזריזין מקדימין הוה ליה להגמ' להביא בקיצור נבדוק מצפרא שנא' וישכם אברהם בבוקר ולמה ליה השפת יתר בגמר' להביא ממילה ואחר העיון אמרתי שרצה לתקן ולא אהני ליה מידי דעדיין קושיא זו במ"ע דלמה ליה להגמרא להביא כלל ראייתו ממילה אף על הזריזין דמאי אולמא האי ילפותא גבי מילה מהך דהכא והוי ליה לגרוס כך וכ"ת זריזין מקדימין שנאמר וישכם כו' נבדוק מצפרא, והיה בה"א ג"כ שמסברא אמר כן רק הזריזין יליף מאברהם: ואמינא לתרץ לענ"ד בדרך הפשוט לקיים הגירסא של הרי"ף ז"ל רק נבין מקודם מה שיש לדקדק על קושית המקשן בגמר' מכדי חמץ כו' ונבדוק בשית דמאי נפקא מני' דאף דמדינא אין החמץ אסור רק מו' ולמעלה אם תקנו חכמים לבדוק מקודם זמן זה ולשמור הבתים והחדרים מחמץ מאי גריעותא הוא זה שהחמירו חכמים בדבר זה דלפי הסברא נראה יותר לבדוק מקודם ולא להניח הבדיקה על זמן קצר כזה שמא יפשע ומו' שעות ולמעלה אינו ברשותו של אדם אך נ"ל לומר דקושית המקשין עולה שפיר וטעמא רבה איכא בזה דלא ליתי החומרא לידי קולא דאיתא בגמ' אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבי' וממקום למקום דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף וכו' ע"ש הרי לפנינו באם היה לדבר סוף בוודאי היינו צריכין לחשוש חשש זה ואפשר לומר דמטעם זה ע"כ מה שהיה באפשרי לאחר הבדיקה סמוך לפסח עדיף טפי דשמא יגרור החולדה החמץ דבזה יש לדבר סוף רק בעת הבדיקה מדאורייתא היינו שש אין אנו צריכין לחשוש חשש זה דאחר שש אינו ברשותו ואם באנו לחשוש אין לדבר סוף. ואפשר לומר דמטעם זה העלו הפוסקים לדינא בהלכות פסח המכבד חדרו בי"ג בניסן כו' ונזהר מלהכניס עוד שם חמץ אעפ"כ צריך לבדוק בליל י"ד עיין בתוס' ובפוסקים. אך בליל י"ד הבדיקה מועלת אף דלדינא הוא בשש מ"מ התקנה היתה בזה כדאיתא במסקנא הטעם על זה אבל לפי ס"ד דהמקשן היתה הסברא הזאת אף ליל י"ד עד שש באופן שמה שמאחרין הבדיקה טפי עדיף וא"כ אפשר לומר דקושיית המקשן אזלא על דרך זה מכדי חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה נבדוק בשית ומטעם שכתבתי לעיל דהחומרא אתיא לידי קולא אך לפי זה לכאורה יקשה במאי דאמר וכ"ת זריזין מקדימין למצות לבדוק קודם זמן זה דלטעם זה שכתבתי מאי זריזות למצוה איכא הכא אדרבא דלאחר עדיף טפי וכדי לתרץ זה נלע"ד לומר דהביא הך וביום השמיני והתניא כו' דאף בענין זה שייך שפיר לומר זריזין מקדימין למצות דהנה ראיתי במדרש רבה שאלו את ר"א תינוק לכמה ימים נימול אמר להם לשמונה שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים והוא פלאי דלמה לא אמר להם מפסוק הקודם דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכ': ואמינא לתרץ בדרך פשוט דהנה יש לדקדק על מה ששאלו על דבר זה הלא מפורש ומקרא מלא הוא וכי בי רב. לא קראו וכה"ג איתא בגמ' מנוח ע"ה היה דאפילו בי רב לא קרא דכתיב ותקם רבקה וגו' ע"ש אך נ"ל לומר. דבאמת ידעו מהקרא אך שאלתם היה דבאמת מקרא ידעינן דנימול לשמונה אך שאלו אם דוקא לשמונה ולא מקודם או אם. רוצה אדם להקדים למצוה מותר לו לימול אף קודם ח' והשתא ניחא ועולה שפיר דמקרא דבן שמונת ימים לא היה יכול לפשוט להם מידי דלכאורה יש לדקדק בפסוק דבן שמונת ימים דלמה הוצרך הקב"ה לומר לאברה' האי שפת יתר כל זכר והוא מיותר בקרא רק הל"ל ובן ח' ימים ימול לכם זכר לדורותיכם. אך י"ל דהכי פירש הפסוק דבאמת לשמונה הוא סיום הדבר: ולא לאחר אבל אם רוצה להקדים עצמו ולזרז הרשות בידו לכך אמר הפסוק ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר ולא לאחר. אף דבאמת נוכל לומר דקרא אתי לכדאמרינן בגמרא דשבת יש יליד בית נימול לח' ע"ש ובהכי איירי קרא אך יש לבעל דין מקום לטעות לכך לא היה יכול לפשוט מקרא זה על שאלתם ששאלו וכמש"ל אך מקרא דוימל אברהם. את יצחק בנו בן ח' ימים פשט להם שפיר דהנה לפנינו דזריזין מקדימין למצות יליף לה מאברהם אבינו ע"ה ואי ס"ד דמותר למול קודם ח' בוודאי היה אברהם מזרז את עצמו לקיום המצוה בשלימות בזריזותיה דאברהם אלא ודאי מוכח מזה דדוקא לשמונה וקודם לזמן זה אסור למול ונפשטה שאלתם אבל מקרא הקודם דלדורות נאמר לא היה יכול למפשט להם מידי וכמש"ל: והנה איתא כמה טעמים מפני מה תינוק נימול דווקא לשמונה הא' כדי שלא יהיו כל העם שמחים ואביו ואמו עצבין הב' שיעבור עליו השבת: ועוד איתא טעם אחר דעד ח' ימים לא איבלע בי' דמיה או לא נפל בי' דמיה וכדאיתא במס' שבת דף קל"ד דאף לאחר שמונה לא איבלע ביה דמיה במעשה דנתן הבבלי ע"ש ועוד דמחמת הלידה נתרסקו איבריו ואינו חוזר לבוריו עד ח' ימים. וגם דהשווה אדם לבהמה דמיום השמיני והלאה וכו' ע"ש בהרבה מקומות

וא"כ לטעם דאכתי לא איבלע דמא או מחמת שנתרסקו איבריו אסור למול מקודם דאיכא ספק נפשות כמו שאירע המעשה בגמרא כו' הנ"ל וכדאי' בש"ע י"ד סימן רס"ג קטן שהוא ירוק כו' וצריך לזהר מאוד באלו הדברים כו' דסכנ' נפשות דוחה את הכל ואפשר למול אח"ז וא"א להחזיר נפש א' מישראל. ולפ"ז יובן דהנה יש לדקדק דחזינן גבי אברהם דזריז נפשיה גבי סדום כדכתיב וישכם אברהם כו' אע"ג דלא הוי מצוה כדאי' בתוס' בפסחים ולמה לא כתב גבי מילת בנו