יין לבנון על אבות ו:ט

"אמר רבי יוסי בן קסמא". מייתי להך ברייתא הכא משום דתני שהעושר והכבוד וכל הטובות שהן תחת השמש נאים לצדיקים ונאים לעולם, ושמא יאמר החכם "נאה לי לעסוק ביישובו של עולם לקנות עושר וכבוד שיהיו לי לתפארת", ואע"ג דתנן לעיל "במיעוט סחורה", [שמא יטעה אותו טועה להסביר] היינו קודם שקרא ושנה ושמש ת"ח, אבל אם הגיע לחכמה ולבינה הייתי אומר שטוב לו לעשות חיל גם בזהב ובכסף וכיוצא? להכי מייתי הך דרבי יוסי בן קסמא, ללמדנו שאפילו חכם גדול, לא יניח כבוד התורה רגע לאסוף הון ועושר. ואם הם "נאים לצדיקים" ולחכמים [כדלעיל], היינו כשהקב"ה מזמן להם העושר, לא שיבטל החכם מתלמודו להשיגו, אע"פ שמתכוין לשמים לפאר את תורתו בעיני ההמון. וממעשה דר' יוסי למדנו זה, וכדבעינן למימר.

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך". יש מי שפירש זה על דרך משל, שהיה מדמה עניני העוה"ז להליכה בדרך. ולא נכון בעיני, אלא כפשוטו שהיה מהלך בדרך בעסקיו לבקש פרנסתו, ופגע בו אדם אחד שהיה עשיר מופלג, כמו שנראה מדבריו שהבטיח ליתן לו כמה כסף וכמה זהב. ואותו האדם נתן לו שלום, שהיה אוהב חכמים, וראה בר' יוסי שהיה תלמיד חכם, כי מסתמא היה עמו נערו או חברו, והיו מדברים בדברי תורה. או שבמלון שפגע בו שמע את שמע ר' יוסי מאנשי המקום ההוא, ונודע לו שהוא חכם ומסכן וצריך לילך אחר פרנסתו, והחזיר לו ר' יוסי "שלום". אז שאל, "רבי, מאיזו מקום אתה?" כי האיש תמה על אנשי מקומו שאינן מספיקים לחכם גדול שכמותו הדר עמהם עד שיצטרך לבטל מתלמודו ללכת בדרך. וכשהבין ר' יוסי מה בלבו, השיב "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני", כלומר אין בה גדולה של עושר, אבל גדולה היא בחכמה, שיש בה חכמים וסופרים, ולכן אני צריך ליהנות מיגיע כפי. ואמר לו האיש "רצונך שתדור עמנו במקומנו? ואני אתן לך כמה כסף וכמה זהב", כלומר אם רוצה אתה לדור במקומנו אתן לך זהב וכסף הרבה, ולא תצטרך עוד לשום לדרך פעמיך לבקש צרכך. אבל בתנאי שתדור עמנו, ותעסוק בתורתך במקומנו, לא שתשב במקומך. אולי חשב האדם הזה שתורת חכם כמוהו אם ידור עמהם תגן עליהם ויברך ה' אותם לרגלו. והשיב ר' יוסי "אפילו אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה". אין צריך לומר שלא אבטל מן התורה בשביל הכסף והזהב, אלא אפילו לעקור דירתי ממקום חכמים וסופרים, וללכת לדור בין עמי הארץ ולעסוק שם בתורה וימלא ביתי כסף וזהב איני עושה כן. כי מוטב לי לדור בין עניים, חכמים וסופרים ולעסוק מעט בדרך ארץ, וכדתנן בפ"ד "ר' נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה". שטוב יותר להיות גולה בעוני ובחוסר כל למקום תורה, (מלישב) [מן לישב] בעושר ובכבוד במקום עמי הארץ. ואע"פ שגם בשבתו בין עמי הארץ עוסק בתורתו; אינו דומה העוסק בתורה יחידי, לעוסק בה בישיבת חכמים וסופרים, וכדקתני התם (אבות, ד) "ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוהו בידיך, ואל בינתך אל תשען", ופרישית התם שנשנית לענין התלמוד ולענין המעשה. ותנן נמי (אבות, א) "עשה לך רב וקנה לך חבר". וזהו שהשיב ר' יוסי: "אפילו אתה נותן לי וכו' איני דר אלא במקום תורה". לפי שאם רק הלכה אחת אני לומד ומכוין השמועה היטב ע"פ חכמים וסופרים, וכל שכן אם רק מעשה טוב אחד יקיימו בידי ויזרזוני לעשותו, שקול [זה] יותר מכל כסף וזהב שבעולם. וכמו שאמר שלמה (משלי ח, יא) "כי טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה", שדבר אחד מן התורה טובה מפנינים ומכל החפצים שבעולם, וכדפרישית בפרקין.

ה"ג [הכי גרסינן] "שכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל (תהלים קיט, עב) 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'". כלומר מדברי דוד אתה למד שהאיש שחשקה נפשו בתורה ועוסק בה לשמה, לא יעזוב חברת חכמים ויראי ה', ויעסוק בתורה יחידי, אע"פ שיקנה גם עושר גם כבוד. ואל יפתהו יצרו שיהיה העושר עטרת לחכמתו, כי העוסק בתורה לשמה, טוב לו יום בחצרות ה' מאלפי זהב וכסף. מדקאמר (תהלים קיט, עב) "טוב לי תורת פיך" וגו', דעל כרחך לא מיירי שהתורה טובה מזהב ומכסף, פשיטא שאין סגולה עליונה מן התורה, ושלמה אמר (משלי ג, טו-טז) "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, אורך ימים בימינה" וכו' ומאי "לי" דקאמר? דמשמע שמרוב חסידות ודבקות לבו [של אותו חסיד] בתורה טובה היא לו מזהב וכסף, ו[הרי] מי שאינו חושב כן הוא כסיל ובוזה חכמה. אלא ודאי הכי קאמר: "אע"פ שכבר למדתי ושמשתי חכמים אף חכמתי עמדה לי, איני מונע עצמי מבית המדרש רגע, וטוב לי תורת חכמים וסופרים שאני שומע, משבת בין עמי הארצות לאסוף חיל בזהב וכסף, לעשותם עטרת לחכמתי. אע"פ שאעסוק ביניהם בתורה".

ותחילה [לפני זה, דוד] אמר (תהלים קיט, סט) "טפלו עלי שקר זדים, אני בכל לב אצור פקודיך". ומלת "שקר" על הדרכים ההפוכים מן התורה והחכמה, כי הן מתוארים בספרי הקדש "דרכי שקר" [כמו תהלים קיט, כט]. כי דרכי התורה הן דרכי אמת, ועל זה אמר "טפלו עלי שקר זדים", כלומר שזדים ואנשי שקר רוצים לטפול עלי דרכי שקר, שאהיה כמותם רודף אחר טובת העוה"ז, ואיני שומע להם, אלא (תהלים קיט, סט) "אני בכל לב אצור פקודיך". ואמר הטעם (קיט, ע) "טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי" כלומר הם לא זכו לאור תורה, ולבם מטופש בחלב הסכלות ודרכי העולם. אבל "אני תורתך שעשעתי", אני מתענג בתורתך, כדרך חכמי לב, ובארנוהו למעלה בבבא "כל העוסק בתורה לשמה" וכו'. ואמר (תהלים קיט, עא) "טוב לי כי עוניתי, למען אלמד חקיך", כלומר אפילו יסורין וצרות קבלתי בשמחה למען אלמד חקיך. וע"י כן הגעתי למדרגה הזאת שאין דבר בעולם יקר בעיני כמו התורה. (תהלים קיט, עב) ו"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". ולא אמר "תורתך", אלא "תורת פיך", להורות שמדבר על הישיבה בועד חכמים וסופרים כאילו פי ה' מדבר עמו תורה. והנמשל על השומע מפי חכמים וסופרים, כי דבריהם דברי אלהים חיים. [אמר המגיה: ודאי כי הרב המחבר מרמז כאן לנאמר בספרי, פ' עקב, פסקא מא: "השומע מפי חכם כשומע מפי הסנהדרין וכו' כשומע מפי משה וכו' כשומע מפי הקב"ה, שנאמר 'ניתנו מרועה אחד'" עכ"ל]. וכאותה ששנינו (אבות, א) "והוי שותה בצמא את דבריהם". ולכן סמך (תהלים קיט, עג-עד) "ידיך עשוני ויכוננוני, הבינני ואלמדה מצותיך, יראיך יראוני וישמחו כי לדבריך יחלתי". כלומר חכמים וסופרים יראי ה' אנשי חיל המה יראוני בשבתי עמהם וישמחו בתורתי ובחכמתי. ואע"פ שבטובת העוה"ז אני מעונה ומדוכא אין בכך כלום, שאני סובל כל זה ומאמין כי צדיק וישר אתה. וכמו ששנינו (ברייתא של מ"ח דברים) "באמונת חכמים ובקבלת היסורין". כי שתי מדות הללו לחכמים הם וכדפירשתי לעיל, וזהו שאמר (תהלים קיט, עה) "ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עיניתני".

אין לעזוב מקום שיש בו הרבה ת"ח, ללכת ולגור בין עמי הארץ ויפה הוכיח ר' יוסי בן קסמא מפסוק זה, שאין ראוי לחכם הדבק בתורה לעזוב עירו ומקומו של חכמים וסופרים, ללכת לדור עם עמי הארץ ולעסוק שם בתורה אע"פ שיתנו לו מלא ביתו כסף וזהב. שהרי דוד מלך ישראל היה, ואילו בחר בדרך זה, היה ספוק בידו לעשות לו שם בעושר ובנכסים, להלחם עם עמי הארצות, כדרך מלכי הארץ העושים להם שם במלחמות, ואוספים שלל הגויים. ואילו היה דוד עושה כמוהם בגבורתו ובתקפו היה אוסף וכונס עושר וסגולת מלכים. ולפי שהיה מלך ישראל תאמר שהיה ראוי לו לעשות כן, כדי לפזר עושרו בין בני עמו, שע"י כן היה העושר עטרת לחכמתו. ואעפ"כ לא בחר בזה, ולא שמע לעצת היועצים לעשות כן, כמו שאמרנו בפירוש (תהלים קיט, סט) "טפלו עלי שקר זדים" וגו', כי רוב מלחמות שעשה עם הגוים היו מלחמות מצוה, כמו עם פלשתים וארם ובני עמון שהתחילו להלחם עמו, לא שהתעורר להלחם לשלול שלל ולבוז בז, ודאמרינן בפ"ק דברכות (ג:) שאמרו לו "עמך ישראל צריכין פרנסה, ואמר להם לכו והתפרנסו זה מזה, והשיבו אין הקומץ משביע את הארי וכו', ואז אמר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד, מיד נמלכין באחיתופל ושואלין באורים ותומים". ג"כ לא יצאו למלחמה אלא נגד שונאיהם שהיתה מלחמת מצוה, ונעשה כפי התורה בעצת הסנהדרין ובמשפט האורים [אמר המגיה: ע"ע "ניצוצי אור" לר"ר מרגליות]. ומינה אתה למד שמי שחשקה נפשו בתורה, מואס בכל כבוד העוה"ז, ואינו מניח מקומו רגע לעזוב בית מדרשו וחכמתו בעבור גדולות העוה"ז, אלא מתענה תחת ילדי היום ועוסק בתורה. וזהו שהשיב ר' יוסי אע"פ שאתה מבטיחני להעשירני איני מניח מקומי ללכת לדור עמך. כך נראה לי.

ה"ג [הכי גרסינן] "ולא עוד אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין" וכו'. כלומר אני יודע בעצמי שאפילו בעוה"ז אין טובה ואין כבוד ואין שמחה אלא בתורה, לפי שאני מבין סגולתה, ושהיא נותנת חיי נפש, וכמו שאמר דוד (תהלים קיט, ע) "אני תורתך שעשעתי". אבל אתה שאינך מבין זה לפי שלבך דבק בדרכי העולם, ואי אפשר לך להתבונן בטובת התורה והחכמה, וכמ"ש דוד (תהלים קיט, ע) "טפש כחלב לבם", וסבור אתה ש"הון עשיר קרית עוזו" (משלי י, טו) , ושהכסף והזהב עומדים לו לאדם בעוה"ז. מכל מקום לא יועילו רק עד עת פטירתו, אבל אחר פטירתו גם אתה יודע שאינן עוד (ישעיה ל, ה) "לא לעזר ולא להועיל", כמו שכתוב (תהלים מט, יז-יח) "אל תירא כי יעשיר איש וגו'. כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו". כי אז לא יועילו לו אלא תורה ומעשים טובים שלמד ושעשה בעוה"ז. והמשיל הענין בלויה, כי ההולך בדרך צריך ללוית בני אדם, להגנה ולשמירה. וככה אין העושר והכבוד מגינים על האדם (מליצה ע"פ מל"א ב, ב) "בלכתו בדרך כל הארץ" [כלומר כשימות]. וכדכתיב (קהלת ח, ח) "ואין שלטון ביום המות", זולתי תורה ומצות [ה]הולכים עמו ומלוים אותו שלא יקרנו רע בדרכו. וכיון שהדבר כן הוא איך אשמע לעצתך לעזוב עיר חכמים וסופרים המקיימים בידי תורה ומעשים טובים, בשביל כסף וזהב שתתן לי, ואחליף דבר העומד לעד בשביל דבר הכלה עם המות? ואם לפי האמת, האמן לי שאפילו בעוה"ז ג"כ אין שעשוע ואין נחת זולתי בשבת (ש' מנוקדת סגול) האדם במושב חברים מקשיבים וחכמים וסופרים. ועל זה מייתי ראיה שנאמר (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך", וכדאפרש.

"שנאמר (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך". ומקמי הכי אמר (משלי ו, כ-כא) "נצור בני, מצות אביך ואל תטוש תורת אמך. קשרם על לבך תמיד, ענדם על גרגרותיך". והקשירה משל, כמי שקושר על גופו תכשיט. ואם אין קשר יפול התכשיט, לפי שאינו מעצם הגוף. כן תכשיטי התורה והמצוה הפוכים מיצר הלב, ולא ידבקו בו זולתי בהקשרם בו יום יום ע"י יראת ה'. וכן יענדם ע"י התלמוד, ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ:) . והגרגרת היא המוציאה קול, וצריך שיענדם על גרגרותיו. ואמר "בהתהלכך תנחה אותך" וגו', כלומר אתה בני אל יכבדו עליך עול מצוה ותורה, ואל תאמר "ארדוף גם אני אחר טובות העוה"ז, ואעשה חיל בעושר ובכבוד". כי טוב לך עבוד את אלהיך בתורותיו ובמצותיו ולקבל עליך יסורין וחיי צער, מ[ל]התענג בכל הטוב אשר ישיגו עוזבי תורה ומצוה, שספק הוא אם ישיגו תאותם, ואם ישיגו לא השיגו כלום. שאפילו תחת השמש פעמים שעושרן וכבודן לרע להם, גם הצל לא יצילו, וכדכתיב (משלי יא, ד) "לא יועיל הון ביום עברה". וגם אם יקרה שישבו לבטח בעושרם ובכבודם, הנה הכל כלה עם המות וכדפירשתי לעיל. מה שאין כן התורה והמצוה שהן טובים לך בעוה"ז ובעוה"ב בודאי, וכדבעינן למימר.

"בהתהלכך תנחה אותך, בעוה"ז". כלומר האי "בהתהלכך", היינו בעוה"ז שהאדם מתהלך בו בדרכים ידועים. והתהלוכות הללו הן בלב ובמחשבות, שהן דרכי הנפש, שמהן מסתעפים המנהגים לטוב ולרע. ועליהן אמר (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך ילכו בה". ולפי שהוא [משה רבינו] ע"ה הודיע להם הדרכים היו יכולים ללכת בהן, ולא הצטרכו לחשוב מחשבות איזוהי דרך ישרה שיבורו להם. ולכן נאמר "אשר ילכו בה". וכל המתאמץ בנפשו לבחור לעצמו דרכים ולחזקם בנפשו עד שירגיל עצמו להתנהג בהם נקרא "מתהלך", וזהו הוראת בהתפעל כמבואר בחכמת הדקדוק, וכמו (בראשית ה, כב) "ויתהלך חנוך את האלהים", (בראשית מח, טו) "אשר התהלכו אבותי לפניו", (בראשית ו, ט) "את האלהים התהלך נח", (משלי כ, ז) "מתהלך בתומו צדיק", וכיוצא בהן. שכל מתהלך אפשר שיהיה תועה בדרך, ואם יתעה מני דרך אפשר שיסתכן בדרכים רעים. לכן אמר ש"בהתהלכך תנחה אותך" התורה בדרך ישר לא תכשל בה. כדרך (תהלים כה, ח) "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". ואם היא [התורה] תנחנו, ילך בטח ולא יירא. וכל זה משל, שהמחזיק בתורה נכון לבו ובטוח בעוה"ז שלא יביאוהו דרכיו ומנהגיו ליפול בצרה וברשת, כי התורה תנחנו בדרך ישר. ואין כן הנלוז מן התורה, אע"פ שיש לו עושר ונכסים והוא בוטח עליהן, אין בטחונו כלום. אדרבא לפעמים העושר עצמו יהיה סבה לרעתו; וכן הכבוד, וכן כל טובות העוה"ז. כי בהתהלכו בדרכי לבו וחושב מחשבות איזוהי דרך ישרה שיבחר לו, (מליצה ע"פ ישעיה סג, יז; לשון "תועה בדרך") תתענו דעתו ויחשוב שבוחר בטוב ובאמת בוחר ברע, כדכתיב (משלי יד, יב) "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". וכמו שעינינו רואים מעשים בכל יום, שגבורת הגיבורים, ועושר העשירים, ובינת חכמי העולם, הכשילום. והדרכים שבחרו להם הם היו בעוכרם, ומקרא מלא הוא (משלי כ, כד) "מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו?". והנה (לבד) [רק] בעוה"ז אנו מתהלכים במחשבותינו ובוחרים בדרכים ידועים ללכת בהן, ונוטים מדרכים ההפוכים להם, כי הבחירה מסורה בידינו לטוב ולרע. ואין כן אחר המות שאין לנו עוד בחירת דרכים ומעשים, ושפיר תני "בהתהלכך תנחה אותך" היינו בעוה"ז.

"בשכבך תשמור עליך, בקבר". גבי "בהתהלכך" לא היה צריך לומר "תשמור עליך", שאם התורה תנחנו בדרך, אין שמירה מעולה מזה, שהרי הולך בדרך ישר שאין בו סכנה ואינו צריך שמירה. ומי הוא הצריך שמירה? השוכב וישן, כי לבו בל עמו, וצריך שומר לראשו שישמרנו מפגעים רעים היכולים לפגוע בו בעת שכיבתו, כדרך שאמר דוד לאבנר (שמו"א כו, טז) "אשר לא שמרתם על אדוניכם" וגו' [אחרי שמצאו לשאול שוכב וישן, שמו"א כו, ז].

ו[הנמשל] היינו בקבר, כלומר לאחר ששב העפר אל הארץ והרוח שבה אל האלהים לאוצר שהנשמות גנוזים שם, שאז נפש האדם נקראת "שוכבת", שבאה אל מנוחתה, ואין לה עוד מעשה וחשבון לעשות, ולא תהלוכות בדרכים ומנהגים; ודומה לאדם שהתיגע כל היום, וכבוא השמש הולך לשכב על מטתו לישון ולנוח מטרדתו ומעמלו. וכן במות הצדיק שהיה עמל כל ימי חייו בעוה"ז, תקרא מנוחתו באוצר הנשמות "שכיבה". וכל בני אדם שוכבים אלא יש שוכב בלי מנוחה, יפחד ויחרד וישמע קול מבהיל, או יציקוהו מחשבות לבו וכיוצא; ויש שוכב במנוחה. וזהו ההבדל בין שכיבת הצדיק לשכיבת הרשע, שכולם נקראים "שוכבים" במותם. ולכן תמצא השכיבה אצל המתים, כמו (תהלים פח, ו) "שוכבי קבר", (איוב ז, כא) "כי עתה לעפר אשכב ואינני", ונאמר בצדיקים (בראשית מז, ל) "ושכבתי עם אבותי", (מל"א ב, י) "וישכב דוד עם אבותיו", ורבים כאלה. וכן הוא כתוב אצל הרשעים, ועדיין אין אנו יודעים אם שכיבה זו היא במנוחה אם לאו. ובא פסוק אחר ופירש הדבר, (ישעיה נז, א-ב) "הצדיק אבד וגו', ואנשי חסד נאספים וגו', יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו". כלומר לצדיקים ואנשי חסד יבוא שלום, וינוחו על משכבותם, לפי שהלכו נכח פני ה'. ומינה תשמע ששכיבת הרשעים בלי מנוחה, אלא בצער ובדאבון נפש. ולפי שהנפשות שוכבים וישנים, כמו שנאמר (דניאל יב, ב) "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו". ואפשר שבשכבם יפגעום צער ודאבון, וצריכים לשמירה, הודיע שלמה שהתורה והמצוה מגינים ושומרים על נפש האדם כשישכב, שינוחו על משכבותם. וממקרא זה למדנו שנפשות הצדיקים הם ביד ה' וצדקתם ותורתם שומרת עליהם.

(משלי ו, כב) "והקיצות היא תשיחך לעוה"ב". כי לפי שהמתים נקראים ישנים, כמו שאמר (דניאל יב, ב) "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" וגו', הנה כמו שהישן ייקץ משנתו, כן שוב הנפש אל הגוף דומה כאילו ייקץ משנתו, וימצא בעצמו שהוא האיש אשר שכב וישן. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ: "קל וחמר מחיטה") שהקמים בתחיה יקומו ממש כמו שהיו בעוה"ז, ואחר כן יחדש להם ה' ב"ה הנפלאות בגוף ובנפש, שכן אמרו ז"ל (סנהדרין צא:) "עומדים במומם ומתרפאים". וכשייקץ לעת התחיה ויקום, אור התורה תחייהו (כתובות קיא:) . ולפי שעד הנה היתה תורה כמו שומר לראשו, וכדקאמר (משלי ו, כב) "בשכבך תשמור עליך"; ומנהג הישן שיש לו שומר כשייקץ יתחיל השומר לדבר עמו, להראותו שהוא ער, כן תעשה לך התורה, כשתיקץ "היא תשיחך", תשיח עמך דברי תורה דברי תנחומים, ש"אל תירא ואל תפחד כי מזומן אתה לחיי עולם". דוגמא לזה אמר דוד (תהלים ג, ו) "אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני", ולא אאריך בזה כי לא באתי רק לפרש דברי הברייתא. [והמשיך ר' יוסי בן קיסמא דבריו, באומרו:] וכיון שהתורה היא לוית חן לאדם בעוה"ז ולאחר המות ובעוה"ב, איככה אעזבנה בשביל כסף וזהב שתתן לי?" [אמר המגיה: חיבור שלם כתב הרב המחבר בנושא הנ"ל בשם "חיקור דין"].

"ואומר (חגי ב, ח) 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות'". זהו ראיה אחרת שאל יטרח הצדיק לאסוף ולכנוס לעשות עטרה לצדקתו ולחכמתו, ולהקל בעסק התורה, שהמקרא הזה נאמר בנבואת חגי כשבנו בני הגולה את הבית השני. והיה נחשב בעיניהם כאין נגד כבוד הבית הראשון (חגי ב, ג) , שבהבנותו היו עולי הגולה עניים. ואמר הקב"ה לנביא שיגיד לישראל שיתחזקו בעסק הבנין ויבטחו בה', כי עוד מעט יעשה עמהם אות לטובה, וימלא את הבת כבוד מכל חמדת הגוים שיבא בו (חגי ב, ז) . ועל זה אמר "לי הכסף ולי הזהב" וגו'. ולא היה צריך לומר כן, דפשיטא הוא שלה' הארץ ומלואה! אלא הכי קאמר: אתם אין לכם לבטל מלאכת הבנין שצויתי אתכם, או לבטל מתורתכם ומעבודתכם, ללכת לאסוף כסף וזהב לפאר את מקום מקדשי, כי עלי מוטל הדבר הזה. לי הכסף והזהב להביאו, כשארצה בכבוד ביתי. והוא הדין לחכם העוסק במלאכת ה', לא ישבת ממלאכתו בעבור לאסוף הכסף והזהב לפאר בהם את כבוד תורתו וחכמתו, אלא צריך שיתחזק בעסק תורתו. ויבטח בה' ויאמין שאם יחפוץ ה' ב"ה להעשירו ולכבדו, יזמין לו העושר והכבוד מבלי שיצטרך להבטל ע"י כן מבית מדרשו. כך נראה בעיני.