יין לבנון על אבות ו:ח

שבע מעלות של הצדיקים "ר' שמעון בן מנסיא אומר משום ר"ש בן יוחאי". אחר ששנה גדולה תורה שהיא נותנת חיים וכו', חיי העוה"ז והעוה"ב, תני השתא ברייתא דר"ש ב"מ בשם ר"ש בן יוחאי, להודיע שכמו כן כל הטובות שתחת השמש נאים לצדיקים ונאים "לעולם" [בכללו] אם נמצאים בצדיקים, ולא תני "הנוי וכו' הם לצדיקים ונאים "להם", משום דלא פסיקא מילתא שהן לצדיקים, וכדאמרן ש"יש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים" (ע"פ קהלת ח, יד; קידושין לט:) . אלא אשמועינן שהן כולם עטרת תפארת לצדיקים ולא לרשעים. וכן "נאה לעולם", שטוב לבני עולם כשיש צדיקים בעלי הטובות הללו, ורע לעולם כשנמצאים ברשעים. ואם תראה רשעים מצליחין בהם, וצדיקים ימוטו, שוב לאמונת חכמים בענין "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" שאיננו בידינו לפרשה, כדתנן בפ"ד "ר' ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים" וכדפירשתי התם.

ה"ג [הכי גרסינן] "הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים", כל המעלות הללו טובים בהיותן בצדיקים, ורעים ברשעים. נוי, היינו יפה תאר ויפה מראה. והכח, היינו איש גיבור ובעל אגרוף. והעושר, בעל נכסים ונחלאות. והכבוד, שבני אדם מכבדין אותו בעבור עשרו וגדולתו. והחכמה, שיש בו כח הזוכר והשומר ובינה ושכל בטבע נפשו, וע"י כן למד הלכות החכמה, וכדתנן (אבות, ה) "ממהר לשמוע וקשה לאבד זה חלק טוב". והזקנה, שבא לכלל ששים ותנן (אבות, ה) "בן ששים לזקנה". והשיבה, שבא לכלל שבעים, ותנן (אבות, ה) "בן שבעים לשיבה". והבנים, ובני בנים בכלל, ד"בני בנים הרי הן כבנים" (יבמות סב:) . כל אלו נאים לצדיקים, לפי שהן משתמשין בהם בצדק, לטובת הבריות.

ולכן נאה לעולם שיהיו אנשים כאלה בארץ, כי הנוי וקלסתר פנים יתן חן האדם בעיני רואיו, (מליצה ע"פ משלי יח, טז) "ולפני גדולים" ומלכי ארץ "ינחנו", ובצדקתו יהיה דורש טוב לעמו. וכן הכח ואומץ הגוף, ישתמש בו להציל עשוק מיד עושקו. והעושר ונכסים ישתמש בהן לתת פיזר לאביונים וכיוצא. וכן הכבוד בהיותו איש נכבד ונשוא פנים יהיו דבריו מתקבלים על לב השומע, ויקרב בני אדם לתורה. וכן החכמה ישתמש בה לעבוד את אלהיו וללכת בדרכיו. והזקנה, כבר פרישית בפ"ה בבבא "בן ששים לזקנה", שחכמתו מבושלת, וכדתנן (אבות, ד) "הלומד מן הקטנים וכו', והלומד מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן". ולומדים ממנו דברי טעם. וכן השיבה, והיינו מבן שבעים ואילך, וצריך למיקם מקמיה כדכתיב (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום", ואמרינן (קדושין לג.) "אפילו זקן אשמאי, משום דכמה הרפתקאות עדו עליה". והצדיקים המגיעים לימי שיבה יגידו לבני אדם מאורעות רבות שאירעו להם, ובנסיונותיהם ייעצו לבני אדם. וכן הבנים ובני בנים נאים לצדיקים, כי יצוו את בניהם לשמור את דרך ה', ונאה לעולם שיקומו בניהם אחריהם למלאת מקום אבותם במעשים טובים. ועוד יתפרש במתניתין. וכן כל טובות עוה"ז על דרך זה הם נאים לצדיקים ונאים לעולם.

והרשעים להיפך שמשתמשים בכולם לרעה. הנוי והמראה יסיתם לדבר עבירה. והכח להיות אנשי זרוע לעשות עול. והעושר למלאות תאותם הרעה. והכבוד להתגאות ולמשול על בני אדם. והחכמה לרמות את הבריות, כדרך (ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרע", וכמו שבארנו בספר "גן נעול" (ח"ב חדר א', חלון ז) , וכן הזקנה והשיבה, שכל עוד שהן מזקינין מדותיהם הרעות משתרשים יותר, וכדפירשתי (אבות, א) בבבא "ואם לא עכשיו אימתי?". וכן הבנים הן זרע מרעים וילדי שקר. וכל אלה רע להם ורע לעולם.

ותנא שנה מדות הללו על הסדר. הנוי הוא מתחילת לידתו של אדם. והכח מתראה בהיותו בן עשרים שיוצא למלחמה. והעושר יקנה אח"כ ביגיעו ובתחבולותיו, ובהיותו בעל העושר והנכסים ישיג כבוד הבריות שיכבדוהו. והחכמה ילמד עד בן מ' שנה שאז יעמוד על דברי רבו [תוספת המגיה: כן כתב ברטנורא במשנת "בן מ' לבינה"]. ואח"כ באים ימי זקנה לששים, וימי שיבה לשבעים, ואז יהיו לו בנים ובני בנים. ונקט תנא "לצדיקים", וכל שכן לחכמים. שחכמים עדיפי מצדיקים, שכל "חכם" [הוא] צדיק, כי החכם הוא בעל השמועות שיוכל ללמד תורה לרבים, ונוהג בדרכי החכמה והרי הוא צדיק. אבל ה"צדיק" הוא הנוהג בחכמה, וכשהוא מסופק שואל לחכמים משפט המעשה, כי לפעמים אין בו מאסף החכמה וההבנה בדבריה, ומצינו (קהלת ז, יא-יב) "טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש. כי בצל החכמה בצל הכסף, ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה". ודומה לענין ברייתא זו, שהודיע שלמה שטוב בהיות לחכם נחלה עושר ונכסים; לא בעבור החכם עצמו, כי החכמה תמימה ואינה צריכה לעושר. אלא טובה היא לתועלת שאר בני אדם, כדי שיקבלו תורתו ומוסריו. שאם איננו בעל נחלה, דברי חכמתו אינם נשמעים, שנאמר (קהלת ט, טז) "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". ובני אדם נקראים "רואי השמש", וראויין להתאר כן אלה שלא נחלו חכמה, לפי שאינן רואים בחכמה שהיא ממעל לשמש. [אמר המגיה: ואע"פ שחז"ל (נדרים ל ע"ב) דרשו "רואי החמה" לכלול כל בני האדם, אבל שם אמרו ג"כ "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם". וכאן אנו עסוקים בהבנת המקרא, לא בלשון המיוחדת לנדרים]. וזהו שאמר "טובה חכמה עם נחלה", ויותר היא טובה ל"רואי השמש", לבני אדם הצריכין ללמוד חכמה. ואמר הטעם כי "בצל החכמה בצל הכסף", כלומר שעל ידי הנחלה שיש לו, באים בני אדם בצלו לחסות בצל עשרו וכספו, וע"י כן יחסו [י' מנוקדת סגול] ג"כ בצל חכמתו ויקבלו דבריו. וכענין "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אבל לחכם עצמו אין העושר הכרחי, כי בחכמתו ינחל חיים בשני העולמים. ועל זה אמר (קהלת ז, יב) "ויתרון דעת" מן העושר, כי "החכמה תחיה בעליה", לא העושר והנחלה.

עוד כתוב בספר משלי (יד, כד) "עטרת חכמים עשרם, איולת כסילים איולת". והכתוב הזה סתום מאד. וכך פירושו: העושר לחכם דומה כעטרת למלך, שכשהיא על ראש המלך תנשאהו בעיני ההמון ותתן הודו עליהם, אע"פ שאין ממשלתו ומלכותו תלויין בעטרת שעל ראשו. כן העושר לחכם תתן כבודו בעיני ההמון שישמעו דבריו. כי מבלי עושר [שלו] חכמתו בזויה בעיניהם. אבל לעצמו אינו צריך לעושר. וזהו אמרו "עטרת חכמים עשרם". וה"כסיל" הוא הסר מן החכמה ומגיע לכלל איולת המאוסה לכל אדם, ולכן אפילו כשיהיה הכסיל עשיר לא תכסה עשרו על איולתו. כי [ע"פ סיפא דקרא] האיולת נשארת תמיד איולת מאוסה ובזויה, וזהו שאמר "ואיולת כסילים איולת", כי אין דבר יוכל לעטר את האיולת. ותנא דידן לא מיירי בחכם שיבואו העם ללמוד ממנו, דא"כ (תינח) [אמנם נכון להזכיר] "עושר וכבוד", [אבל] נוי וכח וזקנה ושיבה מה יועילו? אלא שנאים כל המעלות לטובים, לפי שמשתמשים בהם לטובה להועיל לעצמם ולזולתם. ומשום הכי נקט "צדיקים" אע"פ שאינן חכמים גדולים המלמדים תורה לרבים. כך נראה בעיני.

"שנאמר עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא". המפרשים כולם פירשו שהתנא מביא ראיה מן הפסוקים לכל המעלות שמנה, ו[הם] יחלקו פסוק זה לשלש מעלות, [א] עטרת היא העושר, [ב] תפארת היא הנוי, [ג] ושיבה כמשמעו, וכן נכלל בתפארת, הבנים והכח. לפי שנאמר (משלי יז, ו) "ותפארת בנים אבותם", (משלי כ, כט) "תפארת בחורים כחם". והכבוד והחכמה למדין מפסוק (ישעיה כד, כג) "ונגד זקניו כבוד". [הרב המחבר דוחה דבריהם] וכל זה דוחק כי "עטרת תפארת שיבה", משמעו שהשיבה היא עטרת תפארת, ועוד כמה גמגומים יש בפירוש זה. ולי נראה דתנא דידן לא מייתי ראיות לנוי כח עושר חכמה וכבוד, דפשיטא ליה מילתא שהן דברים נאים בעצמן, והן תפארת לאדם. ואי משום שהן נאים לצדיקים ולא לרשעים, הא נמי פשיטא ליה וכדפירשתי לעיל, שהצדיקים משתמשים בגדולות הללו בארח צדקה, והרשעים משתמשין בהם בדרכי רשע. ולא מייתי ראיה אלא לזקנה ושיבה ובנים, שגם הם נאים לצדיקים ותכשיט הוא להם. ואל תאמר שה"בחרות" תפארת ונוי הוא, לא כן הזקנה והשיבה שכח האדם תש בהן, ולפעמים הוא למשא על עצמו. אהא מייתי קרא (משלי טז, לא) "עטרת תפארת שיבה בארח צדקה תמצא". וכבר פירשנו בבבא "ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך", שאין תכשיט עולה על עטרת תפארת. וענין ה"תפארת" רמזנו עליו (אבות, ב) בבבא "כל שהיא תפארת לעושיה". ועוד תראנו [להלן] בבבא "חמשה קנינים קנה הקב"ה" וכו'. ויתברר לך שהתפארת [הוא] ענין אלהי מעשה ה' להתפאר. ו"עטרת תפארת" מדרגה עליונה.

והנה בלכת האדם מנעוריו בדרכי הצדק והחכמה, באחריתו ינחל כבוד [של] רוח הקודש, וכאמרו (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", ובארנוהו למעלה. וכל עוד שיזקן יותר יוסיף חכמה וכבוד, וכדאמרינן (סוף קנים) "זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתם (נתוספת) [מתישבת] עליהם". וכשיגיע לימי שיבה אפשר שיזכה להוד גדול הנמשלת לעטרת תפארת, ועל זה אמר (משלי טז, לא) "עטרת תפארת שיבה". כלומר שתהיה השיבה סיבה לעטרת תפארת, שישמחו בו כל רואיו וכל שומעי דבריו. (שם) "בדרך צדקה תמצא", כלומר שיבה כזאת תמצא בדרך צדקה, במי שהלך תמיד בדרך צדקה שהיא דרך החכמה.

ואחר שהביא ראיה על הזקנה והשיבה שהיא נאה לצדיקים ונאה לעולם, מייתי ראיה על בנים ובני בנים מקרא (משלי יז, ו) "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם". ואפרש בקצרה. סתם "זקנים" הם שרי ישראל חכמי התורה, כדאמרינן (קדושין לב:) "והדרת פני זקן", בין לת"ק בין לר"י הגלילי אין זקן אלא (חכם) [מי שקנה חכמה]. [עכ"ל], וכן (ספרי, פרשת ואתחנן, פסקא לד) "התלמידים קרויים בנים". שכמו שהאבות מולידים גוף הבנים, ככה מוריהם מולידים נפשותיהם, כי מוציאים כחותיהם אל הפועל. והנה התלמידים חייבים בכבוד רבם וביראתו, וכדתנן (אבות, ד) "ומורא רבך כמורא שמים", ודומה לעטרת מלכות שכולם חייבים בכבודה ובמוראה. וכל זה אם הצליחו התלמידים, אבל תלמידים שאינן הגונים לא. ומופת [הוכחה] יש על הצלחת התלמידים, והוא אם גדלו בחכמה עד שמרביצים גם הם תורה בישראל. אז בלי ספק הצליח [הרב שלהם] להעמיד תלמידים הגונים בישראל, שמוראו עליהם, וזהו מאמר (משלי יז, ו) "עטרת זקנים בני בנים", ולא אמר "בנים", כי אפשר שאינן לו לעטרת. אבל אם רואה תלמידי תלמידיו, בבירור שתלמידיו הגונים. ומעתה לא היה יכול לומר "ועטרת בנים אבותם", כי אין הרב עטרת לתלמידיו, [כי] הם חייבים במוראו, והוא אינו חייב במוראם. אבל אמר "ותפארת בנים אבותם", שאם הצליחו התלמידים והיו גדולי עולם נוהגים בדרכי מישרים שהן תפארת לעושיהן, הסיבה היא אבותם שמסרו להם סודות החכמה והדריכום בדרך ישרה. ואם כן "בנים ובני בנים" דברייתא כוללים בנים ותלמידים, והכל מטעם אחד.

ושמא תאמר (מנא) [מניין] לך ד"זקנים" היינו חכמים צדיקים? להכי מייתי קרא (משלי כ, כט) "תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה". ואפרש בקצרה. לפי דעת[ם של] הבחורים שהן בעלי כח גדול בימי בחרותם, זה הכח הוא תפארתם שיתפארו בדרכי כחם וגבורתם, ואלה הגבורות יעשה האדם בימי עלומיו. והודיע שלמה יתרון החכמה והצדק על כל אשר תחת השמש, כי המתפארים בכחם, לעת זקנה ושיבה הולכים ודלים, כמנהג הכחות הטבעיים. ולהיפך ב"זקנים" שהם החכמים, הדרם ויתרונם היא השיבה, וכמבואר מקרא (משלי טז, לא) "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא". וזהו שאמר "והדר זקנים שיבה". ולמדנו ד"זקנים" היינו חכמים נוהגים בצדק, דאם לא כן אין השיבה הדר להם, שהרי לא תמצא רק בדרך צדקה. ובספרנו "מגדל הלבנון" בארנו כל הצורך, והמעט שכתבנו פה די לפרש דברי הברייתא.

מעלות החכמה הן ממעל לכל חמודי תבל "ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה" וכו'. מייתי נמי הך קרא משום דתני שכולם נאים לצדיקים, ומינה אתה שומע שאינן נאים לעוזבי צדק. ומפיק לה מהאי קרא, שאמר "וחפרה הלבנה" וכו' דהרי פירשתי לעיל בבבא "גדולה תורה שהיא נותנת חיים" וכו' שחיי הגוף תלויים במאורות השמים, וכן כל המתנות שתחת השמש. ושעל כן אמר (משלי ג, יד-טו) "כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים" וגו'. שהחרוץ כולל כל המחצבים שבארץ ההווים מכח השמש, והפנינים גדלין בים מכח הירח. והודיע שהחכמה תתן יותר ממה שיתנו השמים. ואם בעולם הזה ינשאו את העשירים ורוזני ארץ בעבור עושרם, כבודם וגבורתם וכיוצא, לעתיד לבוא כשיגלה מלכות ה' בעולם, (ישעיה ב, יא) "עיני גבהות אדם שפל, ושח רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", כמבואר בנבואת ישעיה. ועל זה אמר בדרך משל, (ישעיה כד, כג) "וחפרה הלבנה ובושה החמה", שהן נכבדים בעוה"ז בעבור כחם ופעולתם בעולם התחתון, שממציאים להם תאוות לבם. והנה ביום ההוא שישליך האדם כספו וזהבו וכל מחמדיו, יגיע כלימה לחמה וללבנה. וכל זה בדרך משל, כי לפי האמת הן מעשה ידיו של הקב"ה ולא ייטיבו ולא ירעו ולא ישיגום כלימה בעבור שמשתמשים הכסילים במתנותיהם לרע להם. אלא (ע"ז נד:) "שוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין".

ואמר הטעם למה בעת ההיא לא יכבדו עוד את העשירים וגדולי ארץ, ואמר (ישעיה כד, כג) "כי מלך ה' צבאות וגו' ונגד זקניו כבוד", לפי שיראו שנגלה מלכות ה' בעולם ומלאה הארץ דעה, וכבוד ה' והדרו ייראה על זקניו שהן הצדיקים והחכמים. אז ידעו שכל אשר תחת השמש הבל הוא, ושאין יקר וטוב אלא תורה ומעשים טובים. ומי שאיננו חכם וצדיק לא נאוה לו עושר וכבוד ושאר המדות שחשב, וכענין (משלי כו, א) "לא נאוה לכסיל כבוד". הא למדת שאין הנוי והכח והעושר והכבוד וכיוצא נאים לכסילים ועוזבי תורה, אלא לחכמים וצדיקים. והשלם יונתן בן עוזיאל ז"ל תרגם ג"כ פסוק זה (ישעיה כד, כג) בדרך משל, וכן רד"ק ז"ל. ומה שפירשנו הוא נאה ואמיתי בפסוק, ששב על השמש והירח עצמו כפשוטו של מקרא, אלא שתוכו משל. ושלא תפרש "זקנים" גם על זקני עמי הארץ, [לכן] נכתב "זקניו" בכנוי, להורות על זקנים החשובים בעיני המקום ב"ה, והיינו זקני תלמידי חכמים שקנו חכמה, כך נראה לי.

"רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבע מדות" וכו'. כבר אמרנו לעיל בבבא "ואומר עץ חיים היא" וכו', שיש חכמים וצדיקים הזוכים לשני שלחנות (מליצה ע"פ מדרש "אותיות דר' עקיבא" אות ד', מהד' "בתי מדרשות", ח"ב דף שסב) , והם אלו שהן תומכיה של תורה, בעלי הלב הטוב. והודיע רבי שמעון בן מנסיא שראינו חכם לב שנתקיימו בו כל המדות הללו "נוי וכח ועושר" וכו', והוא רבי ובניו, וכדאמרינן (גיטין נט.) שהיה לרבי "תורה וגדולה במקום אחד", וכן בניו אחריו שהיו חכמי לב. ובו ראינו שהיו נאים לו ונאים לעולם, כי רבינו הקדוש על ידי עשרו וכבודו שהיה קרוב למלכות ויופיו וחכמתו וצדקתו אהבו אנטונינוס ביותר, וע"י כן היה מליץ טוב בימיו שהרשוהו לעשות ישיבה גדולה ולקבץ כל חכמי ישראל. וחיבר את המשנה שע"י כן לא נשתכחה תורה מישראל, וברוב עשרו היה מספיק לתלמידים וחכמים שיהיו יכולים לעסוק בתורה. והמתנות הללו היו לו מן השמים, שעל ידו רצה הקב"ה לזכות את ישראל בימי גלותם. וכן יקרה לכל חכם וצדיק גדול הזוכה שיעשה [ה'] תושיה על ידו, וכדפירשתי בפ"ד בבבא "ששכר מצוה מצוה". וכדכתיב (משלי ג, טז) "בשמאלה עושר וכבוד", וכתיב (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש" וגו', וכדפירשתי בריש בבא "גדולה תורה" וכו'. וכשהן מן השמים הם מתנות גמורות, כי הבטיח הקב"ה לצדיקים גמורים להנחילם שני העולמים, ומשום הכי קתני "נתקיימו ברבי ובבניו", ולא תני "היו ברבי ובבניו", לאורויי שהקב"ה הבטיח על זה בתורתו וע"י נביאיו. וברבי ובבניו נתקיימה הבטחתו. ומה שתראה לפעמים צדיקים ורע להם, שוב לאמונת חכמים שאין אנו מבינים סוד דרכי ה' ב"ה, וכדפירשתי לעיל.