ירח האיתנים קצב

אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ע"ש מה שתירצו: ונלע"ד לתרץ בהקדם דברי הרמב"ם פ"ב מה' חמץ ומצה. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל עכ"ל וכתב הכסף משנה וז"ל ומה היא השבתה האמורה בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר זו היא הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו משמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לבטל מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרופו כענין שפירש בע"ז השחת ושרוף וכלה וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה כחמץ בפסח לבטלו בלבו משא"כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כמו עכו"ם אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגיא ביטול והיכא דבעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ולחמץ שאינו ידוע סגי ביטול אבל מציאות השבתה והבדיקה מדאורייתא. ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור. בדיקה דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. וביעור אין ביעור חמץ אלא שריפה וסבירא ליה לתנא דמתניתין דכיון דביטול אינו אלא לחמץ שאינו ידוע וכבר בדק בל מקום שמכניסין בו חמץ א"צ ביטול אלא שרבי יהודא חידש דין זה. ואמר הבודק צריך שיבטל. אי נמי מש"ה ל"צ לאדכוריה משום דהוי דאורייתא ומה שהזכיר ביעור דהוי ג"כ מדאורייתא לאשמועינן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אם כן אי אפשר ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמרא אהא דאמר רב יהודא אמר רב כו' שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואי איתא דמדאורייתא בעי ביעור הכי הוי ליה למימר וכי משכח ליה לבעריה כו' ע"ש:. לכן אין שורש לנוסחא זו וטעות סופר היא עד כאן לשונו

ואני בער ולא אדע מקום לקושיא זו הא ע"כ השתא קיימינן דדווקא לחמץ ידוע בעי ביעור ולחמץ שאינו ידוע סגי ביטול והשתא נדון סוגיא הגמרא דאמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל אחר הבדיקה. וכיון שבדק בחורין שפיר ע"כ אין כאן תו חמץ ידוע רק מחמת חמץ שאינו ידוע קאמר רב יהודא שצריך לבטל וכמ"ש בגמרא אחר כך שמא ימצא גלוסקא יפה אם כן השתא אינו יודע מחמץ הזה וא"כ אפשר לומר הואיל דאיירי בחמץ שאינו ידוע ודינו בביטול לכך מקשה למה ליה לבטל בשעת הבדיקה לכי משכח לה לבטלה אע"ג דלכשימצא דינו בביעור אפ"ה לא מצי למיפרך לכי משכח לה לבעריה דהא אמר ודעתו עליה שחש עליה לבערו וכמו שפי' רש"י בד"ה. ודעתו עליה חשובה בעינו וחס עליה לשורפה ומשהא אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליה בב"י וב"י ולכך מבטלה ומשביטלה אינו עובר עליה בב"י ופריך אפ"ה למה ליה לבטל בשעת הבדיקה לכי משכח לה לבטלו. ואי תימא כיון דאמר ודעתו עליה שחס עליה מלבערו אם כן ע"כ חס עליה גם כן מלבטלו וכמו שהקשו התוספות בד"ה ודעתו עליה וז"ל ועל פי' הקונטר' קשה מה פריך כי משכח לה לבטלה הא פירש ודעתו עליה שחס עליה מלבטלה ע"כ וצריך ליתן טעם לקושיות התוספות למה חס עליה גם כן מלבטלה מאי ריעותא יהיה לו בביטולו וצ"ל דכיון דמבטלו מפקר ליה להחמץ שמבטלו וירא לבטלו שמא יזכה בה אדם אחר. אבל לכי תעיין בהגהת מיימוני שבצדי הרמב"ם אמינא דאין מקום כלל לקושיא זו דאיתא שם וז"ל ראבי"ה קיבל מר"י הלוי שיש לומר ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דביטול משום הפקר כך פירש ר"ת. אבל רבינו יואל הלוי לא היה אומר הפקר כדברי רבינו המחבר וכן ר"י אלפס וכן רש"י ז"ל סבירא להו גם כן הכי וכן רבי יוסף בסידורו עכ"ל:. נמצא מפורש בהדיא שרש"י ס"ל שא"צ להפקיר החמץ שמבטל וא"כ לא איכפת ליה לבעל החמץ במה שמבטל החמץ ולכך פריך שפיר לכי משכח לה לבטלה דאין בזה שום ריעותא ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן אסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי לבטלה: והשתא מתורץ קושיות התוס' דלעיל מה שהקשו כיון דבביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל. דהא השתא קאמינא דנוכל לקיים נוסחא שכתב בכסף משנה כמו שמשמע מפירש"י ז"ל שכתבתי לעיל ואם כן מהתם משמע דמדאורית' תרתי בעינן ביטול ובדיקה. ואם כן הא דתנן במתניתין אור לי"ד בודקין החמץ הוא מדאורייתא ולא מגזרת חכמים הוא כלל רק משום חמץ הידוע ואם כן פי' רש"י שפיר משום שלא יעבור בב"י וב"י ואין להקשות למה ליה להגמרא לומר גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה אפילו בלא דעתו עליה נמי צריך לבטל בשעת בדיקה דהא אפילו אי מצי מבטלו מהאי שעתא שימצא יעבור עליו בב"י, וב"י קודם שיבטל ונוכל להקשות גם כן על התרצן דמשני דלמא משכח לאחר זמן אסורא ולא מצי מבטל לה הא אפילו מצי לבטולי הא עכ"פ בשעה שימצא יעבור עליו בב"י קודם שיבטל

ואגב שעסוקין אנו בו אמינא דלפירש"י לא קושיא זו דע"כ צ"ל הטעם משום דלמא משכח לבתר איסורא ולא מצי מבטל לה דאי הוי אמינא משום ב"י וב"י לא הוי משני מידי דה"א שקושית הגמרא כך היא למה ליה לבטל בשעת בדיקה שלא יעבור עליו בב"י וב"י דהא איתא בגמ' דף י' ע"ב רבי יהודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכ"א לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד שחרית לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופירש"י בתוך המועד בתוך שעה ששית ולאחר המועד משש שעות ולמעלה וכתב המהרש"א בד"ה לאחר המועד נראה שדקדק לפרש לפי שיטתו דהבדיקה הוא שלא יעבור בב"י מש"ה בי"ט גופיה למה יבדוק משום ב"י דמה תיקן בבדיקה שע"י בדיקה נמי יראה ויעבור אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך מצי שפיר למבדק דאף אם ימצא אז אכתי אינו עובר בב"י וב"י לכך צריך לבדוק השתא כדי שלא ימצא בי"ט חמץ ובי"ט יעבור עליו בב"י. נמצא מוכח מכאן דלרש"י אינו עובר בב"י עד שתחשך וא"כ היה נוכל לומר דכך הוא קושית המקשן למה ליה לבדוק. תכף בשעת הבדיקה הא יש לו שעות כל היום עד שתחשך ואפשר לו לבדוק ולא יעבור בב"י וב"י ולכי משכח לבטלה: ולכך משני דלא מצי מבטל לה משש שעות ולמעלה דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל לה וצריך ג"כ לומר. שמא ימצא גלוסקא יפה וק"ל כי פשוט הוא

אבל לפי מה שכתב המגדול עוז על מה שכתב הרמב"ם לפיכך אם לא בטל קודם שש ומשש שעות והלאה מצא חמץ ה"ז עובר בב"י וב"י והשיג עליו הראב"ד ז"ל אולי סובר זה המחבר שמשש שעות ולמעלה. עובר בב"י ואינו כן שבעת ימים כתיב עכ"ל וכתב המגדול עוז וז"ל ואני אומר שגם רש"י ורוב המפרשים סבירא להו כן ופשיטא להו שעובר בב"י ע"ש באורך אם כן קשה קושיא הנ"ל ודו"ק ואי משום דכתיבנא לעיל דאי בשניהם מדאורייתא למה לא פי' ר' יהודא היפוך המבטל צריך שיבדוק: י"ל דא"צ לפרש גם כן ההיפוך דכיון דהבדיק' עיקר המצוה לחמץ ידוע והיכא דלא אפשר ליה למבדק סמכינן אביטול ממילא ידעינן דלא סגי בביטול לחודי' וע"כ צדקו דברי רש"י בלי שום פקפוק

רש"י בד"ה לאור הנר בגמרא מפרש טעמא שלא יעבור בב"י ע"ש: שמעתי מקשין למה מציין רש"י על לאור הנר קודם שפירש על בודקין הא תנא בודקין ברישא ואחר כך לאור הנר. ונלע"ד לתרץ רק נקדים דאיתא בגמרא דף י' ע"ב ר' יהודא אומר בודקין או' לי"ד ובי"ד שחרי' ע"ש וחכ"א כו' עד יבדוק לאחר המועד. פיר"שי בתוך המועד בתוך שעה ששית ולאחר המועד לאחר ו' ולמעלה עד שתחשך וכו' ותוס'