ירח האיתנים קפט

תני הך דאין מעשרין את הוודאי בספק חשיכה הוי מפרשינן הך אבל מעשרין את הדמאי הפוכא דרישא דאיירי לסעודת השבת כמו שפירש"י דבוודאי אסור לעשר בהש"מ אבל דמאי מותר לעשר לצורך השבת אבל שלא לצורך השבת ה"א דאף דמאי אסור לעשר בין השמשות לכך הוצרך לשנות הך דאין מעשרין את הוודאי כו' וא"כ קשה קושיא שהבאתי לעיל דכל הנ"ל הוא משנה שאינה צריכה דמרישא שמעינן לה ומחמת קושיא זו הוצרך לומר כפי' הב"י דאיירי הך סיפא שלא לצורך השבת דליכא משום מצוה ולכך בוודאי אסור לעשר והוי הך אבל מעשרין הדמאי פירושו והיפוכו של הך דאין מעשרין דאף שלא לצורך השבת מותר לעשר דמאי בין השמשות אך כל זה הוא דוקא באם נאמר דפירושו דעם חשיכה לבד משמע לאסו' אח"כ כסברת המקשה וא"כ הוי הך דאין מעשרין הוודאי משנה שאינה צריכה וע"כ צ"ל דאיירי אפילו שלא לצורך השבת אבל אם נאמר דפירושו דעם חשיכה לא משמע כלל לאסור אח"כ רק לאזהרה שלא יכניס עצמו בספק לכתחלה וא"כ הוא דאח"כ יכול ג"כ לעשר ולערב לכך צריך הך דאין מעשרין לגופא להורות דאח"כ אסור לעשר ולפרש פירושו של עשרתם דאף לצורך שבת אסור לעשר וא"כ הוי אבל מעשרין דוקא לצורך מצוה ובמה יוודע איפו פירושו. ונלע"ד להוכיח פירושי דהנה הגאון בעל התי"ט הקשה אפירש"י על הך דאין מעשרין את הוודאי אע"ג דאינו אלא משום שבות דהא הגבהת תרומה ומעשרות הוא משום שבות קסבר האי תנא דגזרו אשבות בין השמשות והקשה הוא ז"ל דמשמע מפירש"י שכתב קסבר האי תנא כו' דלית הלכתא כוותי' דהאי תנא הא בכולי פרקין קתני גבי פלוגתא ב"ש וב"ה ובכולן ב"ה מתירין עם השמש והלכתא כב"ה הוא וא"כ אף דהתם איירי משום שבות ע"כ צ"ל דס"ל לב"ה דגזרו אשבות בה"ש וא"כ הוי הלכתא הכי ואמאי קאמר קסבר האי תנא כו' ותירץ התי"ט תירוצא של הב"י דבאמת הך הקיי"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש הוא דוקא לצורך מצוה אבל שלא לצורך מצוה גזרו על השבות בה"ש אליבא דכ"ע וא"כ הך דפרקן קמא איירי שלא לצורך מצוה ולהכי ס"ל לב"ה דוקא עם השמש דהוא אליבא דהלכתא ככ"ע אך הכא לרש"י מתניתן קשיתי' דתני סתמא אין מעשרין הודאי דמשמע אף לצורך מצוה ואנן קי"ל דבמצוה לא גזרו עליו בה"ש ולכך צריך רש"י ז"ל לפרש קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף לצורך מצוה ובאמת הוא דלא כהלכתא וא"כ לפ"ז ע"כ מוכח דהך דאין מעשרין את הוודאי הוא פירושו של עשרתם דעם חשיכה אינו אלא לזריזות שלא יכניס א"ע בספק ולכך אתי הך סיפא לגלויי ארישא דאם נאמר דעם חשיכה לבד משמע לאסור אח"כ כסברת המקשה א"כ ע"כ הך סיפא דאין מעשרין את הוודאי הוא משנה שא"ב וא"כ ע"כ צ"ל דאיירי בפירות שלא לצורך השבת וא"כ קשה כיון דהך דאין מעשרין איירי שלא לצורך השבת דליכא בעישורו שום. מצוה מאי פירש"י קסבר האי תנא דגזרו על השבות בה"ש הא אליבא דכ"ע גזרו על השבות שלא לצורך מצוה וכמו שפי' התי"ט ז"ל. ותו קשה על פירש"י דהא עיקר חסר מן הספר דהא לפי תירוצו של התי"ט קאי האי קסבר האי תנא דגזרו על השבות בה"ש אף לצורך מצוה: ורש"י פי' סתמא דגזרו על השבות בה"ש ובהא כ"ע ס"ל שלא לצורך מצוה גזרו בה"ש והוי לרש"י ז"ל לפרש דאף לצורך מצוה אלא ע"כ צ"ל דהך דאין מעשרין את הוודאי הוא פירוש של עשרתם ואתי לגלויי רישא דפירש לאסור וכו' ועל עשרתם פירש"י לסעודת שבת דהוא לצורך מצוה ובסיפא סמיך אדלעיל וא"כ קאי האי תנא דגזרו אף לצורך מצוה אמה שכתב לעיל נמצא מוכח ע"כ דהך דאין מעשרין הוא פירוש של עשרתם וא"כ הוא משנה צריכה לגופא ואיירי דווקא לצורך מצוה ובזה יתורץ קושית מהר"מ ז"ל שהקשה דלמא הכי פירושא דהגמרא דלכתחלה צריך לערב דוקא עם חשיכה אבל באמת אם לא עירב מותר לערב אף בספק חשיכה דהא לפי מה שכתבתי לעיל ע"כ מוכח דאסור לערב אח"כ מהך דאין מעשרין את הוודאי דאתי לגלויי ארישא דפירוש לאסור אח"כ: וא"כ מקשה הגמר' שפיר דקתני אח"כ ספק חשיכה מערב: ומשני כאן בעירובי תחומין וכאן בעירובי חצירות דבע"ת אסור לערב אח"כ ובע"ח מותר גם בספק חשיכה

אך צריך להבין איך נוכל לפרש דבעירובי חצירות מותר לערב הא בע"ח ליכא בהנחתו מצוה כדאית' ברמב"ם פכ"ד מה' שבת או שהיה טרוד כו' ופירש הכ"מ דלמד כן מדתנן ספק חשיכה מערבין ע"ח ואין בהנחתן מצוה עכ"ל ע"ש וא"כ כיון דאמרינן בע"ת לערב אח"כ אסור בספק חשיכה אף דיש בהנחתן מצוה היכי תיסק אדעתיה להתיר בע"ח לערב אח"כ דליכא מצוה בהנחתן ואפשר לומר דהנה איתא בטור א"ח סי' תט"ו כתב הרמב"ם ז"ל ואם ערב לדבר הרשות הוה עירוב ובה"ג כתב שאינו עירוב וכתב הב"י וז"ל כתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ם

אבל רש"י והרש"בא ס"ל כדעת הבה"ג מיהו כתבו דהיינו דוקא במערב בפת אבל במערב ברגליו קונה שביתה אפילו לדבר הרשות עכ"ל

וכתב הב"י ונ"ל שאפילו לכתחלה יכול לערב ברגליו לדבר הרשות ולא אמרו שאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה אלא כשמערב בפת דליתא מדינא אלא להקל על העשיר כדתנן בפ' מי שהוציאו במתניתן ולא אמרו לערב כו'

וא"כ כשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל. הרי לפנינו דכשמערב ברגליו מותר לערב לכתחלה אף לדבר הרשות וכשמערב לדבר הרשות ע"כ אסור לערב בספק חשיכה

אי אמרת בשלמא דבעירובי תחומין מדאורייתא ואיכא תיקון מעליא וא"כ כיון דמתניתין איירי סתמא ע"כ לא נוכל לפרש בעירובי תחומין מותר לערב בספק חשיכ' דהא כשמערב בפת הוא איסור דאורייתא ויבא להתיר האיסור דאורייתא אבל בע"ח ליכא תיקון מעליא רק מדרבנן לכך מותר לערב אף בספק חשיכה

ולכך פירש"י הך פירוש דע"ת אסור לערב אח"כ ובע"ח מותר לערב דהא בגמ' סתמא כתוב אך משום דרש"י אזיל לטעמיה דס"ל כבה"ג ומחלק בין עירב בפת למערב ברגליו וא"כ ע"כ צריך לפרש דבע"ת איירי הך רישא דאסור לערב אע"ג דכשמערב בפת צריך לערב דוקא לדבר מצוה וא"כ היה מותר לערב אף בספק חשיכה מ"מ לא פלוג ולא מצי התנא למתני ולהתיר סתמא אבל בע"ח ליכא תיקון מעליא לכך מותר בכל גווני לערב אח"כ בספק חשיכה ובזה יתורץ בעזה"י מה שהקשה הגאון בעל התי"ט כיון דאנן לא קיי"ל כהך מ"ד דס"ל דגזרי על השבות בה"ש אף לצורך מצוה וא"כ לדינא היה מותר לערב לדבר מצוה, אף בספק חשיכה וכל הפוסקים פוסקים להך מתני' דאסור לערב ע"ת בספק חשיכה קשה הלכתא אהלכתא כיון דקי"ל אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה כו' אבל לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דלא יוכל לפסוק להתיר לערב ע"ת בספק חשיכה דנפק מניה חורבא כשיערב ברגליו יתיר ג"כ לערב בספק חשיכה אף לדבר הרשות

וגם יתורץ בעזה"י מה שהקשיתי לעיל למה לא חזר וקתני בספק חשיכה אין מערבין ע"ת כמו דתני אינך אבל לפמש"ל יתורץ בעה"י היטב ודו"ק כי לא רציתי להאריך ולפרש הכל באר היטב: