ירח האיתנים קפ

דשחרית והדר פריש מילי דערבית עכ"ל. ופי' תוס' ד"ה אי הכי וז"ל אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך כו' א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש אא"א דסמיך אברייתו של עולם א"כ קפיד אכל מילי. ולכאורה לענ"ד אין לו שחר אא"ב דסמוך אקרא דבשכבך לא מקפיד אלא אקריאת שמע הא הברכות הם מעין ק"ש דהא אם קרא ק"ש בלא ברכות לאו כלום היא וא"כ כיון דקפיד על הק"ש ה"ל למתני ג"כ בברכות כך ותו מאי קאמר אא"א דסמיך אבריתו ש"ע א"כ קפיד אכל מילי קשה למה הוא פשוט כ"כ לסברתו דהואיל וכתיב בברייתו ש"ע ערבית ברישא צריך לשנות בכ"מ ערבי' תחלה הא בתמיד לא קאמר הכי אע"ג דיש לתרץ גבי תמיד מכח אחד מיוחד. כדדרשינן בגמרא ולכך כתיב בתמיד שחרית ברישא מ"מ מנא לי' הא דכל מילי תליא בברייתו ש"ע. אך י"ל דה"פ דאי הכי הנ"ל דבאמת אפילו אי סמיך אקרא דבשכבך לא קפיד אקרא דוקא וגם אי הוי סמיך אברייתו ש"ע לחוד נמי לא הוי קפיד אכל מילי רק דהפי' דאי הכי דבשלמא אי לא הוי משני הך אבע"א מברייתו ש"ע לק"מ מסיפא דקתני שחרית ברישא דליתני דערבית ברישא דהייתי אומר כיון דיש לנו סברא לכאן ולכאן כדמשמע מהפסוקים דתמיד ודק"ש באיזה שפתח שפיר עביד אבל השתא דמשני מברייתו ש"ע א"כ יש לנו יותר לומר שצריך לפתוח דוקא בערבי' דהכא תרי קראי והכא חדא בתמיד וק"ל כי פשוט הוא

ובאופן אחר יש לתרץ קושיות העולם הנ"ל וגם יתורץ דקדוק שמקשין העולם דלשון ותו מ"ש דתני כו' משמע אע"פ שיש איזה תירץ בקושי' ראשונה מקשה ותו ונלע"ד פשוט דאי' בגמרא דף י"ב ע"ב בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש כו' מאי טעמא כו' ומסיק דכתיב בו כרע שכב כארי וכלבי'. מי יקימנו פירש"י דדמי לבשכבך וכו'. וכתב המהרש"א שהוא מגומגם דכלביא מי יקימנו לא משמע קימה של שחרית ויותר נראה להגיה קרא קמא הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף דמהאי קרא דרשינן שפיר ק"ש דשחרי' ודערבית וכן הוא בתנחומא בהדיא ע"ש ומצאנו ג"כ ברש"י בחומש פ' בלק שפי' ג"כ כך וז"ל הן עם וגו' כשהן עומדין משינתן שחרית מתגברין כלביא וכארי לחטוף מצות ללבוש טלית ולקרות ק"ש ולהניח תפילין לא ישכב בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטורפו כיצד קורא ק"ש על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום וכו' עיי"ש. הרי לפנינו קרא מפורש דקורא ק"ש שחרית וערבי' והוא מפורש במשמעותיה יותר מקרא דבשכבך וגו' וגם מוקדם הוא בתורה מקרא דבשכבך וגו' והוי לי' לתנא להביא ברישא והוא תמוה מאוד דאטו בי רב לא ידע בתמי'. אבל לענ"ד דבאמת ה"פ דגם המקשן הוי ידע מהקרא והכי פריך תנא היכי קאי דתני מאימתי ואת"ל דהתנא סמיך אקרא דבלק דהן עם כלביא כו' שקורין ק"ש שחרית וערבית ולכך פירש לן התנא במתניתין מאימתי קורין ומורה לנו הזמן דק"ש א"כ יקשה כיון דאקרא דהן עם כלביא קאי קשה ותו מ"ש דתני דערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא. דהא בקרא דהן עם כלביא יקום מפורש ק"ש דשחרי' והדר של ערבית וא"כ ליתני ג"כ במתניתין הכי דשחרית ברישא והתוס' דכתבו דהקושי' דליתני שחרית ברישא משום דאשכחן בתמיד כך דכתי' את הכבש א' תעשה בבוקר וכו' אפשר דכ"כ לרווחא דמלתא דאם לחשך אדם לומר על קושיא זו הא קחזינן דכתיב שכיבה ברישא והדר קימה דכתיב קרא אחרינ' ג"כ שכב כארי וכלבי' מי יקימנו דכתיב שכיבה ברישא והדר קימה וכדמייתי בגמ' מהך קרא לקמן דף הנ"ל ואע"ג דכתבו המפרשים דהוא מגומגם כנ"ל מ"מ היה לבע"ד לטעות ולהקשות דמאי פריך ליתני שחרית ברישא כיון דיש קרא להכי ולהכי איזה שרוצה להקדים מקדים לכך כתבו התוס' דליתני שחרית בריש' כדאשכחן עוד בתמיד דכתיב של בוקר תחלה וא"כ הכא תרי קראי והכא חד קרא והל"ל דשחרית ברישא והדר של ערבית. ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה"ק כלומר דהכי פירושו כיון דאשכחן עוד בק"ש מפורש בקרא דערבית ברישא והדר דשחרית א"כ מתורצת קושיא דותו ליתני דשחרי' חדא דהשתא הכא תרי קראי והכא תרי קראי ועוד כיון דקפיד בק"ש לפרש מקרא דערבית ברישא לכך ג"כ התנא תני ברישא דערבי' והדר דשחרית ואפשר לומר דהכי פירושא דוהכי קתני דדוקא גבי ק"ש קפיד למתני דערבית ברישא כנ"ל בתוס' ד"ה אי הכי ע"ש דלכאור' הך וה"ק הוא מיותר ולדברינו אתי שפיר ואבע"א יליף מבריית' ש"ע דכתי' ויהי ערב ויהי בוקר דלעול' תנא אקרא דהן עם כלביא יקום קאי ולא אקרא דבשכבך ואי משום קושיא דליתני שחרית ברישא וכנ"ל כדאשכחן בתמיד דכתיב של בוקר תחלה לז"א יליף מברייתו ש"ע דכתיב ויהי ערב וגו' לכך תני דערבית ברישא במתניתין וכנ"ל חדא כיון דאית לן תרי קראי להכי ולהכי איזה שרוצה התנא להקדים מקדים ותו כיון דקפי' בברייתו ש"ע להקדי' דערבית ברישא א"כ צריך להקפיד בכ"מ לומר דערבית ברישא. והשתא נמי מדויק בתוס' ד"ה אי הכי בשלמא כו' אבל אי יליף מברייתו ש"ע א"כ קפיד אכל אילי א"כ ה"ל לתנא להקדים ג"כ בברכות של ק"ש דערבית ברישא ולמה קתני בשחר מברך וכו' והדר דערבית וכו' כנלע"ד פשוט ודברים נכונים הם

בתוספות ד"ה מאימתי פירוש ר"ת ואנן היכי קרינן מבע"י ואין אנו ממתינים לצאת הכוכבים ע"כ פי' כו' דק"ש שעל המטה עיקר וא"כ כו' תימא לפ"ז והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה וא"כ ג' פרשיות ה"ל לקרות כו' ועוד קשה דא"כ פסקינן כר' יהושוע בן לוי דאמר תפלות באמצע כו' ואנן קי"ל כר' יוחנן דאמר איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית כו' עיי"ש תירוצו של ר"ת ומה שמקשה תוס' עליו ומסקי שם ע"ב אומר ר"י דודאי ק"ש של בהכ"נ עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבע"י ס"ל כהני תנאי דבומ' דאמרי משעה שקידש היום כו' וגם ראיה דרב הוי מצלי דשבת בע"ש ומסתמא גם היה קורא ק"ש כו' עיי"ש והך ראיה הוא תמוה מאוד במ"ש ומסתמא היה קורא ק"ש מנ"ל הא ואחר השיעור ראיתי ברבנו אשר ומצאתי ראיתי שהרא"ש ג"כ הקשה קושיא זו וז"ל ומרב שמצלי של שבת בע"ש אינו ראיה דלמ' כריב"ל ס"ל דאמר תפלות באמצע תקנום ושמא היה קורא אחר צה"כ כו' ע"ש ואכ"ק מה ראיה הביא מרב כו'

ונלע"ד לתרץ אחר שנדקדק דקשה מאי ראיה הוא זה שהביא מרב דהוי מצלי של שבת בע"ש הא התם אמר דרב לא היה מצלי רק של שבת בע"ש משמע שבחול היה מתפלל בערב גמור ואכ"ק למה הבי' ראי' משב' לסייע מן המנהג שנהג רב בחול דהא ע"כ צ"ל דהאי דנהג רב בשבת בענין אחר ממה שנהג בחול ע"כ דהיה לו לרב איזה טעם למנהג הזה: וא"כ ראיה זו היא תמוה אך י"ל דחדא מתורץ בחברתה לכי נסביר למה שינה רב בשבת ממנהג שבחול דהא א"א לומר דרב היה סבור דדינא כמנהג בחול דהיינו צה"כ רק בשבת הקדים עצמו קודם הזמן חיובא: צריך ליתן טעם למה עשה כן אלא די"ל משום דבשבת שכיח שכרות להכי הקדים כדאיתא בגמ' חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא כו' ויאמר אוכל קימעה כו' ונמצא שינה חוטפתו כו' וא"כ היה אפשר לומר האי טעמא וא"כ לפי האי טעמא ע"כ ג"כ קרא ק"ש או משום הוספה הקדים זה א"א לומר דכיון דמן הדין זמן ק"ש אחר צה"כ לרב וכדריב"ל א"כ איך יעשה רב דבר זה ויעשה שלא כדין ויקרא קודם זמן חיובא משום הנך טעמים הנ"ל או משום טעם אחר ויעקר דבר מדינו. אעכצ"ל דמדינא ס"ל לרב כמנהגו שנהג בשבת שצלי של שב' בע"ש מבע"י. רק בחול החמיר על עצמו ועשה אליבא דכ"ע ולצאת כל הדעות דבזה לא עביד אסורא במאי שקורא אחר צה"כ דאחר זמן ההתחלה מותר לעשו' כל חד לפי סברתו או עד אשמורה ראשונה לר"א או לשאר תנאי כדסבירא להו רק קודם הזמנים אסור לקרות ק"ש דלא מטי זמן חיובא וא"כ אפשר לומר אע"ג דס"ל לרב מדינא דמותר להתפלל